״חרם״ ספרד
שמועה היתה מהלכת על פני הדורות, יהודי ספרד כאשר הלכו בגולה, הכריזו חרם על הארץ ממנה יצאו.
שמועה זו מצאה לה הד בשירו של יל״ג ״ "במצולות ים״.
נוסו נודו מזה, אומללים יודעי נהי!
נוסו — על מי תנוסו? אחריתכם מה תהי?
מי יחוס גוי אובד ויאסף נדחיך?
אנה תנח ראשך, אי מקום למנוחיך?
הה, קללת כל הארץ עליך רובצת
וספרד שמתך למנוד ראש דלמפלצת.
עליה לבניכם צוו עד קץ הימים
השביעו כל זרעכם הגדולים עם הקטנים
לבלי ישובו לספרד ארץ הדמים
לבלי תדרוך עוד רגלך בחצי־אי־־השפנים.
האומנם היה חרם על ספרד? שאלה זו צפה ועלתה בעשרות השנים האחרונות ובהזדמנויות שונות.
דן בשאלה זו פרופ. אברהם שלום יהודה. בשנת 1913 הוזמן יהודה לספרד להרצות על גדולי יהודי ספרד והישגיהם במדע, בשירה, בהנהלת המדינה ובכלכלה. היו שהוכיחו את יהודה על שהוא מזלזל בגזירת חכמים והוא החל להתחקות אחרי מקור השמועה על החרם.
בספריהם של גדולי הגולים לא מצא דבר. הוא שאל את רבני מרוקו אשר בידיהם נשתמרו מסורות רבות מזמן הגירוש — אך גם הם לא יכלו להגיד לו דברים ברורים. רק רבה של טטואן, שהיה אז בן תשעים ויותר סיפר לו שהוא זוכר כי בימי ילדותו לא היתה דעת הרבנים נוחה ממי שהלך לספרד לשם מסחר. אבל לאחר מכן, כאשר נתנה ממשלת ספרד ליהודים מרוקנים שנמלטו בשנת 1860 משחיטות המוסלמים בטטואן וטנג׳ר להתישב בסוויליה, לא שמע על שום התנגדות מצד הרבנים.
יהודה כותב (״תלפיות״, כרך ג', חוברת ג—ד, ניסן תש״ח) כי, לפי דעתו, מקור השמועה על החרם הוא בלשון פקודת הגירוש של פרדיננד ואיזבלה, בפקודה כתוב לאמור: "ובכן אנחנו גוזרים ומצווים שכל איש ואשה, גדול או קטן, אשר ישא שם ישראל, יגורשו מכל המקומות אשר הם גרים שם… וכל אשר ימרה את פינו, לבלתי עזוב בתוך הזמן הקבוע, ויימצא אחר כך באיזה מקום תחת ממשלתנו, תהיה אחת דתו למות בהתלותו על עץ, או להמיר את אמונתו ולהיות לנוצרי״.
לא היה חרם על ספרד. יהודים לא היו יכולים לבקר בספרד, כי הכניסה אל הארץ היתה אסורה להם. יהודי שהיה רוצה לבקר בספרד היה צריך להתחפש כנוצרי. הרבנים, ודאי, שדעתם לא היתה נוחה מכך שיהודי יתחפש כנוצרי ויסכן את נפשו — ומכאן השמועה על החרם. עם ביטולה של האינקוויזיציה בשנת 1837, לא היה עוד שום טעם לאסור על היהודים לנסוע לספרד — כי מאז יכול כל יהודי לבקר בה בגלוי בלי כל סכנה.
יהודה כותב, כי לדעתו זו על מקור שמועת החרם הסכימו כל הרבנים עמהם בא בכתובים, וכי הרב שלמה אהרן ורטהיימר דן בענין זה בשו״ת שלו ופסק הלכה לפיה[1].
