אודיסה, רוסיה, שושן פורים תר״כ (1860)
לוזאן, שווייץ, ג׳ בחשון תרצ״א (1930)
בן אהרן ורחל
בעודו ילד עברה משפחתו מאודיסה לברדיאנסק ושם למד בגימנסיה המקומית. בשנת 1879 התחיל ללמוד במחלקה למדעי הטבע שבאוניברסיטת אודיסה. הוא הקדיש עצמו ללימודי הפיסיקה, המתימטיקה והזואולוגיה. בהשפעת איליה מצ׳ניקוב, ששימש באותו זמן פרופיסור לזואולוגיה באוניברסיטת אודיסה, החליט חווקין להתמחות כזואולוג.
בשנת 1884 בימי הפרעות באודיסה היה חווקין חבר אירגון ההגנה העצמית היהודית. הוא נפצע כאשר ניסה למנוע שוד רכוש יהודי, נאסר והועמד למשפט. כאשר נודע הדבר למצ׳ניקוב בא לעזרת תלמידו, הופיע בבית המשפט ולימד עליו סניגוריה ובית הדין זיכה אותו.
בשנת 1884 קיבל חווקין את התואר מן האוניברסיטה ובמשך חמש השנים הבאות עבד במוזיאון הזואולוגי באודיסה. באותה תקופה פירסם חמישה מחקרים חשובים על התזונה והתכונות התורשתיות של כעלי חיים חד־תאיים, וגם השתתף בתרגומו של ספר גרמני על הזואולוגיה.
משנוכח שמפני יהדותו אין לו סיכויים להתקדם בקריירה המדעית שלו — הוצעה לו משרת הוראה באוניברסיטת אודיסה בתנאי שימיר את דתו והוא דחה את ההצעה — החליט חווקין להגר לחוץ לארץ. הוא יצא לשווייץ ובמשך שנה שימש עוזר בפיסיולוגיה לפרופסור מוריס שיף בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג׳ניבה. משם עבר לפאריס, שקסמה לו עקב מחקריו המזהירים של פאסטיר ונוכחותו של מורו האהוב מצ׳ניקוב.
הוא התחיל לעבוד במכון פאסטיר. תחילה כעוזר בספריה, ולאחר מכן עסק בעבודת מחקר.
הוא הכין נסיוב נגד החולירע. לאחר שניסוייו בבעלי חיים הוכתרו בהצלחה פנה לנסות אותו נסיוב בבני אדם. את הנסיון הראשון עשה בגופו של עצמו, ב 18 ביולי 1892 הזריק לעצמו את הנסיוב, מאוחר יותר הזריק אותו לשלושה מחבריו. רק אחד מהם הגיב, אבל גם הוא שב במהרה לאיתנו.
כך נקבע עקרון החיסון נגד החולירע. חווקין ביאר אותו במחקר שפירסם באותה שנה.
עתה היה חווקין מוכן לבחון את יעילותו של הנסיוב. בראשונה חשב ללכת לסיאם, ברם במקרה שמע שגריר בריטניה בפאריס על מחקריו וכתב עליהם לשר לעניני הודו וגם ללורד לנסדון, מי שהיה משנה־למלך בהודו. לאחר שביקר חווקין בבריטניה והירצה שם על תוצאות מחקריו, ניתנה לו האפשרות ללכת להודו. הוא הגיע לכלכותא במארס 1893.
רבים היו הקשיים שנתקל בהם. לא רק הילידים, אלא גם חלק מן הפקידות הבריטית נהגו בו חוסר אמון, ורק לאחר שהזריק את הנסיוב לעצמו ולארבעה רופאים הודיים שליוו אותו לכפר הראשון של הילידים בבנגליה העליונה, ששם פרצה מחלת החולירע, עלה בידו להרגיע את הילידים שאין בזריקה משום סכנה.
במשך שנתיים וחצי עבר באזורים שונים של המדינה הגדולה והוא ועוזריו הזריקו את הנסיוב ל-42,000 איש. עבודה זו בוצעה לעתים קרובות בתוך אווירה עוינת. היו עתונים שניהלו נגדו תעמולה, ואף האשימוהו שהוא מרגל רוסי. שבטים מסויימים התנגדו לזריקה מטעמים דתיים. היו גם שמועות שכיתות מוסלמיות בבנגליה המזרחית התכוננו להרעיל את חווקין.
