למרבה הצער, אין לנו מקורות יהודיים עכשוויים לגבי הקהילה היהודית בהאג'ז (הידועה כיום כסעודיה) ויחסו של מוחמד בתקופת כינון האסלאם ליהודים. כל מה שידוע לנו מבוסס על מקורות לא יהודיים, רובם ערביים ואפילו אלה מתוארכים למאה שלאחר מותו של מוחמד.
מסיבה זו, רוב היהודים אינם מודעים לסיפור שהתרחש בסביבות שנת 624 לספירה של משוררת יהודייה צעירה, אם לחמישה נערים צעירים כולל תינוק יונק, שספגה את זעמו הנורא של מוחמד, ונרצחה לבקשתו כאשר הוא תפס אותה כאיום על דתו החדשה.
המשוררת היהודייה המכונה שרה מתימן, או עסמא בינת(בת) מרואן בערבית מוזכרת בלא פחות מארבעה מקורות ערביים מהמאה השמינית והתשיעית: 1) אבו דאוד, שהגיע מפרס (היום איראן) היה אספן של סיפורים על מוחמד; 2) אל וואקידי נולד במדינה (היום ערב הסעודית) היסטוריון וביוגרף מוקדם של מוחמד שרק אחת מיצירותיו שרדה את "ספר ההיסטוריה והמסעות" המתאר את הפשיטות שערך מוחמד בזמן ששלט במדינה.3) אבן הישאם ערך את הביוגרפיה של מוחמד שנכתב על ידי אבן אישאק, שיצירתו אבדה וכיום ידועה רק על ידי התיקונים של אבן הישאם. אבן הישאם גדל בבצרה, היום עיראק, אך עבר לאחר מכן למצרים, 4) אבן סעד, היסטוריון נוסף התגורר בבצרה עיראק ולאחר מכן עבר לבגדד.
לפי מקורות אלו, עסמא נרצחה ביום החמישי של הרמדאן על ידי ערבי בשם אומאיר אבן עדי. הוא התגנב לאוהל שלה ורצח אותה בזמן שחמשת ילדיה ישנו סביבה ותינוקה הצטרפה אל חזה. היא הכעיסה את מוחמד משום ש"היא חיברה שירה, מבזה את האיסלאם, פוגעת בנביא ומרגיזה אנשים נגדו".
על מנת להבין מדוע מוחמד כעס עליה כל כך והניע את רציחתה הבה נסקור את הרקע של התבססות האסלאם.
העם הערבי קיים כבר ארבעת אלפים שנה, יותר מ-2500 שנה לפני הקמת האיסלאם. עד המאה השישית לספירה הם כבשו את חצי האי ערב, כמו גם מדינות שכנות, פרס, עיראק, סוריה ומצרים. שבטים ערביים דיברו ניבים ערביים שונים והיו להם כתות משלהם ועבדו לאלילים משלהם. נוודים ערבים היו סוחרים ועסקו בפעילות מסחרית עם סוחרי שיירות.
חצי האי ערב היה ברובו צחיח ווולקני, מה שהקשה על החקלאות למעט ליד מעיינות. כתוצאה מכך הנוף היה מנוקד בעיירות וערים, כולל מכה ומדינה. מדינה שימשה יותר כישוב חקלאי, בעוד שמכה הייתה מרכז פיננסי חשוב עבור שבטים רבים בסביבה.
כדי לשרוד את תנאי המדבר ואת הסביבה הקשה, העם הערבי נזקק לתמיכה והתקבצו בשבטים או חמולות בדרך כלל על בסיס קרבת דם. ערבים נוודים נסעו ללא הרף, חיפשו מים ומרעה עבור עדריהם, ולעתים קרובות פשטו על שיירות, בעוד השבטים היושבים התיישבו והתמקדו במסחר ובחקלאות. בערב הקדם-אסלאמית, רוחות האלים או האלות שנראו כמגינות של שבטים בודדים, היו קשורות לעצים קדושים, אבנים, מעיינות ובארות.
