רשמי מסע
זה כחמש-עשרה שנה, מאז שטרוריסטים ערביים החלו לפעול נגד יהודים בארצות שונות בגולה, נוקטות קהילות יהודיות ברחבי העולם החופשי אמצעי זהירות וביטחון. הועמדו משמרות על בתי כנסת ומוסדות יהודיים אחרים, ובודקים בקפדנות כל זר המבקש לבקר בהם. בשנה האחרונה, בעקבות המלחמה בלבנון, הוגברה השמירה.
מינכן, עיר המולדת של המפלגה הנאצית, היא עדיין, עשרות שנים אחרי התמוטטות "הממלכה השלישית", מקום מועד לפורענות לעמנו.
במשך השנים האחרונות בוצעו בעיר זו כמה וכמה התקפות על יהודים. הידועות ביותר היו:
שריפת בית האבות היהודי. בה איבדו שבעה יהודים את חייהם, בפברואר של שנת 1970. מבצעי הפשע לא נתגלו.
הרצח של אחד-עשר הספורטאים מישראל בידי טרוריסטים ערביים במשחקים האולימפיים שהתקיימו בעיר בקיץ 1972.
בית האבות שנשרף נמצא בבניין משרדי הקהילה ב"רייכנבאך שטראסה". באותו בניין שכנו גם מסעדה ו"שטיבל" קטן, צמוד לבניין היה בית כנסת גדול, שלא נפגע על ידי השריפה.
אחרי השריפה הועבר בית האבות למקום אחר. במקום הבניין שנשרף הוקם בסיוע השלטונות מרכז קהילתי חדש, בו משרדי קהילה מרווחים, ספריית הקהילה, מסעדה גדולה ובית כנסת יפה.
הגעתי למינכן השכם בבוקר, הואיל ועדיין לא התפללתי, נסעתי במונית ישר מתחנת הרכבת למרכז הקהילתי.
בכניסה לרחבה של הבניין, מאחורי סורג של ברזל, נמצאה ניידת של המשטרה. ליד השער, שבתוך הסורג, עמד עובד הקהילה שחקר את כל הזרים שביקשו להכנס אל הבניין.
"מה רצונך", פנה אלי.
"באתי להתפלל", עניתי.
"התפילה כבר הסתיימה", השיב.
"בכל זאת מבקש אני להיכנס לבית הכנסת כדי להתפלל שם", אמרתי.
הוא ביקשני לפתוח את המזוודה הקטנה שנשאתי עמי. אף על פי שראה את תיק הטלית והתפילין שלי, הוסיף לחפש במזוודה ולא הניח ידו ממנה עד שהיה בטוח כי אין בה תחתית כפולה.
בפנים הבית השגחתי באמצעי בטחון נוספים. במסכי טלויזיה היה אפשר לראות כל המתרחש בחוץ לפני הבניין, בחור מישראל ממונה על סדרי הבטחון.
שלושים אלף יהודים בערך רשומים כחברים בקהילות היהודיות בגרמינה המערבית, כולל מערב-ברלין, קהילת מינכן, שהיא בת ארבעת אלפים נפש, היא השלישית בגודלה.
ארבעה בתי כנסת בעיר, בשניים – בזה שבמרכז הקהילתי ובזה שב"פוסארט שטראסה" – מתפללים כל יום בבוקר ובערב. השניים האחרים פתוחים רק בשבתות ובחגים. ברמכז הקהילתי יש בעצם, כפי שאמרנו למעלה, שני בתי כנסת. שניים שהם אחד. בית הכנסת החדש ובית הכנסת הגדול הסמוך לו. בבית הכנסת החדש מתפללים בימות החול. בבית הכנסת הגדול – בשבתות ובחגים. התפללתי גם בבית הכנסת שב"פוסארט שטראסה". גם שם ראיתי ניידת של המשטרה ליד הבניין.
במרכז הקהילתי מצויות גם לשכות הרב ונשיא הקהילה.
