העיר פינסק, תחת ריבונות בלארוס מאז 1991 וחסרת יידישקייט במשך עשורים רבים, חווה כעת רנסנס יהודי. פינסק והפרבר שלה קרלין התהדרו בעבר בעשרות בתי כנסת ושטיבלאך והיו מרכזים תורניים משגשגים. במשך יותר ממאה שנה בעודם תחת שלטון הצארים הרוסים, נתמכו מאות אלפי יהודים עניים בכל רחבי רוסיה על ידי בני שושלת פילנתרופית אמיתית תורנית שעשתה את ביתה בפינסק ובקרלין. כמה דורות של משפחת לוין, שצאצאיה כללו את לוריאס, הלפרנס ואליאסברגס, או "הרוטשילדים מפינסק" כפי שהם היו ידועים בשל נדיבותם והעסקנות שלהם, תמכו ללא הרף בשותפים הדתיים שלהם והקימו מוסדות יהודיים ותורניים. אנו מציגים הצצה לכמה מהאישים הקשורים לבני הרוטשילדים מפינסק.
שאול קרלינר לוין, מייסד ה שושלת 'פינסק רוטשילד'
איש עסקים עשיר במיוחד ותלמיד חכם עם ייחוס מצטיין, שאול קרלינר (1775-1834) הקדיש כל דקה פנויה ללימוד תורה. בנוסף לייסד ישיבת וולוז'ין הידועה בעולם, מבשרת תנועת הישיבות של ימינו, הוא הקים את בתי מדרש גם בפינסק וגם בקרלין, שם התגורר. ערים אלו התפתחו למרכזי תורה גדולים שמשכו אליהם תלמידים שהגיעו מכל רחבי אירופה.
העיתון הרוסי Severnaya Pachta ציין כי ממשלת רוסיה הביעה בפומבי את הערכתה לשאול בן משה לוין (שאול קרלינר), שהצליח להציל את תעלת אוגינסקי במהלך ניצחון רוסיה על נפוליאון ב-1812. למרות העובדה שהצרפתים כבשו את השטח שבין נתיבי המים של הדנייפר לניימן, הצליח שאול לשמר את מבני התעלה. הוא שכר שומרים שישמרו על השכרים ופועלים כדי לבנות מחדש את הגשר שנשרף על ידי הצרפתים. הוא זכה לתפקיד היוקרתי של "סוחר הגילדה הראשונה", ובשל מעשה הפטריוטיות שלו בהספקת יחידה לוחמת רוסית, קיבל שאול קרלינר הזכות לחבוש חרב.
שאול קרלינר לוין, מייסד שושלת "פינסק רוטשילד", צאצאי אצילים תורניים. אביו וסביו החזיקו כולם בתפקידים יוקרתיים כרבנים ואבות בית בערים כמו סלונים ווילנה. שאול התחתן עם מירקה גונצברג בגיל הצעיר של 15. ארבעת בניהם וחמש בנותיהם הלכו בעקבותיהם, בשילוב פילנתרופיה עם הרחבת רשתות התורה והשחמט.
עושרו של שאול קרלינר נבע ממספר מקורות. היו לו נכסים רבים ואחוזות גדולות וסחר בעצים ובמלח. הוא גם היה בעל בית מלאכה לנחושת והקים בית חרושת לפורצלן. אגדה מספרת שהצאר אלכסנדר הראשון ביקש פעם משאול קרלינר להראות לו את ספר התורה שהוא פדה ב-1795 ממנזר. קרלינר אירח מסיבה לאצילים באחוזתו בטלקאני (כ-35 מיילים מפינסק). במהלך החגיגות, תמורת סכום כסף נסיכותי, שאול שכנע אותם להחזיר את ספר התורה, שנגנב מהקהילה היהודית. הוא היה אז רק בן 20.
שאול מילא תפקיד גדול בסיוע להתנחלות הפרושים המתהווה בארץ ישראל. לאחר שהגאון מווילנה נפטר, כ-500 משפחות וכמה עשרות בחורים, כולם תלמידי הגאון לשעבר, עברו את הטיול המפרך בתחילת המאה ה-19 והתיישבו בירושלים, בצפת, בטבריה וביפו. הייתה להם השפעה רוחנית עמוקה על ארץ ישראל ונקראו פרושים כי הם הפרידו עצמם מפינוקי העולם הזה; מקור פרנסתם היחיד היה כספים שנאספו בתפוצות.