הנסיוב הוכיח את יעילותו. התמותה בקרב המחוסנים לעומת נעדרי החיסון גילתה ירידה גדולה מאוד.
העבודה המאומצת לא איחרה לתת אותותיה בחווקין, באוגוסט 1895 שכב חולה בקדחת בבית־חולים בכלכותא. הפצירו בו לעזוב את הודו, אבל הוא הרגיש שעדיין לא מילא את שליחותו וביקש מן השלטונות רשות לחזור למדינה לאחר שישוב לאיתנו, כדי להמשיך במלחמתו נגד החולירע.
כשחזר לאירופה נפגש עם אנשי מדע ומסר להם על תוצאות עבודתו, אף הירצה לפני חברות מדעיות. הוא נתקבל בכבוד גדול בחוגי הרפואה. ה״בריטיש מדיקל ז׳ורנל״ כתב עליו במאמר ראשי: ״עבודתו של ד״ר חווקין היא בעלת ערך מדעי חשוב ביותר ויש בה להביא ברכה מרובה לקיסרות שלנו בהודו. היא בוצעה מתוך הקרבה עצמית ומסירות עילאית לאנושות ולמדע״. עוד כתוב שם שחווקין עבד שלא על מנת לקבל פרס. צו מצפונו, אהבתו את הבריות ומסירותו למדע היו מניעי פועלו.
במארס 1896 חזר חווקין להודו. זמן קצר לאחר־מכן נתבקש על ידי ממשלת הודו לצאת לבומביי ולחקור את מגיפת הדבר שפרצה שם ולנסות להכין נסיוב נגדו.
הוא הקים מעבדה בבומביי. חכר עובדיו היה מורכב מפקיד אחד ושלושה עוזרים מבין הילידים. הוא עבד שתיס־עשרה עד ארבע־עשרה שעות ביום, נוסף על כך הירצה בפני קבוצות של אנשי רפואה על בעיות המגיפה. אחד מעוזריו הגיע להתמוטטות עצבים, השנים האחרים נתעייפו ועזבוהו.
בדצמבר היה הנסיוב מוכן. בראשונה ניסה אותו בעכברושים. לאחר מכן על גופו ואף הזריק אותו בגופותיהם של מתנדבים מבין הילידים ושל אסירים שהיו כלואים בבומביי. אחרי שהוכחה יעילותו של הנסיוב היו רבים שביקשו לקבל את הזריקה. המעבדה הועברה למקום מרווח יותר שהועמד לרשותו בידי העירייה של בומביי,והוחל בייצור כמויות גדולות של הנסיוב. כעבור כמה חודשים עברה המעבדה למקום חדש שהוכן בשבילה על ידי הנסיך אגא חאן. סיפקו את הנסיוב לא רק בהודו אלא שלחו אותו גם לארצות אחרות. הדרישהלנסיוב הלכה וגברה, והיה שוב צורך כמעבדה גדולה יותר. בקיץ של שנת 1899 פתח הלורד סאנדהורסט, מושל בומביי, את ״המעבדה לחקר הדבר״ בבניין ששימש מקודם מושב השלטונות. חווקין נתמנה למנהל המעבדה.
באותה שנה ביקר חווקין בלונדון, נערכה לו קבלת־פנים גדולה על ידי ״מיסדר המכבים״ (מיסדר זה נוסד על ידי אפרים איש־כישור, שהיה מחסידיו הראשונים של הרצל באנגליה. וכל חבריו היו ציונים) בהשתתפות אישי ציבור ואנשי מדע אנגלים ו״פני החברה״ היהודית. הלורד ליסטר, המנתח הגדול ואבי־השיטה האנטי־ספטית, שהיה אחד הנואמים הראשיים, דיבר בשבח חווקין והאומה היהודית, וגינה את האנטישמיות. נאומו של חווקין הוקדש בעיקר לסבלם של יהודי רוסיה. לאחר שסיפר על עבודתו המפרכת: ״כאשר עבדתי בין העמים האלה אשר לא הבנתי את לשונם ולא את הגיגיהם, והם לא ידעו מי אני וברוב המקרים גם לא ידעו כיצד לגלות לי הסימן הקל ביותר של רחשי ידידות או תודה, וגם לא הבינו כלל מהי העבודה בה עסקנו בארצם – ריחפו לנגד עיני ההמונים הסובלים שעל גדות הדנייפר, הוויסלה, הניימאן והדאנובה. התקווה שאולי אוכל ביום מן הימים להקל את סבלם בקרן יהידה של תקווה או אושר, היא שעודדה ואימצה אותי בשעה שכוחותי כמעט כלו״.