לפני שבע־עשרה שנה כאשר נוסדה בתל־אביב ליגה לידידות ישראל—ספרד, שמטרתה היתה להביא לידי התקרבות בין שתי המדינות ולביטול החרם של העם היהודי על ספרד, דנתי בטור שלי ״מסביב לענינים״ ביומון ״המודיע״ (ל' תשרי תשי״ד) בחרם על ספרד והבאתי דעתו של פרופ׳ יהודה. הוספתי אז כי אם נכון אמנם שלא הוכרז חרם על ספרד, מוצאים אנו כי נוסף על האיסור הכולל לבקר בארץ בה צריך יהודי להראות בגלוי כנוצרי או בעל אמונה אחרת, היו כנראה מקהילות הגולים שעשו תיקון למנוע בעד אנשיהן מלבקר בספרד.
כך מוצאים אנו בפנקסה של הקהילה הספרדית מהאמבורג (קטעים מן הפנקס פורסמו בהמשכים בשנתון של ״יודיש־ליטררישה גזלשפט״ מפרנקפורט) תקנה משנת תי״ח (1658) האומרת:
״מי שיבקר בספרד או פורטוגל לא ייקרא במשך שנתיים לעליה לתורה ולא יתכבד בשום מצווה אחרת״ (שנתון ח, 1911, עמ׳ 231)
באותו פנקס (שם, עמ' 280-279) מצוי גם נוסח של צווואה של אנוסה שיצאה מפורטוגל והתיישבה בהאמבורג. היא מצווה על חלוקת רכושה, וכותבת כי במקרה שלא יימכר מיד הרכוש שהשאירה בפורטוגל יחולקו ההכנסות ממנו באופן שווה בין כמה מקרובותיה וקרוב אחד, אשר שמותיהם היא נוקבת, בתנאי שהקרוב לא יצא לפורטוגל. במקרה שהוא יצא לפורטוגל — יועבר הרכוש לקרובים אחרים.
לאחר שנתפרסמו דבריי, העירני הרב משולם ראטה זצ״ל על תשובה של המבי״ט (שו״ת המבי״ט חלק א׳, סימן ש׳׳ז) ממנה אפשר ללמוד כי לא היה חרם על ספרד.
והרי תורף התשובה: יהודי עיר אחת הסכימו ביניהם שכל מי שבא לעיר והוא ואביו נולדו באיטליה, אף על פי שאבי־אביו בא מפורטוגל, קסטיליה אראגון או מלכות אחרת, עליו להצטרף לעדה האיטלקית. בני העדה האראגונית מחו נגד הסכמה זו בטענה, כי אינו מן הדין שאיש ממוצא משפחה אראגונית יצטרך להצטרף לעדה האיטלקית רק בגלל שהוא ואביו נולדו באיטליה.
המבי״ט פוסק כי הצדק עם עדת אראגון ואחד מנימוקיו הוא, כי ההסכמה פועלת רק לטובת העדה האיטלקית ולא לטובת עדת אראגון. מזדמן כי יהודי יוצא אראגון מקים משפחה באיטליה, אך אין מזדמן כי יהודי איטלקי ילך לאראגון ויוולדו לו שם בן ונכד, אשר בבואו אל העיר עליה המדובר, יצטרך להצטרף – לפי ההסכמה – לעדת אראגון, כי ״אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא־ל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב״.
ברור מתשובה זו כי המבי״ט לא ידע אודות חרם על ספרד. אם היה קיים חרם כזה – היה כותב בפשטות כי לידתו של בן משפחה איטלקית באראגון לא תיתכן בגלל החרם האוסר דריכת כף רגל יהודית שם. אך המבי׳׳ט כותב, כי גם ואם יתבטלו הגזירות בעתיד לא יבוא שום יהודי לשם כי הרי ה׳ יקבצנו לציון[2].
חרמות על מקומות באיטליה
היו ערים ומקומות שהיו תחומי פורענות לעמנו ואבותינו הכריזו חרם עליהם שלא תדרוך בהם רגל של יהודי.
לרוב נעלמו ממנו שמות המקומות האלה, כי ברבות הימים נשכח או נשקע החרם ויהודים התישבו שם מחדש.