בזכות מאמציו של שאול קרלינר למענם, לאחר וילנה, שימשה פינסק כמרכז השני לאיסוף כספים למען הפרושים. לדברי מרדכי נדב, מחבר הספר "יהודי פינסק, 1580-1880", ההיסטוריונים למדו רבות על שאול קרלינר מצוואתו, כולל העובדה ששימש יועץ לכמה קהילות בסביבת פינסק. הוא הפריש סכומים ללובישוב, סטולין, לושין, פוהוסט זדורוצקי, פוהוסט זרז'צ'ני והורודניק. הוא גם השאיר סכומי כסף גדולים לארגונים ומוסדות יהודים פינסק וקרלין. אולם מורשתו החשובה ביותר של שאול קרלינר הייתה שילדיו, נכדיו וניניו המשיכו בדרכיו והשתמשו בעושר הרב לא רק לפיתוח מוסדות תורניים אלא גם להקמת בתי חולים, בתי אבות וארגונים יהודיים ולתמיכת העניים.
הדור השני לפילנתרופים: חיה [רוקח] לוריא
הבכורה של שאול קרלינר, חיה לוריא (1791-1873), ניצלה את עושרה בתבונה. היא התאלמנה פעמיים. בעלה הראשון, גד אשר רוקח, היה נכדו של רבי אלעזר רוקח, רבה הראשי של אמסטרדם ומחבר "מעשה רוקח", ובנו של אב"ד פינסק; הוא נפטר בשנת 1816, והותיר אותה אלמנה עם בן בגיל שנתיים, צבי (השי), ובן שנולד אחרי הפטירה של בעלה, שנקרא על שם אביו.
לחיה ולבעלה השני, ישראל אהרן לוריא, בנו של הרב איסר לוריא ממגילב, נולדו שלושה בנים, משה, שמואל ודוד, לפני שנפטר למרבה הצער ב-1835. חיה שלטה בעסקים המשפחתיים, שעסקה בתירס, עצים, שומן ומלח. היא פיתחה קשרי מסחר לדרום ולמערב בין אוקראינה למדינות הבלטיות ופולין. כהכרת תודה על תרומתה לפיתוח פינסק כעיר נמל, העניק הצאר אלכסנדר השני את התואר "אזרחי כבוד של האימפריה הרוסית" עליה ועל צאצאיה.
היא בנתה מספר מוסדות: תלמוד תורה, בית כנסת על שם עצמה (שולחן חיילה); בית חולים, יחד עם אחיה הצעיר משה יצחק; ובית אבות בשיתוף עם פייגל לוין, בת אחותה רייזל. בצורת בקובנה בשנים 1866-67 הביאה אלפי יהודים מורעבים לנטוש את בתיהם שם ולזרום לתוך פינסק, משם תכננו לנסוע בסירת קיטור ליעדים אחרים. כדי לסייע לאלפי הפליטים היהודים האומללים הנוסעים בעיר הולדתה, הקימה חיה מחנה מעבר גדול עבורם. והאכילה והלבשה אותם. היא השתמשה בכל משאביה כדי לסייע לאחיה, לרבות הסדרת הסעות ליעדיהם הסופיים בסירות קיטור בבעלות בניה, משה ודוד לוריא, וכן של אחיינה מאיר לוין, וסיפקה למטיילים כסף ומזון למסע.
הרב צבי (השי) רוקח, בנה הבכור של חיה ותלמיד חכם מצטיין, נשא לאישה את נכדתו של רבי עקיבא איגר, בתו של בנו הרב שלמה, ועמד בראש התלמוד תורה (הישיבה) בקרלין. לחיה היו שתי אחיות: עכסה, נשואה לרבי יעקב מאיר פדובה אב"ד בריסק ומחבר "מקור חיים חיים" "וכתונת פסים"; ודינה, שבנתה בית כנסת בקרלין שנקרא שלחן דינאלה.
משה יצחק לוין
סוחר עצים עשיר במקצועו, אחיה הצעיר של חיה, משה יצחק לוין (1802-1872), הועסק כקבלן ממשלתי וסחר גם בתירס ושומנים. חלק ניכר ממה שאנו יודעים עליו מבוסס על הספד שהופיע בעיתון העברי "המליץ". המאמר, מיום 24 בספטמבר 1872, מתאר כיצד חנויות ברחבי העיר פינסק היהודית ברובה נסגרו ביום שני, ו' באלול (9 בספטמבר), כאשר 20,000 יהודים התאספו לחלוק כבוד אחרון בהלווייתו. משה יצחק היה פילנתרופ שתמך באלפי יהודים ברחבי רוסיה. בנוסף לבית החולים שבנה עם אחותו חיה, הוא בנה בקרלין בית כנסת שנקרא על שמו.