ה״ג׳ואיש כרוניקל״ מיום 16 ביוני הקדיש מאמר ראשי למסיבה ולדברים שאמר בה חווקין. אפשר שאין הדבר ידוע לרבים — כתב העיתון בתוך שאר הדברים באותו מאמר — שהד׳׳ר חווקין הוא יהודי שומר מצוות ותמיד הזדהה עם האינטרסים של עמו. הוא היה למעשה המייסד של מרכז אגודות ״חובבי ציון" בפאריס. כאשר יצא בשנת 1893 להודו לעסוק במחקרים מטעם הממשלה, מצא לו שהות בתוך גודש התפקידים המוטלים עליו, להצטרף כחבר לאגודה האנגלו־יהודית בבומביי. בחודש ינואר האחרון נתפנה להיות נוכח בפתיחת בית־הספר המקומי של האגודה, פעמים רבות ביקר בבית־החולים לנגועי המגיפה של עדת ״בני ישראל״.
ואמנם היה חווקין מעורב בחיי היהודים בהודו. הוא היה מיודד עם בני משפחת ששון בבומביי, היה זהיר בשמירת השבת. פעם כאשר עשה שבוע ימים במחנה של גדוד פרשים יחד עם דוד ששון הצעיר — שלימים נתפרסם כאספן הגדול ביותר של כתבי־יד עבריים — השפיעו שניהם על היהודים ששרתו בגדוד להמנע מרכיבה בשבת ומלהשתתף בתפילות יום ראשון. חווקין גם התעניין בחינוך של הנוער היהודי בהודו.
עד מחציתה של שנת 1902 יוצרו קרוב לשלושה מליון מנות של הנסיוב וחולקו בהודו ובארצות אחרות.
אף־על־פי שיעילותו של הנסיוב כבר היתה ברורה מעל לכל ספק, עדיין נמצאו צרי־עין שביקרו את חווקין. חוגים מדעיים מסוימים ניסו אף הם להמציא נסיוב דומה, וכיון שלא עלה הדבר בידם, התקנאו בחווקין והכריזו שגם יעילותו של הנסיוב שלו מפוקפקת. עיקר התקלה היה ביחסם נטול האהדה של אנשי הפקידות הבריטית. החוקר היה עתה אהוב ונערץ על הילידים. העיתונים ההודים הלאומיים דרשו בשבח הנסיוב שלו — והפקידות הבריטית התחילה רואה בו אויב המשטר הקולוניאלי. שוב העלו את החשד עליו, שהוא עובד בשירותם של הרוסים.
והנה בשנת 1902 קרה אסון, שנתן פתחון-פה לאויביו של חווקין. בנובמבר של אותה שנה הוזרק הנסיוב לתושבי הכפר מלקובל שבפנג׳אב. מבין 107 אנשים שהזריקו את הנסיוב בגופותיהם חלו ומתו 19. ממשלת הודו מינתה ועדת חקירה, שהגיעה לכלל מסקנה שחידק הטיטאנוס נמצא בבקבוק של הנסיוב, בו השתמשו לזריקות במלקובל, והבקבוק זוהם, כנראה, במעבדתו של חווקין.
חווקין מיחה על הקיטרוג הזה. הוא ביקש, שיבדקו את שיטת ייצורו של הנסיוב, והביא ראיה מן העובדה, שהזריקות שבוצעו במקומות אחרים בנסיוב שיוצר באותו דוד עצמו שהוכן בו הנסיוב שהשתמשו בו במלקובל, לא גרמו שום תקלות — ומכאן ברור, שלא במעבדה זוהם הנסיוב. הוא טען בתוקף, שהחידקים חדרו לבקבוק לאחר שנפתח. ואמנם כך היה, כפי שנתגלה לאחר זמן. אבל עד שלא נתברר הדבר הוסיפו לקטרג על חווקין. על אף הקיטרוגים הוסיפו להשתמש בנסיוב שלו ולהפיצו ברבים!