הכעבה, (המשמעות היא "קוביה" -צורתה) או המקדש במכה באותה תקופה כיל מאות פסלי אלילים. זה היה מרכז פולחן גדול. מצד שני היו אותם ערבים שנקראו "הניפים" (אנשים ישרים) שהאמינו (במונותאיזם) בקל אחד. זה היה במכה בשנת 570 לספירה, שמאמינים כי מוחמד נולד. אביו עבדאללה בן עבד אל-מוטליב נפטר לפני לידתו ואמו אמינה, נפטרה כשהיה בן שש בלבד. שני הוריו השתייכו לשבט האשים של שבט הקוראיש השולט.
דודו של מוחמד, אבו טאליב, גידל אותו. מכיוון שמכה הייתה תחנת מסחר הממוקמת לאורך נתיב השיירות המקשר את תימן בדרום עם מצרים וסוריה בצפון מערב, היה מוחמד הצעיר מתרועע עם יהודים ונוצרים רבים שעברו במכה. הוא נודע כאדם הנאמן ובגיל 25 נישא לאישה עשירה בת ארבעים, חדיג'ה, שאת עסקיה ניהל. רק כאשר מלאו למוחמד עצמו ארבעים, בשנת 610 לספירה, הוא החל לעשות מדיטציה במערת הר הירה, מצפון למכה, שם טען שאללה התגלה אליו. הוא התעקש שהוא נביא ושאנשים צריכים להיכנע לו.
ההצהרות של מוחמד הכעיסו רבים מהערבים, במיוחד אלה במכה, משום שחלק ניכר מכלכלת העיר התבסס על הכעבה והמקדש הפגאני שלה. הם עשו חיים אומללים למוחמד שברח לעיר ית'ריב, ששמה שונה מאוחר יותר למדינה,
טיסה זו הידועה בערבית בשם חג'ירה התרחשה בשנת 622 לספירה ומסמנת את תחילתו של הלוח האסלאמי. לא בטוח מתי יהודים התיישבו לראשונה בחיג'אז (האזור בערב שבו שכן יתריב) אלא לאחר השביתה של ירושלים על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס) ובעקבות חורבן בית שני (70 לספירה) על ידי טיטוס. סביר להניח שהם הגיעו במושבות עוקבות.
היהודים קשרו עצמם לשבטים ערביים גדולים, שהגנו עליהם בתמורה לנאמנות פיאודלית. הם היו תכשיטנים מומחים ויצרני נשק ושריון. רישומים מצביעים על כך שהיו יותר מעשרים חמולות יהודיות, הבולטים שבהם היו באנו (הבנים של) קונאיקה, באנו קורייזה ובאנו נאידיר. באנו קאינוקה שהיו חזקים מאוד חיו בצפון יתריב, שם היה להם שוק שנקרא על שמם; הבאנו אל-ניידיר, היו שכניהם, והבאנו חוראיזה, כבשו את הפרברים המזרחיים. שני השבטים האחרונים טענו למוצאם ממשפחת אהרון, ולכן נודעו כאל-כהינן (כהנים).
מלבד בניית כפרים, בנו שלושת השבטים מספר מבצרים, שהעניקו להם הגנה במהלך הריבים הרבים של השבט הערבי מצפון ליתריב, היה אזור שנקרא צ'איבר שכלל אוכלוסייתו יהודית. יהודים אלו טענו למוצאם מיונדב בן רחב הנזכר בספר יהושע.
למוחמד היה בן דוד דרך אשתו חדיג'ה שהתגיירה. שמו של בן דוד זה היה וורק אבן נאפול; הוא ידע עברית היטב והיתה לו השפעה רבה על מוחמד. היהודים דאז קיימו כשרות, ימים טובים כולל יום כיפור: שמירת השבת מנעה מהם שימוש בחרבותיהם. הם המתינו מדי יום למשיח ובתפילתם פנו לירושלים. מוחמד התעניין מאוד ביהדות והדת שייסד התבססה על רבות מתורותיה. מוחמד חשב שיהיה קל לשכנע יהודים ללכת בדרכו. הוא הטיף למונותאיזם – אין אל מלבד אללה – והנהיג את יום המנוחה בשבת, תפילה לקראת ירושלים, יום כיפור וקיום חוקי כשרות.