"זעקה מרה מושמעת בפינסק ואסון גדול בא על קרלין", קובעת כותרת הכתבה של נחום מאיר שייקוביץ. שייקוביץ דיווח כי הרופא הבולט דוקטור מהרינג, שהובא מקייב לפינסק כדי לנסות לרפא את הנדבן, ייחס את מותו של משה יצחק לעובדה שהוא צם מהבוקר עד הצהריים על בסיס יומי. הסיבה לצום, טען שייקוביץ, היא שמשה יצחק לא ישב לאכול עד שייענה לבקשות הכספים הרבות שהובאו אליו מדי יום. בכל בוקר בהגיעו לבית המדרש של קרלינר שאביו בנה, היה משה יצחק משאיר את כובעו הפוך על שולחן כדי שאנשים יוכלו להניח בו את עצומותיהם. לאחר שחר, הוא היה חובש את כובעו, דואג שאף אחד מפיסות הנייר לא ייפול החוצה. הוא היה חוזר הביתה, מגיב לכל עותר ורק אז מרשה לעצמו לאכול.
"אין זה מוגזם לומר", כתב שייקוביץ, "הוא היה אחד האנשים האצילים… בדורנו. המוות גזל מקרלין את הנדבן הגדול ביותר שלו, נותן הצדקה המפורסם, עוזר העניים ואבי האומללים. … הוא היה אביהם… המגן שלהם, תמיד מוכן לעזור להם בנדיבותו…" בשל המוניטין שלו ונדיבותו הרבה, העותרים היו ממתינים על תור שיתפתל מעבר לפינה מבית המדרש של קרלין כדי לקבל כסף. למעות חיטים ממשה יצחק. הוא סיפק להם לא רק כסף, אלא גם יין, תפוחי אדמה ואוכל. יתר על כן, הוא שלח שליחים להביא מזון בחשאי למי שידע שהם נבוכים מכדי להמתין בתור שלא רצו לתחנן בפומבי.
זאב וולף לוין
זאב וולף לוין, אחיו של משה יצחק (נפטר ב-1870) בנה את בית המדרש הידוע בשם פינסק קלויס. הוא נודע כמעוז של תורה ותפילה ופקדו אותו גדלים רבים, ביניהם הגאון הרב אלעזר משה הורביץ, אב"ד והרב הראשי של פינסק עד פטירתו בשנת תרנ"ט, וחתנו הרב ברוך אפשטיין בעל "תורת תמימה". כמו אחיו משה יצחק, גם זאב וולף היה סוחר עצים, קבלן ממשלתי ופילנתרופ ידוע.
עם זאת, לזאב וולף היו רעיונות חדשניים למתן הצדקה שלו. הוא פנה לממשלת רוסיה המרכזית בסנט פטרבורג כדי לרכוש אדמות מצפון לפינסק על מנת לייסד יישוב חקלאי ליהודים עניים. הוא הבטיח לקחת על עצמו את כל ההוצאות שנגרמו ליישוב יהודים שם. כאשר נענתה בקשתו, הוא בנה בתים ל-15 משפחות, ריהט אותם, רכש בקר, עדרים וציוד חקלאי וסיפק למתנחלים את כל צרכיהם. הטבות נוספות למתנחלים כללו פטור הן מתשלום מיסים ממשלתיים וגם נפטרו משירות בניהם לצבא החובה ל-25 שנים.
דור שלישי לפילנתרופים: מאיר לוין
ממשיך את מורשת משפחתו, מאיר לוין, בנו הבכור של משה יצחק לוין, היה סוחר עשיר אשר מיקד את מאמציו לא רק בעסקיו, אלא במעשי צדקה תורניים ונדיבים. מאיר היה מראשוני הסוחרים בפינסק שרכשו אוניית קיטור והקימו נתיב מסחר בין פינסק לאוקראינה. הוא היה תלמיד חכם חשוב שהקים בפינסק את ה"חדרים" ועמד בראש ישיבת קרלין. הוא הביא מלמדים מעיירות שונות בליטא ללמד והוא גם תמך בהם. הם היו מתארחים בבית הכנסת שהקים והיו אוכלים סעודות שלישי בביתו, בנוסף לסעודות פורים ולסעודות שלפני הצומות. קשריו העסקיים של מאיר אפשרו לו ליצור קשרים הדוקים עם רשויות השלטון הרוסי, בהם השתמש לטובת הקהילה היהודית. בכל פעם שהנגיד היה מבקר בפינסק היה נפגש עם מאיר לוין כדי לדון בענייני עיירות.
גד אשר לוין
חוליה נוספת בשרשרת הפילנתרופיה המפוארת הזו היה גד אשר לוין רוקח, בנה של חיה לוריא. גד אשר, כמו בן דודו מאיר לוין, היה בעל סירות קיטור. קו סירות הקיטור "פינה" ו"נימן" נסע בין פינסק, קרמנצ'וג ו עיירות אחרות. הוא גם הקים בית אבות בפינסק. בנוסף, הקים גד אשר בית ספר למסחר ליתומים וילדי עניים. הוא שילם באופן אישי עבור 214 יתומים שיוכשרו כדי להתפרנס כחייטים, סנדלרים, נגרים ונפחים. הוא סיפק להם בגדים לשבתות וימי חול, ואת שתי הקופיקות שהיו זקוקות להם לבית המרחץ. תלמידים אלו זכו לכינוי "חבורת גדי" ונדרשו להשתתף בשיעורים שניתנו על ידי מלמד שגד אשר פיצה. הם היו משתתפים בשבת בשולחן דינאלה. גד אשר היה מבחין את הילדים הללו בכל שבת כדי לוודא שהם לומדים היטב. כשהבנים היו מבוגרים מספיק כדי להתחיל לעסוק במקצועם, נתן להם גד אשר כסף כדי להתבסס בעסקים.