קוראים אנו בספר החסידים (מהד׳ פריימאן סימן תתתק״׳ב):
״כשמשימין הקהילות או חכמי הדור חרם על יישוב אחד, שלא לדור שם ישראל – אין לשים חרם שלא לגור שם יהודים לעולם, אלא שלא לגור שם כל ימי הנשיא או ראש ישיבה או כל זמן ששלושה מן הראשים בחיים, שהרי כמה ערים יש שנתנו חרם והחרימו כל מי שישב שם ויושבים שם. ולא יתכן להחרים במה שרבים אין יכולים לעמוד ובדבר, כי מי יודע אולי הדור העתיד לבוא אחריהם לא יוכלו לדור כי אם שם…".
ועוד מובא שם (סימן תתתר״ב):
״בעיר אחת היה שר רע והיה רוצה להעביר את היהודים שבעיר מן הדת וברחו, ואמרו קהילות לגזור חרם שלא ידור יהודי עוד בעיר לעולם. אמר להם החכם אל תתנו מכשול לפני הדורות הבאים אחרינו, אלא תגזרו לזמן שהשרים בחיים…".
על חרם שהיה קיים על פשטוייה, פישה ומונטי פולציאנו, שלושה מקומות בגליל טוסקאנה באיטליה, למדים אנחנו מתשובה של הרב ר׳ רפאל יוסף טריויס, רבה של פירארה.
הרב נשאל בשנת שכ״ח אם החרם שהכריזו על המקומות האלה הוא חרם־עולם, או שהוא ניתן להתרה.
הרב משיב, כי יש להניח כי הרבנים שגזרו על שלושת המקומות האלה לא רצו שיימשך האיסור גם כאשר ״ישתנו אדוני המקומות האלה מרעה לטובה״. או כאשר ״יהיו ישראל נלחצים וצר להם ביתר המקומות", הוא מבטל את החרם ומרשה לבל מי שישיג רשיון מן השלטון לדור באותם המקומות.
ישעיהו זנה אשר פירסם תשובה זו מכ״י (״מפאוולו הרביעי עד פיוס החמישי״, ירושלים, תשי״ד, עמ' 210-208) סבור שהחרם על אותם המקומות נגזר בשנת רמ״ח שהיתה שנת צרר. ליהודים בטוסקאנה[3].
חרם אוקראינה
אוקראינה ארץ הדמים! מימות חמלניצקי עד גונטא עד פטליורה, עד קלגסי היטלר.
לאחר שחיטות ת״ח ות״ט גזרו חרם על אוקראינה, שומעים אנו על כך ממכתבו של אחד הניצולים משחיטות כנופיות גונטא. הפליט כותב, ששמע מאיש מהימן, כי באחד המקומות היה חי גאון זקן ומפורסם. כאשר שמע הגאון על התחלת הפורענות, אמר לבני קהילתו ושלח שליחים לקהילות אחרות, לאמור: לאחר גזירת חמלניצקי משנת ת׳׳ט ״גזרו בחרם בכל מדינת ליטא ופולין וטורקיא שלא לדור במדינת אוקריינא״. ועל זה נאמר ״לא ידבק בידך מאומה מן החרם״ (דברים י״ג, י״ח). הרכוש שרכשתם במדינה זו – חרם הוא. מן השמים האריכו אף מאה ועשרים שנה, כמו שהאריכו אף מאה ועשרים שנה לדור המבול. מן שנת ת״ח עד תקכ״ח מאה ועשרים שנה הן, על כן ״אם תשמעו לעצתי ותעזבו כל הרכוש שלכם ותברחו ולא ידבק בכם מאומה מן החרם – תנצלו. ומי שיחוס על כבודו ויקח אף דבר קטן מן החרם לא ינצל". הכותב ממשיך: ״כאשר פתר כן היה. רוב האנשים ברחו ושמעו לדברי הרב וניצולו. והנשארים נחנקו ונהרגו ונשרפו במיתות משונות. ואף מאותם הבורחים היו בהם איזה אנשים שלקחו מן ממונם דבר מועט ומתו בדרך״.
