כשהנאצים החלו את שלטון האימה שלהם, ארבע הנשים הללו היו רק נערות צעירות. אולם למרות גילם, הם ביצעו מעשי גבורה, וסיכנו את חייהם למען אחיהם היהודים.
חוה בורשטין (ברנשטיין) – בת 12
זה היה ערב יום כיפור, 1940, בשטעטל גווורובה, פולין. הנאצים צעדו לתוך העיר והותירו הרס בעקבותיהם. רוב 500 הבתים היהודיים הושמדו עד היסוד. זה לא היה מעשה האנטישמיות הראשון שספגו היהודים המקומיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, אזרחי גווורובה – השוכנת על קו הרכבת ורשה-לומזה – הואשמו בריגול על ידי הצבא הרוסי מכיוון שהעירוב סביב השטעטל נעשה באמצעות עמוד טלגרף.
כעונש, בשבת נחמו של 1915, נשרפה העיירה עד היסוד. היהודים היו עמידים כל הזמן, בנו מחדש את הקהילה, ככל הנראה בסיוע שני אחים עשירים – נוטה ואיסר ריין – שהיו בבעלותם טחנת קמח וחברת החשמל של העיירה.
עשרות שנים לאחר מכן הזמינו שני הגברים הללו את כל הקהילה, כיום חסרת בית, למצוא מחסה בחדרי טחנת הקמח, שהתרוקנה על ידי הנאצים כשהחרימו את כל מלאי הקמח. למרות זאת, לא היה מספיק מקום לאכלס את כל הקהילה היהודית; כמה משפחות נאלצו לשכור חדרים מגויים בסביבה.
ללא אוכל ויום הכיפורים מתקרב במהירות, הרב מגוברובה – תלמיד חכם בולט בשם רבי אלתר משה מרדכי בורשטין – החל לדאוג. הוא חשש שמאחר שאיש לא אכל, יהודי הקהילה יהיו רעבים מכדי להתפלל ולצום כראוי ביום הכיפורים. כששמעה את אביה מביע את חששותיו, בתו בת ה-12 של הרב, חוה החלה בסיעור מוחות. ממי הם יכלו לבקש עזרה? ואז, פתאום, היה לה רעיון. היה גוי פולני בשם קרולק (בפולנית, צ'רלס) גר בעיירה השכנה סוצ'וצ'ין שתמיד היה חבר של המשפחה. אולי הלא-יהודי הזה – שעדיין הייתה לו גישה לאוכל – יהיה אדיב כל כך לספק לחם לקהילה?
חוה סיפרה את הרעיון לאביה, והציעה ללכת ברגל לסוצ'וצ'ין כדי לבקש עזרה מקרולק. הרב בורשטין היסס: איך יכול היה לאפשר לבתו הצעירה לצאת למסע כה ארוך ומסוכן? ואז שוב, איך הוא יכול שלא אם זה אומר להאכיל את כל הקהילה? לאחר שהבין שאין ברירה, הוא הסכים ואמר לה, "לכי ילדתי ותביאי לחם לכל יהודי גווורובה".
חוה ביקשה מחברתה אסתר לאה גמרא להצטרף אליה ויחד הלכו הבנות לצד כבישים ושבילים מגודלים כדי להתחמק מהנאצים, שהתרוצצו בכל הכבישים המהירים. לאחר זמן מה, הם הגיעו לביתו של קרולק. הוא ואשתו נדהמו כשפתחו את הדלת. הם שמעו שכל היהודים נהרגו והיו בטוחים ששתי הבנות היהודיות שעמדו לפניהם הן רוחות רפאים. כשהתאוששו מההלם, הזמינו את הבנות פנימה. ומיד כשקרולק שמע את בקשתן, הוא הורה לאשתו לאפות מנת לחם במהירות האפשרית.
קרולק הגיש לשתי הבנות הצעירות אוכל ושאל על כל חבריו היהודים. הבנות המתינו שם עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, אז סיים הלחם לאפות. ואז חוה ואסתר לאה קיבלו כמה לחמים כל אחת לקהילה. קרולק הוסיפה כיכר נוספת שחוה תיתן לאביה והתחננה בפני הבנות שלא יגלו את שמו לגרמנים אם ייתפסו. הם הבטיחו לו ומיהרו לחזור לגווורובה.