אבל רבים מהיהודים התלוננו. מדוע התיר מחמד אכילת גמלים שאינם כשרים. אם הוא היה נביא למה הוא לא הופיע בירושלים?
אחד ממתנגדיו העיקריים היה פנחס אבן עזורה, אדם שנון מאוד. כאשר מוחמד הזמין את היהודים לקבל את האסלאם הוא השתמש במילים "השאיל את עצמכם לאלוקים כמשכון יפה" פנחס הגיב ב"אלוקים כל כך עני שהוא לווה מאיתנו!?!"
מאוכזב וכועס שהיהודים לא דבקו בדתו, החליט מוחמד לשנות חלק מהחוקים המקוריים שקבע. הוא החליף את יום המנוחה משבת לשישי, את כיוון התפילה מירושלים למכה, וצום יום הכיפורים הוסב לרמדאן שהתקיים במשך 40 יום, בליל שבו הותרו סעודה.
*****
משורר יהודי בן 120 בשם אבו אפק חיבר שירה נגד מוחמד, והרתיע יהודים לנטוש את היהדות ללכת לדת החדשה. זה הכעיס את מוחמד וגם את חסידיו. אחד מחסידי האיסלאם, סלים אבן אומייר, נשבע להרוג את אבו אפק כדי לפייס את מוחמד. הוא חיכה להזדמנות לעשות זאת. לילה אחד כשהיה לוהט, ואבו אפק ישן בחוץ. סלים אבן אומיה ניצל את הפגיעות של אבו אפק ורצח אותו בחרבו. היהודי בן ה-120 נקבר מיד על ידי הקהילה היהודית.
עסמא בת מרוואן הייתה הרוסה מהרצח של היהודי אבו אפק. לא נשאר הרבה מהשירה שלה אבל יש לנו כאן תרגום רופף של השפה הערבית המקורית. גם החריזה וגם המקצב המטרי של השירה הערבית אובדים בתרגום.
היא מבקרת את מוחמד באמצעות השיר שלה, שמוחמד רוצח בשלל…"
……אתה מציית לאדם זר שמעודד אותך לרצוח בשלל אתם אנשים חמדנים. האם אין כבוד ביניכם…
האם אתה מצפה ממנו לטוב לאחר הריגת ראשיך כמו אדם רעב שמחכה למרק של טבח?
האם אין איש גאה שיתקוף אותו בהפתעה ולחתוך את תקוותיהם של מי שמצפים לכלום ממנו?"
מוחמד זעם ואמר: "מי יפטור אותי מהבת של מרואן?"
אומאיר שהיה עמו שמע אותו ובאותו לילה הלך לביתה והרג אותה. בבוקר הוא בא אל מחמד וסיפר לו מה עשה ומוחמד אמר: "עזרת לאלוקים ושליחו, אומאיר!"
כששאל אם יצטרך לשאת בתוצאות רעות אמר השליח: "שתי עזים ניצחו. לא להכות את הראש עליה", במילים אחרות, עסמא בינט מרוואן לא הייתה משמעותית מספיק בשביל שלאף אחד יהיה אכפת ממנה.
כמה מוסלמים מתביישים שהנביא שלהם ציוהבהריגת גבר זקן בן 120 ואימא מניקה ומנסים להכחיש את האותנטיות של מקורות אלה וטוענים שהם מפוברקים. אחרים מצדיקים את רציחתם בטענה שכבודו של נביאם הושפל על ידי שיריהם של יהודים אלה.
יש לקוות שיום אחד יתמזל מזלנו לגלות אוצר של מקורות כמו אלה של מגילות ים המלח והגניזה הקהירית שישפוך אור נוסף על הקהילה היהודית במהלך הקמת האסלאם. עד אז מעניין לדעת שאם צעירה יהודייה מילאה תפקיד חשוב מספיק כדי להגיע לאלמוות במקורות הערביים.