החקירה נמשכה יותר משנה, וגדול היה סבלו של חווקין. לבסוף, באפריל 1904, יצא את הודו לחופשה של שנה עד שהממשלה תחליט סופית בפרשה. בינתיים שוחרר מתפקידו כמנהל ״המעבדה לחקר הדבר״. הוא חזר לאירופה, שם ביקר במעבדות והציע לפני אנשי־מדע דגולים את טענותיו. כולם הצדיקוהו וניקו אותו מכל אשמה.
שלוש שנים עשה באירופה. בשנת 1907 הזמינו אותו שלטונות הודו שלא יכלו למצוא שום הוכחה להאשמה נגדו, שיחזור לאותה ארץ. מאחר שמשרתו הקודמת כמנהל ״המעבדה לחקר הדבר״ בבומביי היתה תפוסה, הסכים לעבוד בכלכותא. הוא ישב בהודו עד פרישתו מעבודתו בשנת 1915.
הוא חזר לאירופה דרך המזרח הרחוק. הוא נסע לסן פרנציסקו. בכל רחבי אמריקה ביקר במושבות חקלאיות יהודיות. מניו יורק נסע ללונדון ומשם עבר לפאריס והתיישב בה.
בימי מלחמת העולם הראשונה היה חבר המועצה הרפואית של מפקדת הצבא הבריטי בצרפת.
באירופה היה פעיל מאוד בהגשת עזרה ליהודי רוסיה שסבלו מאוד בימי המלחמה. פירסם את מסתו הגדולה ״א פלי פור אורתודוקסי״ (בזכות האורתודוקסיה), בו הוא מעלה על נס את אמונתו של עם ישראל, מצוותיו ומנהגיו. הוא הדפיס את מסתו לראשונה ב״מנורה ג׳ורנל״ בניו־יורק (אפריל 1916). בהערה של מערכת כתב־העת נאמר, כי המחבר היה תמיד מאמין ושומר תורה ומצוות. לאח״מ הופיעה המסה בשם ״און ג׳ואיש אנדיורנס״ (על כח העמידה היהודי) ב״ג׳ואיש וורלד״ בלונדון (29 בנובמבר 1916). כן נתפרסמה בצרפתית ב״לה ריניסאנם ז׳ואיף״ (אוגוסט-ספטמבר 1917) ובתרגום הולנדי (לאחר מותו של חווקין הופיעה המסה גם בעברית בשם ״בעד היהדות״ בתרגומו של מ. מבש״ן ב״ההד״ שנה ז, גליון ה׳, שבט תרצ״ב).
קטע ממסתו של חווקין כלל הרב הראשי ד״ר יוסף צבי הרץ באנתולוגיה הידועה ״ספר המחשבות הישראליות״ (״א בוק אוף ג׳ואיש תוטס״), שנפוצה ברבבות טפסים במקורה האנגלי. גם בתרגום לעברית ולשונות אחרות.
לאחר גמר המלחמה יסד חווקין בפאריס, עם כמה מחבריו, ״ועד יהודים בפאריס שמוצאם ממזרח־אירופה״. הוועד הגיש לוועידת השלום בווארסאיי תזכיר שתבע שוויון-זכויות ליהודים שבארצות מזרח־אירופה, אוטונומיה למוסדות הציבוריים שלהם, הרשות ליהודים המסרבים לעבוד בשבת, לעבוד בשאר ימות השבוע, פיצויים ליהדות רוסיה שדודת הפרעות שפרעו בה בימי המלחמה, והכרה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל על ארץ־ישראל, כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.
בשנת 1920 נבחר חווקין כחבר הוועד המרכזי של חברת ״כל ישראל חברים״. על עבודתו בוועד מספר לנו הרב מ. ליבר:״לעתים קרובות לא היה תמים־דיעים עם חבריו. הוא נלחם על השקפותיו במרץ אבל באדיבות. ללהיטותו המאופקת ולמסירותו הגדולה לעמו היו השפעה מרובה, לא היתה פנייה שהשיב אותה ריקם, בין שהמדובר היה בתמיכה ל״אורט״ ברוסיה ובין לישיבה בליטא, חווקין היה הראשון לתת, ומכספו שלו".
