עוד במאה ה-18 הופץ סיפור מרתק בקרב יהודים לפיו מלכת פרוסיה, לואיז ממקלנבורג-סטרליץ, אשתו של המלך פרידריך ויליאם השלישי, פנתה לסגולה יהודית הכוללת אתרוג כדי להבטיח את לידתו הבריאה של בנה הבכור, שהיה מאוחר יותר להיות המלך פרידריך ויליאם הרביעי. לואיז, שילדה ילדה מתה באוקטובר 1794, רצתה למקסם את סיכוייה שהריונה הבא יביא לבן בריא. מעניין לציין כי האמינו כי לואיז הייתה צאצא של משפחת רבנים תוניסאית בולטת באמצאות אביה, קרל השני לודוויג פון מקלנבורג-סטרליץ. אבותיו של קארל, מדרגנה, אשתו של המלך אלונסו השלישי של פורטוגל, היה צאצא של נסים בן יעקב אבן שאהין, מבכירי החוקרים היהודים של המאה האחת עשרה. מנהיג הקהילה היהודית בצפון אפריקה. אביו של ניסים, ראש בית המדרש בקאירואן, תוניסיה, כתב מכתב לרב שרירא גאון ושאל על החיבור של המשנה והתלמוד. התשובה המפורסמת ידועה בשם איגרת הרב שרירא גאון.
לפי הסיפור המסופר על מלכת פרוסיה, היא השיגה אתרוג בהושענא רבה, נשכה את הפיתום, ירקה אותו וקראה תפילה מיוחדת תוך כדי תרומה כספית לצדקה. בין אם לידתו הבריאה הייתה תוצאה ישירה של מעשיה של אמו ובין אם לאו, כשהמלך פרדריק ויליאם הרביעי גדל הוא העביר חוק בשנת 1847 שהכיר במעמד התאגידי של קהילות יהודיות בודדות בממלכתו.
נוסח התפילה המשמש לסגולה זו מצוטט במספר מקורות, ביניהם "מועד לכל חי" של הרב חיים פלגי (סימן כ"ד, כ"ה) ומטה אפרים, סימן 660, סעיף ו'. היא נקראה באופן מסורתי על ידי נשים בגרמנית או בעברית: "ה' מלך העולם, אם אשה אחת, [חוה], תטעם את פרי עץ הגן, האם ייפול חמתך על כל הנשים? אילו הייתי בגן העדן באותה תקופה לא הייתי מקשיבה לנחש ולא הייתי טועמת את פרי העץ. לא אכלתי וגם לא הרווחתי מהאתרוג. בשבעת ימי חג הסוכות, כפי שנצטווה אז לקיים מצוה. גם היום, הושענא רבה, כשיעבור זמן קיום המצווה, אין ברצוני ליהנות מהשימוש בה."
נוסח אחר הוא: "רבונו של עולם, חווה נתנה לאדם לאכול את פרי עץ הדעת ובעקבות כך הביאה את המוות לעולם. לו הייתי שם לא הייתי אוכלת את האתרוג ולא הייתי מסכימה למה שחוה עשתה. בזכות זה, קבל בבקשה את תפילותי והציל אותי ואת ילדי שטרם נולד ממות במהלך הלידה." על פי מסורת אחת, אישה חשוכת ילדים שרצתה ללדת בן הייתה נושכת את הפיתום, אם כי יש הסבורים שנשיכת הפיתום היא סגולה להרות, לאו דווקא ללדת זכר. לאחר מכן, הפיטום יונח בדרך כלל מתחת לכרית או ליד האישה במהלך הלידה כדי להקל על כאביה. אבל מהיכן מקור הנוהג הזה?
בראשית רבה (ט"ו, ז) משער שהעץ שממנו אכלה חוה בגן עדן היה עץ אתרוג וממשיך ומסביר מדוע הפרי עץ הדר, שהוא חלק מארבעת המינים בסוכות, הוא אתרוג.
הוא מתאר כיצד הרמב"ן מחבר את נטילת ארבעת המינים של סוכות כדי לכפר על חטא העץ. התוצאה של חטא האכילה מעץ הדעת הייתה כמובן עונשו של הקב"ה על חוה וצאצאיה בכאבי צירים ולידה: "אגדל מאד את כאבך וייסוריך; בכאב את תצטרכי להביא ילדים לעולם" (בראשית ג, טז). על ידי נשיכת הפיתום מהאתרוג, אישה הרה מצהירה אפוא באופן סמלי: "כמו שאין לי הנאה עכשיו, לא הייתה לי הנאה אז [בחטא העץ הדעת]" (טעמי המנהגים ליקוטיים ל"ח). , באומרה למעשה שאין לה רצון להשתתף בשום תועלת שהיתה לחוה כאשר אכלה מהאתרוג המקורי. המנהג מוזכר גם בכרך הרביעי של ספר מועדים, שם כותב ד"ר יום טוב לוינסקי שנתקל בכתב יד המתאר את הנוהג שבמהלכו האישה חושבת שהשם יגן עליה בזמן הלידה והתינוק ייצא בריא. .
בעמדות הלכתיות של הגאון רבי יוסף ב' סולובייצ'יק מאת אהרן ציגלר, הוא מסביר שלפי המדרש, עצ' הדעת היה אסור רק לפני שבת והיה מתיר מיד לאחר מכן. מכיוון שחוה לא הייתה מסוגלת לעצור את עצמה אפילו לזמן הקצר הזה היא נענשה. מסיבה זו אומרת האישה ההרה, "אתה רואה, ה', היה לי אתרוג בידיים בכל חג הסוכות, ובכל זאת שלטתי בעצמי מפני הפיתוי ולא אכלתי ממנו עד אחרי יום טוב. כמו כן, לו הייתי בגן עדן, הייתי מחכה עד אחרי השבת. לכן אני מתחננת שתשמע את זעקתי ותקל את הכאב והסבל שלי".
באחת מתשובותיו של הרב חיים קנייבסקי נשאל האם מותר לנשוך את הפיתום מהאתרוג בהושענא רבה או שיש להמתין עד לאחר שמיני עצרת (שהוא שמחת תורה בארץ ישראל). הוא סבר שאסור וצריך להמתין.
חותנו, הרב אלישיב, היה באותה דעה, הסיבה לכך היא שהושענא רבה היא עדיין חלק מהחג ואסור ליהנות מדבר שעדיין מוקצה למצווה. למעשה, חלק מהרבנים התנגדו למנהג של נשיכת הפיתום. המנחה אלעזר כותב שלמנהג זה אין מקור, וטוען שהוא נדפס במהדורות החדשות של מטה אפרים אך אינו מופיע במקור. הוא אוסר לנשוך את הפיטום בהושענא רבה עצמו ומתיר רק לאחר שמחת תורה.
מנהג נוסף של נשים הרות הקשורות לאתרוג הוא אכילת ריבת אתרוג העשוי מפרי הסוכות הקודמים כסגולה למסירה בטוחה וקלה. כמבואר בטעמי המנהגים (סימן 815), המנהג היא לשמר את הפרוסות או החתיכות האתרוג בסוכר ולהפוך אותן לריבה, שאותה אוכלים בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. הרבנית בת שבע קנייבסקי, בתו של הרב אלישיב ז"ל ורעייתו של הרב חיים קנייבסקי, הייתה מפורסמת בריבת האתרוג שלה. עוד קובע התלמוד (מנחות כז א) שמי שאוכל מהאתרוג יהיה לו ילדים ריחניים.
