העיר העתיקה של ירושלים הייתה מחולקת לרובעים יהודיים, ארמניים, נוצרים ומוסלמיים.
פעם מנה הרובע היהודי 15,000 תושבים, אך עם צמיחתה של העיר החדשה, רוב היהודים עברו לחלקים המודרניים ועד 1947 נותרו בעיר העתיקה רק 2,500 יהודים. הם היו בעיקר אנשים מבוגרים וחולים.
זמן קצר לאחר החלטת האו"ם הטילו הערבים מצור על החלק היהודי של העיר העתיקה תוך ניתוק מהרובעים היהודיים המודרניים. חיילים בריטים תפסו עמדות בפאתי החלק היהודי, אך לא עשו דבר כדי לעצור את ההתקפות הערביות נגד יהודים. להיפך, הם תקפו יהודים, עודדו תוקפנות ערבית וניסו לפרק מנשקם את הנוער היהודי, שהגן על המדור.
בתקופת המצור הראשונה הוכנסו לחלקה אספקת מזון בשיירות, שעליהן שומרו חיילים בריטים. אולם מאוחר יותר, הבריטים נרתעו מללוות שיירות כאלה ודחקו בגלוי באוכלוסייה היהודית לנטוש את הרובע.
ב-13 במאי 1948 החלו הבריטים לפנות את העיר העתיקה. 150 המגינים היהודים – שהורכבו מחברי ההגנה, ארגון צבי לאומי ויהודים מקומיים – היו בטוחים שיצליחו להדוף את ההתקפות הערביות ובעזרת הכוחות היהודיים של העיר המודרנית להסיר את המצור הערבי. ברגע שהבריטים עזבו את העיר העתיקה, תפסו המגינים עמדות אסטרטגיות חשובות סביב הרובע היהודי. עם זאת, מנעו פעולות גדולות יותר נגד הערבים על ידי פיקוד ההגנה בעיר המודרנית. מפקד ההגנה – שעל פי הסכם בין כל הקבוצות הלוחמות היהודיות היה אחראי על כל הכוחות היהודיים, סבר שהצלב האדום והאו"ם יתערבו בלחימה בעיר העתיקה וכי המצור על החלק היהודי יועלה ללא קרב, ובהתאם לכך לא היו המגינים יתקפו את הערבים. כמו כן, בשל הסתמכות על התערבות מיידית של האו"ם נעתרו המגינים לבקשת ועדת שביתת הנשק, המורכבת מקונסולים זרים בירושלים, לפנות חלק מהתפקידים בהם כיהנו. אובדן התפקידים הללו, שנכבשו לאחר מכן על ידי הערבים, תרם באופן מכריע לנפילת החלק היהודי.
רק כעבור יומיים, לאחר שלא הצלב האדום ולא האו"ם התערבו והערבים החלו להפגיז בכבדות את החלק היהודי, התיר פיקוד ההגנה בעיר המודרנית למגינים לבצע כל פעולה צבאית שנראתה להם נחוצה. אבל עד אז אבדו עמדות חשובות וערבים היו במתקפה. המגינים החמושים הגרועים עמדו בגבורה בהתקפות הערבים על הקטע. בגבורה הם נלחמו על כל בניין וסירבו להיענות לקריאות הכניעה, בתקווה שהכוחות היהודיים של העיר המודרנית יבואו לרווחתם.
בליל ה-18 במאי פרצה מחלקת הפלמ"ח לרובע היהודי. הוא נשאר בעיר העתיקה לכמה שעות בלבד ובתקופה זו הכניס פיקוד ההגנה לרובע היהודי כוח של 80 חיילי מילואים. רובם היו גברים מבוגרים וחסרי ניסיון שלא יכלו להחזיק בעמדות על החומה שתפס הפלמ"ח ולא יכלו לתת שום סיוע מהותי למגינים. בזמן פריצת הפלמ"ח את חומת העיר העתיקה, הייתה יחידה לוחמת של אצ"ל מוכנה להיכנס לרובע היהודי.
מדוע פיקוד ההגנה שלח לשם כוח מילואים שגויס בחופזה ולא הועיל לחיילי האצ"ל?
עונה אופיר: ה"הגנה" לא הייתה נותנת לאצ"ל להרוויח את זרי הדפנה של ההגנה והשחרור של הרובע היהודי. ייתכן שפיקוד ההגנה גם קיבל הנחיות מהרשויות הישראליות שלא להתיר כניסה לעיר העתיקה של כוח שאי אפשר "לסמוך עליו". חיילי האצ"ל אולי היו מנסים לכבוש את מקום המקדש – פעולה שלדעת השלטונות הישראליים הייתה עשויה לסבך את המצב הפוליטי.
לפנות בוקר של ה-19 במאי יצא הפלמ"ח מהרובע היהודי. זמן קצר לאחר מכן חזרו הערבים לעמדות על חומת העיר העתיקה שממנה גורשו על ידי הפלמ"ח והרובע היהודי שוב מבודד. כשהם סבלו ממחסור חריף במזון ובתחמושת, עמדו מגיני הרובע בהתקפות הבלתי פוסקות של הלגיון הערבי שנכנס לקרב. כשהם מביאים קורבנות כבדים הם נלחמו על כל בלוק נגד האויב שהיה עדיף בהרבה בנשק ובאנשים. רחוב אחר רחוב הם נאלצו לנטוש – אך רוח הלחימה שלהם היא לא שככה. לצד הקבוצות הקטנות של צעירים וצעירות כשירים השתתפו בלחימה אפילו הפצועים והילדים. מדי לילה קיוו לעזרה מהכוחות היהודיים בעיר המודרנית. משלא הגיעה העזרה הצפויה, הם נכנעו ללגיון הערבי.
רק כעבור יומיים, לאחר שלא הצלב האדום ולא האו"ם התערבו והערבים החלו להפגיז בכבדות את החלק היהודי, התיר פיקוד ההגנה בעיר המודרנית למגינים לבצע כל פעולה צבאית שנראתה להם נחוצה. אבל עד אז אבדו עמדות חשובות וערבים היו במתקפה. המגינים החמושים הגרועים עמדו בגבורה בהתקפות הערבים על הקטע. בגבורה הם נלחמו על כל בניין וסירבו להיענות לקריאות הכניעה, בתקווה שהכוחות היהודיים של העיר המודרנית יבואו לרווחתם.
ב-28 במאי כבש הלגיון את הרובע היהודי. קשישים, נשים, ילדים ופצועים הורשו לחצות לתוך העיר המודרנית. הגברים הכשירים נלקחו בשבי. הם מנו 35. מפקד הלגיון הערבי קלט את המספר הקטן של גברים כשירים שנותרו: "הצלחת שולל אותי. אילו הייתי יודע את כוחו האמיתי של כוחך, הייתי נלחם נגדך במקלות." כך נפל הרובע היהודי של העיר העתיקה.
גואיש פרס, 22 ביוני 1962