בשנת 1923, שעה שנידונה בבית־הנבחרים האנגלי הצעה להנהגת שיטה הומניטרית להמתת בעלי־חיים והיתה סכנת פגיעה בזכות השחיטה היהודית, פנה נציג ה״ג׳ואיש כרוניקל״ אל חווקין וביקש ממנו שיביע דעתו כאיש־מדע על השחיטה. והנה קצתם של דברי הצהרתו, שנתפרסמה באותו עיתון ביום 4 במאי של אותה שנה: ״השחיטה היהודית לא זו בלבד שאין בה משום צער בעלי־חיים, אלא היא גם מונעת (על־ידי הוצאת הדם שהוא מקום גידול נוח לחידקים) את התפשטותם של חידקים, ובכך היא מביאה טובה גדולה לאנושות״.
בשנת 1926 הלך חווקין לברית המועצות בשליחות חברת ״כל ישראל חברים״ לשם סיור במושבות החקלאיות היהודיות. הוא קיבל עליו שליחות זו, אף־על־פי שזקן היה וזמן קצר קודם נסיעתו היה חולה במחלה קשה. כדי לעמוד על המצב לאשורו, האריך את שהותו בברית המועצות על חשבון עצמו, יתר על הזמן שקבעה החברה.
רשמים ודין-חשבון על ביקורו זה פורסמו בביטאונה של חכרת ״כל ישראל חברים״ ״פאי א דרואה״. מן הכתבות הללו, שבהן תיאר חווקין במפורט את מצב המושבות החקלאיות היהודיות שביקר בהן, עולה דאגתו הגדולה של חווקין לא רק למצבם החומרי של אחיו, אלא גם לשלום נפשם ורוחם. בכל מקום חקר ודרש את מצב ענייני הדת: אם מתפללים, אם ניתן חינוך דתי לילדים? ההזנחה בשטח זה הדאיגה אותו, והוא לא נרתע מלקחת דברים בעניין זה אפילו עם ראשי הקומוניסטים היהודים.
במושבה אחת, כשהעיר חווקין על ההזנחה בענייני הדת, השיב לו אחד: ״התפילה אינה עוזרת לנו בעבודתנו" חווקין השיב לו: ״והטרקטורים הנשלחים לכם מארצות־הברית עוזרים לכם בעבודתכם? דעו לכם, שהטרקטורים הללו לא היו נשלחים לכם חינם, אילו פסקו יהודים מלהתפלל״.
חווקין ביקר גם בערים הגדולות ועקב אחר חיי היהודים. הוא פקד את האדמו״ר מליובאוויץ, שבאותו זמן היה מתגורר בלנינגרד. כנראה, גם ביקורו בישיבות בוורשה, שהוא מזכירו בצוואתו, היה בדרך נסיעתו זו.
בשנת 1928 העתיק חווקין את מושבו ללוזאן שבשווייץ.
באפריל 1929 כשנה וחצי לפני מותו יצא לברלין כדי לבוא בדברים עם הנהלת ״עזרה״, ה״הילפספראיין" של יהודי גרמניה, ולהפקיד אותה על ביצוע צוואתו.
בצוואתו הודיע חווקין — אשר בשנותיו האחרונות תמך ביד נדיבה במוסדות תורה במזרח אירופה (קבלות והתכתבות על תרומות מצויות בארכיונו) — שהפקיד בבנק בשווייץ סכום כסף בניירות־ערך. מדמי הרבית שיכניס סכום זה תינתן תמיכה לישיבות ובתי תלמוד תורה בפולין, גאליציה, ליטא, רומניה, הונגריה וארצות אחרות שבמזרח־אירופה.