ישראל היילפרין המביא ידיעה זו של החרם על אוקראינה ב״פנקס ועד ארבע ארצות״ (ירושלים תש״ה, עמ' 80-79) מעיר כי נשתמרו תקנות ועד מדינת ליטא משנות ת״ט, ת״י, תי״ב ועוד, ולא נמצאה בהן תקנה מעין זו. אבל הוא מצא אסמכתא לידיעה זו במקור אחר בקטע שנשתמר מפנקס צ׳ורטקוב.
וכך לשון הפנקס: ״תכתב זאת לדור אחרון להיות אשר בשנת ת״ח עבור גודל הצרות וההריגות שהיו במדינת אוקראינה הי״ד ע״י חמיל ימ"ש נעשה כל הסביבות דגליל פאדאליע חירום. נוסף לזה פה ק״ק טשארטקוב, כאשר שמעתי ממגידי אמת אשר על ידי עלילות שקרים ורשעת האדונים נהרגו על לא דבר כמה אנשים אשר קדשו השם ברבים הי״ד, ע״כ נגזר אומר מהרבנים הגאונים דארבע ארצות אשר לא ידורו פה שום בר ישראל. עד שבשנת תס״ה חזר השר דפה וביקר שיבואו לדור פה ויתן להם חרות ועל ידי השתדלות ניתן רשות לדור פה.. .4).
[1] הכוונה לשו״ת שאלת שלמה (חלקים א־ב, ירושלים תרצ״ב-תרצ״ד) עיין שם חלק ב, סימן נג.
[2] הבאתי דברי הרב משולם ראטה בהערת־תוספת ב״המודיע״ וגם סיפרתי עליהם במאמרי על הרב ראטה ב״אור המזרח״ ניסן, תשכ״ב. ועיין תשובת הרב בספרו ״קול מבשר״ (חלק א׳, ירושלים, תשט״׳ו), סימן י״ג, בה הוא דן בהצעה שהועלתה לאחר מלחמת העולם השניה להכריז חרם על גרמניה. הרב י. גרשוני במאמר ״על חרם ספרד שלא להתיישב בה״ (״הדרום״, תשרי, תשל״א) מביא דברי המבי״ט ורוצה ללמוד מהם שהיה איסור להתישב בספרד. אך המעיין בתשובת המבי״ט ייווכח, כי אפשר ללמוד ממנה ההפך. הרב גרשוני גם מביא שם דברי הרב א. י. קוק באגרת (״אגרות ראי״ה, חלק ב' תשכ״ב, סימן תרל״ב): ״ע״ד הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה ע״ז, ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור".
[3] בשנת תשכ׳׳ז הופיעה בירושלים מהדורה חדשה של הספר ״משא גיא חזיון״ לרבי בנימין מן הענוים. הספר הוצא לציון הביטול על ידי הכנסיה של הפולחן של סימון בטרינטו בצפון איטליה. בהקדמה לספר מרצים המהדירים על עלילת הדם נגד היהודים בטרינטו משנת רל״ד,(1475) אשר בעקבותיה הונהג הפולחן, והם מוסרים, כי אחרי שהיהודים גורשו מן טרינטו הם ״הטילו חרם על כל שטח הנסיכות״, ושחרם זה היה נועד להיות בתוקפו כל זמן שיתקיים פולחן סימון.
במקורות המספרים על עלילת הדם בטרינטו – לא מצאתי שום רמז לחרם כזה. ידוע שיהודים התישבו בטרינטו במאה הקודמת לאחר שבוטל איסור הישיבה ליהודים בעיר. אפשר שהיתה קיימת מסורת בדבר החרם בידי יהודי איטליה.
החרם הכלכלי שרצו להטיל על אנקונה לאחר שריפת האנוסים בעיר זו בשנת שט״ז – אינו עניין למאמרנו.
4) נראה שהיה פעם חרם לא לגור במחוזות מסויימים במאזוביה, שבפולין. עיין ״פנקס ועד ארבע ארצות״, סימן שכ״ז (עמ׳ 137),סימן ת״ה (עמ׳ 183), ובספר ״אוסטרוב מאזובייצק״ (מגילת פולין בעריכת י. ל. לוין, תשכ״ז, עמ' 11-10)
מאת ט. פרשל הדואר יא טבת תשלא