חוה ואסתר לאה הגיעו לטחנת הקמח לפני השקיעה, בדיוק בזמן שהיהודים יאכלו את הסעודה המפסקת. היהודים שמחו מאוד למראה וריח של לחם טרי, שאיפשר להם לצום טוב יותר ביום הכיפורים. הרב חלק את הלחם הנוסף, שנאפה רק בשבילו, עם חבריו היהודים, שכולם רעבו. י
ום כיפור זה היה האחרון שהונצח על ידי יהודי גווורובה. מאוחר יותר גורשו, חלקם לגטו בביאליסטוק וחלקם למוות. חוה גורשה לאושוויץ וניצלה. היא נישאה לרבי משה ברנשטיין ועשתה את ביתה בנתניה, ישראל.
שרה זיידוף-בקר – בת 13
לפני מלחמת העולם השנייה מנו היהודים בלודז' שבפולין 233,000 – כשליש מכלל אוכלוסיית העיר והקהילה היהודית השנייה בגודלה באירופה. בפברואר 1940 הוקם גטו לודז'. במאי, הוא נאטם. אותם יהודים שלא נמלטו מהעיר, כ-200,000, הוגבלו בגטו והוקצו (אם התמזל מזלם) לעבוד באחד מ-70 המפעלים שנבנו לייצור סחורות עבור הוורמאכט, הכוח הצבאי של הגרמני.
שרה זיידוף, רק בת 13, נרשמה לעבוד בבית מלאכה לכביסה, לשם נשלחו בגדיהם של היהודים שגורשו מהגטו. שם, הבגדים מוחזרו בהתאם לצרכי הגרמנים. הבוס של שרה היה איש חסידי בשם צבי הירש (הרשל) פרשקר. הוא היה חתנו של אהרון ציטרין, מהיצרנים המוערכים בלודז' לפני המלחמה. התמזל מזלה לקבל אותו כבוס – הוא התייחס היטב לכל עובדיו, והיה אדיב במיוחד לפועלי הילדים. שרה הייתה הצעירה מכולם.
יום חורף אחד, בשנת 1944, נראה היה שמר פרשקר בוהה בשרה. הנערה הצעירה נבהלה, מחשש שהיא מועמדת לגירוש. ואז ניגש אליה מר פרשקר ושאל אם היא יכולה לשמור סוד. "כן, כמובן," היא ענתה. הוא סיפר לה בשקט על משימה מיוחדת, שתהיה כרוכה בסכנה גדולה. הוא האמין שהיא האדם המתאים למשימה, הוא הסביר, בגלל משפחתה המצטיינת. הוא מסר לה מעטפה, הוא נתן לה הנחיות לצריף מקולקל, שנמצא ליד ה"קריפו". שרה הבינה את חומרת המצב: ה-Kripo הייתה תחנת המשטרה, ממוקמת ברחוב Koscielna 8/10. במהלך המלחמה כינו תושבי הגטו את תחנת המשטרה המסוימת "הבית האדום" – הן בשל צבע הלבנים שלה והן בשל מה שהיא מייצגת, מקום של עינויים.
שרה הייתה אמורה ללכת מאחורי הצריף המקולקל ולמצוא, בין ההריסות, דלת נסתרת. היא הייתה צריכה לדפוק על הדלת שלוש פעמים ולהגיד "הרש'ל שלח אותי" לפני שמסרה את המעטפה. "את צריכה להיות זהירה", הזהיר אותה מר פרשקר, "אנשים רבים תלויים בהצלחת המשימה שלך."
לאחר העבודה עשתה שרה את דרכה אל הצריף, והעמידה פנים שהיא מחפשת בערימת ההריסות אחר פיסת עץ לדלק, שהיה מחזה נפוץ בגטו. לאחר שמצאה את הדלת הנסתרת, היא דפקה שלוש פעמים, וחזרה בשקט, "הרש'ל שלח אותי, הרש'ל שלח אותי."