״אני רואה חובה לעצמי להדגיש, כתב חווקין, כי מתן התמיכה לא ישמש בשום אופן כאמצעי להכריח את הישיבות שישנו מה מדרכי לימודן או תוכניתן. אני לכשעצמי, למשל, סבורני, שלימודי הטבע, כגון פיסיקה, חימיה, ביולוגיה, גיאולוגיה, קוסמוגרפיה — הם הוספה מועילה לתוכנית העיקרית של הישיבות. הלימודים הללו ישפיעו על המתלמדים שלא יתפעלו, בצאתם מבין כותלי הישיבות, מן המדע החילוני, אשר זוהרו מכהה לפעמים את עיניהם, ולא יבטלו בקלות את החשיבות העצומה של הלימודים שרכשו בתוך כותלי הישיבות. וכן יש מקום לחשוב שטוב ומועיל, כי ילמדו בחורי הישיבה גם איזו מלאכה, כגון מלאכת השענים והצורפים ושאר האומנויות, כמנהג חכמינו זכרונם לברכה בימי קדם, כדי שאחר-כך יוכלו להרויח את לחמם מיגיע כפיהם וינצלו מעוני ומחסור. אבל עד כמה שיש להעמיק דעה זו כצודקת, הרי יודע אני, כי כמה ממנהיגי הישיבות חושבים, כי הדבר מזיק, ומשוס כך מדגיש אני, כי בפרט זה הם בני חורין בהחלט וכי כספי התמיכה לא ישמשו אמצעים להשפיע עליהם לבטל את רצונם״.
בפיסקה האחרונה של צוואתו הארוכה הוא אומר:
״הגורם המכריע לקיום קהילות ישראל בכל הזמנים, ובייחוד בזמן הזה, הוא שנמצאו בהן מנהיגים רוחניים, שמפאת ידיעותיהם הגדולות בתורה רחשו להם כבוד והערצה. בתי־אולפנא שהם לבדם מגדלים את המנהיגים ואת המלמדים ואת הרבנים, שמליוני היהודים במזרח-אירופה נשמעים להם בתוך כל התנאים ההרוסים והמזועזעים — הם מרכזי החינוך המסורתיים האלה, שזה דורות הם מקיימים את החיים האינטלקטואליים והמוסריים של ישראל. כל מי שמבקר בתוכם מכיר מיד את מצוקותיהם ותלאותיהם, משום זה רואה אני חובה לעצמי לערוך את הצוואה הזאת. ואין לי אלא להביע את רצוני, כי יבואו עוד אחרים וימלאו וישכללו את אשר החילותי״.
(התרגום העברי הוא של ר׳ בנימין במאמרו על חווקין — שהופיע ב״ההד״, שבט תרצ״ב).
שווי ניירות הערך היה למעלה ממליון וחצי פרנקים שווייצריים.
זמן קצר לאחר פטירתו של חווקין התקיימה בווילנה אסיפת רבנים וראשי ישיבות מפולין וליטא. בפתיחת האסיפה אמרו קדיש לעילוי נשמתו.
פרשה נכבדה בחיי חווקין היא השתתפותו בתנועת חובבי ציון. בשבתו בפאריס, היה פעיל מאוד באגודות ״חובבי ציון״ המקומיות (״בני ציון״, ״ישוב ארץ-ישראל״). היה מיוזמי הקמת ״מרכז אגודות חובבי ציון״ בפאריס, בו היו מיוצגות אגודות ממדינות שונות והיה שם חבר ״הוועד הארץ ישראלי״ של הנדיב הידוע. נחום סוקולוב בספריו בשפה האנגלית ״חיבת ציון" ו״תולדות הציונות״ מזכיר אותו לשבח ואומר עליו שהיה חובב ציון נלהב.
(בארכיונו של חווקין שהוא ברשות האוניברסיטה העברית. מצויות תעודות המעידות על פעילותו הרבה למען חברות ישוב ארץ ישראל. נמצא בארכיון הפרטי-כל של הישיבה הראשונה של ״החברה למען החיאת השפה העברית״ שהתקיימה בפאריס ביוני 1892, וחווקין היה גזבר של חברה זו אשר בראשה עמד המזרחן פרופ׳ יוסף הלוי).
בשנת תרנ״א יזמה אגודת ״בני משה״את הקמת בית־הספר העברי לבנות ביפו. בביאליסטוק נוסד אז סניף של ״בני משה״, שהרוח החיה שבו היה דוד סוחובולסקי, מזכירו הפרטי של רבי שמואל מוהליבר.
הסניף עמד בחליפת־מכתביס עם חוץ־לארץ. ומפאריס החליף עמו מכתבים מרדכי זאב חווקין.