משה ודוד לוריא
משה לוריא (1824-1906), בנה הבכור של חיה מבעלה השני (אהרן לוריא), ואחיו, דוד, (1828-1888) פיתחו את המסחר בעיירה ולאחר מכן תיעשו והמערבו את פינסק. כך היה משה אחד האנשים המשפיעים ביותר בתולדות פינסק. הם הקימו מפעל שמן וטחנת קמח, שהיה המפעל הגדול ביותר ברוסיה, שיצר יותר מ-12 טון קמח מדי יום. עד 1872, שבע שנים לאחר הקמת טחנת הקמח, היא הופעלה על ידי מנוע קיטור שיובא מגרמניה.
משה הקים גם מפעל למסמרי עץ, ראשון מסוגו ברוסיה, ובשנת 1881 מפעל לייצור קופסאות העץ שהוצמדו לגלגלי העגלה כדי לשמור על הסרנים משומנים. הוא קרא לאחת מסירות הקיטור שלו מונטיפיורי, ובעת העסקת עובדים העדיף את בוגרי תלמוד תורה. בערב שבת היו יוצאות שתי צפירות ארוכות ממפעל לוריא כדי להכניס את השבת. הראשון סמל את סגירת החנויות, והשני, זמן הדלקת נרות.
בשבת ובימים טובים המפעל היה סגור לפועלים, אולם בית הכנסת שהקימו האחים במרכז מתחם המפעל היה פתוח לתפילות. בתקופת ימים נוראים, המנהל והעובדים היו מתפללים יחד בבית הכנסת הזה. היה ארון קודש עם ספר תורה, ולאותם יהודים שהתחילו את עבודתם היומיומית לפני עלות השחר, היתה הפסקה מיוחדת להתפלל שחרית בבית הכנסת הזה. לפני פסח, העובדים במפעל הדיקט קבלו כמתנה לוחות שיכסו את שולחנותיהם כדי להעניק להם כשר לפסח. בנוסף לבית הכנסת שבתוך מתחם המפעל לוריא, היה בסמוך בית כנסת נוסף שנקרא "שולחן מונסטרישר", שבו למדו רבים מהעובדים בערבים. הרב הונדין, ששימש לעובדי המפעל כדיין ופוסק, גר בקרבת המקום ופתר את המחלוקות הכספיות ביניהם, הדריכו אותם ונשא שיעורים בגמרא ובעין יעקב. בשנת 1900, לרגל יום נישואיו היהלום (60), תרם משה לוריא 10,000 רובל לבניין חדש לתלמוד תורה קרלין במקום הבניין שמימנה אמו. הוא ואחיו דוד סיפקו ללומדי התלמוד תורה אוכל וביגוד חינם. בזמן מחסור במזון הם חילקו לחם לעניים מדי שבוע.
דור רביעי פילנתרופים: הלפרנס ורבינוביץ'
לגד אשר רוקח לוין לא היו בנים. בתו ביילה הייתה נשואה ליוסף הלפרן, שרכש והרחיב מפעל גפרורים שהעסיק קרוב ל-500 עובדים, 90 אחוז מהם יהודים. זה היה המפעל השני בגודלו ברוסיה. יוסף הלפרן עמד בראש אגודת הצדקה "סומך נופלים" בקרלין, והעניק סיוע לאנשים שאיבדו את כספם ונזקקו לתמיכה כספית כדי לאפשר להם להמשיך את עסקיהם. הוא גם היה אחד המנהלים של הקרלין בית חולים שהוקם על ידי חיה לוריא.
שמואל רבינוביץ', חתנו השני של גד אשר, היה מבעלי בית החרושת לנרות קרלין, שהעסיק 120 פועלים, כמעט כולם יהודים. השם אליאסברג מופיע בולט בקרב שושלת לוין-לוריא. לדברי ד"ר זב וולף רבינוביץ', שכתב רבות על ה"רוטשילדים" של פינסק, היו לפחות תשעה קשרי נישואים בין משפחות לוריא ואליאסברג. משה ודוד לוריא היו נשואים לשתי בנותיהם של שמואל אליאסברג, מרים לאה ורוש, בהתאמה. אחיהם אליהו אליאסברג נישא לזלדה, בתו של משה לוריא.
****