כשהדלת נפתחה, עמד לפניה חסיד צעיר. הוא היה כחוש, וחסר לו זקן ופיאות. מכיוון שהנאצים גילחו את כל שיער הפנים והפיאות של היהודים, שרה נדהמה. היא הרגישה כאילו היא מסתכלת על גבר מכוכב אחר. היא הושיטה לו במהירות את המעטפה, וכאשר עיניה הסתגלו לחושך, היא הבינה שהיא עומדת בדלת לאולם גדול, שהיה למעשה בית מדרש. מסביב לשולחן היו כ-40 צעירים חסידים שלמדו גמרא. לקח לה זמן לקלוט את הסצנה – לא הייתה ישיבה בגטו במשך שנים. שרה חזרה על משימה זו מספר פעמים, בכל פעם שמר פרשקר הזהיר אותה לנהוג בזהירות יתרה. מאוחר יותר נודע לה שהצעירים לא נרשמו באף סדנה, ולכן לא היו ברשותם כרטיסי קצבה. מר פרשקר עצמו תמך בגברים האלה דרך המעטפות שמסרה שרה. כך יכלו ללמוד תורה בחשאי מתחת לאפם של צורריהם.
שרה זיידוף-בקר גורשה מאוחר יותר לאושוויץ, שם שהתה עד לשחרורה. היא התיישבה בקריית אתא בישראל.
חוה ברונשטיין – בת 14
כשהייתה רק בת 14, חוה ברונשטיין נעקרה מביתה שבסנץ, הונגריה, והובאה למחנה הריכוז רייניקנדורף בברלין. חפציה הוחרמו במהירות, אך היא הצליחה להחביא סידור קטן בכיסה. בכל יום, כשצעדה לעבודתה בארגוס ורקן – מפעל לייצור חלקי מטוסים – היא הייתה נוגעת בסידור החבוי, ואמונתה בהשם תתחזק.
היה קר עז במפעל. החדר בו עבדה חוה היה עצום, ומלא בעשרות מכונות. היא, כמו גם רבים אחרים, היו פוגעים בחלקים שהם עבדו עליהם כדי שהגרמנים לא יוכלו להשתמש בהם. המשמרות שלה היו ארוכות – 12 שעות רצופות – והנערה הצעירה הייתה רעבה כל הזמן. היא לא הייתה לבד: זה לא היה יוצא דופן לראות עובד עמית מתעלף מרעב. כשזה קרה, חוה ואחרים נכנסו מיד לפעולה. הם היו מחיים את הילדה במים ומחביאים אותה מאחורי מכונה, הרחק מהמשגיחים הגרמנים. אבל היו לזה סיכונים: כל מי שלא עובד הואשם בחבלה ונענש בחומרה. אפילו אלה שפשוט נחו הוכו.
יום אחד, חברתה של חוה רעדה, עברה טמפרטורה גבוהה ולא הצליחה לעבוד. על מנת למנוע את גילוי חברתה, החביאה חוה את הילדה מאחורי מכונת הליטוש שלה. באותו היום, הייתה בדיקה במפעל. חוה הייתה כל כך מתוחה שהיא לא הקדישה תשומת לב ראויה למחט של המכונה שלה: היא החטיאה את המטרה שלה ועשתה שריטה עמוקה באצבעה.
ידה החלה להתנפח – הכאב היה כל כך גדול, שהיא לא יכלה לנשום. אבל היא הצליחה אחרת: חברתה לא נתפסה.
במהלך ביקור במרפאה מאוחר יותר, האחות צעקה על חוה, וקראה שהמוגלה הגיעה עד לכתפה והיא עלולה למות מהזיהום. בעזרת סכין מטבח רגילה, האחות חתכה אותה מספר פעמים – ללא הרדמה או חיטוי – לפני שחיבשה את הפצע. למחרת, כשחוה הלכה לעבודה, ידה עדיין הייתה נפוחה ומלאה מוגלה. היא העמידה פנים שהיא עובדת כאשר מהנדס יוגוסלבי בא לבדוק את עבודתם.