מר ליטמן רוזנטל, שהיה מראשי ״בני משה״ בביאליסטוק, מספר בזכרונותיו על חווקין שפירסם ב״הצפירה״ בשנת תרצ״א: ״באחת מישיבותינו נקרא מכתב שנתקבל מאת ד״ר חווקין, שבו הוא מדגיש את ערך העבודה הרוחנית, וכותב בהתלהבות על בית־הספר לבנות שביפו, והוא מעורר אותנו, ״בני משה״ להתמסר בכל לב ובמרץ הדרוש למפעל זה״.
״כעבור זמן קצר נתקבל מכתב שני מחווקין, בו הציע להעביר מפעל מיוחד לטובת בית־הספר לבנות בערים וילנה, קובנה ועוד. ואם יש צורך בדבר — הנהו מוכן לבוא מפאריס, כרי להשתתף במפעל״,
הצעתו של חווקין נתקבלה, והוא בא מפאריס, כהבטחתו. נערכה לו קכלת-פנים בביתו של הד״ר חזנוביץ. במסיבה, שבה השתתפו גם אורחים מערים אחרות, נדונה שאלת בית־הספר לבנות.
״כל הנאספים השתוממו להתלהבותו, אמונתו העמוקה, ודביקותו של הד״ר חווקין בדברו על חשיבותה של עבודת הרוח. הוא דרש לא רק להזות ולחלום, אלא לגשת לפעולות מעשיות״.
בלווייתו של דוד סוחובולסקי סייר חווקין בקובנה, דווינסק וערים אחרות בענייני המגבית לטובת בית־הספר לבנות. גם לאחר שחזר לפאריס, ואפילו מהודו, קיים חווקיץ חליפת מכתבים עם אנשי ״בני משה״ שבביאליסטוק.
חווקין היה גם מתומכי הציונות המדינית. בבוקרה של הציונות ההרצלאית היה חווקין בהודו, שקוע כולו בעבודתו המדעית. ברם נראה, שאם גם לא יכול היה לתת מכוחו לציונות, גדול היה רצונו לעזור לקידומה, וכשבאה הזדמנות לידו — לא החמיצה. ב-29 באפריל 1898 רושם הרצל ביומנו: ״קיבלתי מכתב מעניין מאלכסנדר מרמורק… אומרים על הנסיך ההודי אגא חאן, שחווקין מבומביי המליץ עליו בפני צדוק הכהן (רבה הראשי של צרפת) שהוא ציוני ומוכן לדבר בעדנו אל השולטן״ (כך במקור הגרמני של יומני הרצל. בתרגום העברי שהופיע בארץ חסר שמו של חווקין! הדבר תוקן בתרגום העברי החדש של יומני הרצל מעשה ידי יוסף ונקרט, כרך א', תשנ׳׳ח, ראה שם עמ׳ 518, 655).
וכמה ימים לאחר מכן מריץ הרצל מכתב אל חווקין לבומביי, וזה לשונו:
וינה 8 במאי 1898 אדון נכבד מאוד! אולי רשאי אני להניח, ששמעת על פעולתי בעניין הציוני. בפני צויינת אתה כציוני חרוץ על־ידי מאכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק בפאריס. גם צדוק הכהן הודיעני, שאתה נושא את נפשך לציון והמלצת לפניו על חאן הודי, שיוכל לפעול אצל השולטן למעננו. הואיל והתנועה הציונית מרוכזת עתה בידי, הריני מבקש ממך להמציא לי במישרין את כל הידיעות החשובות.
אולי גם תהיה לנו השמחה לברכך בקונגרס הציוני דהשתא בבאזל (שבוע-אוגוסט האחרון). יהא זה רצוי, שתבוא לבאזל בתורת נציגם של יהודים היושבים בהודו, ואני אשלח לך לצורך זה את ההוראות של לשכת־הקונגרם. אם לא תוכל לקבל שם מנדט, יימצאו אגודות ברוסיה או ברומניה, שלכבוד יחשבו לעצמן לבחור אותך ציר לבאזל.
בברכת ציון, המסור לך, תיאודור הרצל.