הרב הנס יצחק גרינהוואלד שימש שמונה עשרה שנה כרב הקהילה. בימי כהונתו עשה רבות למען חיזוק הדת והחינוך. הוא ייסד את בית הספר היומי "סיני". לפני כשישה חודשים פרש ממשרתו ובמקומו נבחר הרב פנחס ביברפלד מישראל. הרב ביברפלד הוא יליד גרמניה ומוסמך בית המדרש לרבנים מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין. בישראל ידוע הרב ביברפלד כעורכו של "הנאמן", בטאון של בני ישיבה.
ד"א הנס לאם, נשיא הקהילה, הוא יליד מינכן, בימי המלחמה ואחריה חי בארצות הברית, שם היה פעיל בחיים הציבוריים היהודיים. הוא סופר ומחנך. הוא משתתף בכתבי עת שונים, ערך שני ספרים חשובים על יהודי מינכן, והוא אחראי לבטאון הקהילה "מינכן יודישה גמיינדה-צייטונג". לאם פעיל מאד למען ישראל והוא משמש יושב ראש של "ידידי האוניברסיטה העברית" במינכן.
הרב והנשיא הם אנשים אדיבים עד מאוד ומקבלים כל אדם בידידות ובלבביות.
רוב יהודי מינכן הם יוצאי פולין. מצבם הכלכלי הוא די טוב, אך יש גם נצרכים, והם נתמכים על ידי הקהילה. כמו בכל קהילות ישראל, גם כאן, עומדת ישראל במרכז העניינים. יהודי מינכן נתבעים ונותנים לצרכי המדינה. גם שד"רים הבאים לשם מטעם מוסדות שונים אינם יוצאים ריקם.
המסעדה הכשרה "כרמל" במרכז הקהילתי שכורה בידי הזוג שווארץ, יהודים מהונגריה. המסעדה היא מקום מפגש של יהודי מינכן. באים לשם לא רק תיירים ומבקרים, אלא גם יהודי העיר עם בני ביתם. ביחוד גדול מספר האוכלים שם בשבתות. ראשי הקהילה עורכים, לעתים, ישיבות ליד שולחנות ערוכים במסעדה. גם קבוצות הנוער – בין ארגוני הנוער הפעילים גם "בני עקיבא" – מקיימים פגישות חשובות על ארוחה טובה ב"כרמל".
מינכן היא עיר של תיירות. תיירים באים אליה מכל רחבי העולם, בתוכם מספר ניכר מישראל. משרד התיירות של העיר פירסם לשימוש התיירים הישראלים "מדריך" בעברית. הואיל והמדריך העברי הוא תרגום מדוייק של "מדריכים" שהוצאו בשפות אחרות, לא תמצא בו שום זכר לבית כנסת או אתר יהודי אחר. לא נזכרו אפילו האוספים הגדולים של ספרים וכתבי-יד עבריים המצויים בספריית המדינה של באוואריה.
במרכז העיר, במקום בו עמד בית הכנסת הראשי של הקהילה שהתקיימה במינכן עד השמדתה בידי הצר, הוקמה מצבת זכרון.
"כאן עמד בית הכנסת הראשי של הקהילה היהודית, שנבנה בשנים 1883 – 1887, הוא נחרב בימי רדיפות היהודים ביוני 1938. בעשירי לנובמבר נשרפו בתי הכנסת בגרמניה".
במצבה חרותים מנורה ומגן דוד ושני הפסוקים:
"שרפו כל מועדי א-ל בארץ" (תהלים עד, ח).
"זכור זאת אויב חרף ד'" (שם עד, יח).
מנהג יהודי לשים צרור-אבן על מצבה של קבר אצלו ביקרו. אות כבוד הוא למת. מודיעים שהיו על קברו!
כאשר התקרבתי למצבת הזכרון לבית הכנסת השגחתי בצרורות אבן קטנים שעליה. יהודים שביקרו כאן נהגו בה אותו מנהג-כבוד של בית עלמין. הודיעו: היינו פה! התרגשתי. אף אני נטלתי פרורי-אבן ושמתים על מצבת הזכרון.
מאת: טוביה פרשל
מתוך "הצופה" ט"ו אדר תשמ"ג.