כשהאיש ניגש למכונה שלה, חוה הסבירה לו בסלובקית – שהיא ידעה שהיא דומה לסרבית ילידת הארץ שלו – שהיא לא מסוגלת לעבוד בגלל הפציעה בידה. ואז אמרה משהו נועז: "האם אתה מסוגל לעבוד למען האויב במצפון נקי", היא שאלה, "בידיעה שחבריך ואחיך נלחמים נגדם?" המהנדס היוגוסלבי לא הגיב והלך.
למחרת, אחד המשגיחים קרא לה למשרדו והושיט לה שפופרת מלאה במשחה כ"פרס על עבודה שקדנית". מתחת לכיסוי השפופרת הייתה פיסת נייר קטנטנה שעליה היה כתוב: "אני איתך. תקרעי את הפתק הזה…מהנדס."
חוה מרחה את המשחה על ידה הפצועה והמוגלה החלה אט אט להתנקז החוצה. תוך מספר ימים האצבע שלה נרפאה. היא הודתה לריבונו של עולם על הנס.
מאז ואילך, המהנדס היה אדיב במיוחד כלפיה. הוא אפילו עצם את עיניו לחבלה שלה. אם הוא היה נאצי או פרטיזן שתול במפעל, חוה מעולם לא גילתה. אבל היא ידעה שהוא שליח מהשם שבא לרפא אותה בדיוק בזמן הנכון. חוה נשארה ברייניקנדורף עד סוף המלחמה ולאחר מכן התגוררה בירושלים עם משפחתה.
מירה אסתר לסלו – בת 15
ב-1941 הפכה סקרנייביץ', פולין רשמית ליודנריין – נקייה מיהודים. באותה תקופה הייתה מירה אסתר לסלו בת כמעט 15. גורשה מעיר הולדתה, היא ומשפחתה, כמו רבים אחרים, נדחקו בגטו במזריץ' השכנה. כדי למנוע ממשפחתה למות מרעב, מירה הייתה מתגנבת לצד הארי של העיר ומחליפה חלק מהמצעים של משפחתה באוכל. תחושת התועלת שלה חנקה את החרדה להיתפס.
אמה, לעומת זאת, לא יכלה לשאת את הריצה וההסתתרות. היא חלתה ונפטרה.
בסופו של דבר, מירה נתפסה ונשלחה בטרנספורט לאושוויץ. היא הייתה אחת מכמה נערות יהודיות ששובצו למפעל "ויכסל-יוניון-מטאלוורקה", מפעל תחמושת בתוך מתחם אושוויץ, שהוקם בשלבים האחרונים של המלחמה לאחר שהופצצו מפעלי תחמושת גרמנים רבים. תפקידה של מירה היה לייצר אבק שריפה עבור פגזי תותחים.
למרות היותה תחת שמירה מתמדת, היא הייתה לוקחת כמויות קטנות של אבק שריפה, עוטפת אותו בפיסות בד ומסתירה אותו על גופה, כדי להעביר אותה בשרשרת הברחה. בסוף השרשרת היה הזונדרקומנדו, חוליה מיוחדת של אסירים שנאלצה לעבוד במשרפות המחנה. באמצעות אבק שריפה זה תכננו מנהיגי הזונדרקומנדו להרוס את תאי הגזים והמשרפות, ולפתוח במרד.
ב-7 באוקטובר 1944, לאחר שנודע כי ה-SS עומד לחסל את רוב החוליה, התקוממו חברי הזונדרקומנדו במשרפה. הם הציתו את הקרמטוריום IV, ותקפו את שומרי ה-SS בפטישים, גרזנים ואבנים. הלהבות שעלו מעל הבניין היו האות לזונדרקומנדו בקרמטוריום II לצאת לפעולה. הם הרגו קאפו וכמה אנשי SS. כמה מאות אסירים נמלטו מבירקנאו, כמעט כולם נתפסו ונהרגו באופן טרגי על ידי ה-SS. מאוחר יותר באותו יום הוצאו להורג 200 אסירים נוספים שהשתתפו במרד. מירה הייתה היחידה ממשפחתה ששרדה את המלחמה. מאוחר יותר עברה לתל אביב.
הסיפורים הנ"ל מבוססים על עדויות מקוריות. הם מופיעים בספר בשם Women In The Holocaust מאת יהושע ואנה איילנברג-אייבשיץ.