אין בידינו תשובתו של חווקין להרצל, אך על תוכנה נוכל ללמוד מסיפורו של ד״ר הלל יפה, איש ״חובבי ציוך׳ ורופא המושבות הראשונות בארץ, שהיה ידידו של חווקין:
״ד״ר הרצל ביקשו להשתתף ביתר פעילות בתנועה הציונית" — כתב ד״ר הלל יפה אחרי מותו של חווקין, ״אבל הוא סירב באומרו, שביום שיתעסק באופן אקטיבי בתנועה הציונית, יתפוס את אחד המקומות הראשונים, ואז יעזוב את עבודתו המדעית לגמרי, ואין לו אומץ לב לעשות את הדבר הזה״.
בשנת 1902 כשפרצה מגיפת החולירע בארץ ישראל פנה ד״ר הלל יפה לחווקין, להדריך אותו במלחמה נגד המגיפה. מובן שחווקין נענה לבקשתו.
הצהרת באלפור לא הלהיבה את חווקין ביותר. הוא היה פסימי. והזהיר מפני האכזבות הצפויות ליהודים, אותו זמן נחשב כאבל בין השמחים. הוא הכיר את השליטים האנגלים מן הימים שעשה בהודו.
בשנים שאחרי המלחמה היה חווקין קשור לאגודות ציוניות, כמו ״אוהבי ציון״ בפאריס, ולחברות ששאפו לפתח את הארץ: ״אחוזת צרפת״ ופיק״א, והיה חבר הוועד הזמני של חברת ״תחית הארץ״. הוא היה כנראה חבר בוועדה הציבורית בפאריס למען הקמת ״מכון למדעי היהדות״ ליד האוניברסיטה העברית. כאשר התכוננו לפתיחת המכון המיקרוביולוגי של האוניברסיטה הוזכר חווקין כאחד המועמדים לעמוד בראשו.
חווקין לא יצא מן העולם עד שראה את חששותיו מתקיימים. לאחר הגזירות השונות על היישוב בשנות העשרים, פורסם בימיו האחרונים של חווקין הספר הלבן של פאספילד, שביקש לבטל את הצהרת באלפור.
והנה מה שמספר הרב מ, ליבר על ימיו האחרונים של חווקין, במאמרו שפורסם שבוע אחרי מותו:
״בשבוע העבר שמע את החדשות על ארץ-ישראל. הוא לא אמר דבר, אך נראה היה שהוא מרוגש. ביום השבת, בתשע בבוקר, מצאוהו מת. הלב עמד מלפעום, המהלומה שהיתה מכוונת לעמו, הגיעתו!״
* * *
חווקין היה חבר בחברות אקדמיות במדינות שונות וזכה בפרסים מדעיים. בשנה 1925 שונה שמה של ״המעבדה לחקר הדבר״ בבומביי ל״מכון חווקין״ לאות הוקרה והכרה.
לאחר מותו של חווקין, וכן בשנת 1959, כשחגג מכון חווקין את יובל השישים לייסודו ובשנים 1974-1973, כאשר המכון חגג במשך שנה שלמה את היובל של שבעים וחמש שנים לקיומו, פירסם המכון, שהוא אחד ממוסדות המחקר הגדולים, הודעות בהן הועלתה על נס אישיותו הנעלה של ממציא הנסיובים נגד החולירע והדבר,
כשנת 1964 הוציאה ממשלת הודו בול דואר עם תמונתו של חווקין.
מ. בניהו בתולדות דוד ששון (עמ' ט״ז), שבראש הספר מסע בבל לד. ששון (תשט״ו). ר׳ בנימין, כנסת חכמים, תשכ״א, עם׳ 46 — 51. ד״ר מ. איינהורן, ״מרדכי וולף חבקין, פרשת נפתולי חייו של בקטריולוג״, הרופא העברי, ניו־יורק 1965. ט. פרשל, ״מתוך פרשת חייו של מרדכי זאב חווקיך, הדואר, ט״ו — כ״ב אדר ב', תשכ׳׳ה, ד״ר הלל יפה, דור מעפילים (מהד׳ ב׳, תשל״א), עמ׳ 235 236. ש. כ״ץ, י. הד (עורכים) תולדות האוניברסיטה העברית, תשנ״ז, עמ׳ 137, 147. קלויזנר ד״ר ישראל, התנועה לציון ברוסיה (תשכ״ה), בדרכי ציון (תשל״ח). במפתח: חווקין ו. ד״ר.
(מתוך האינצוקלפדיה הציונית)