א.
ב-13 במאי 1939 יצאה האניה "סט. לואיס". אניית פאר של חברת "קו האמבורג-אמריקה" מהאמבורג בדרכה לקובה. כשעל סיפוניה יותר מתשע מאות פליטים יהודים מגרמניה. הנוסעים בטוחים היו שביניהם היתרי כניסה בני-תוקף לקובה. אבל כאשר האנייה הגיעה להאוואנה, לא ניתן להם, מלבד לאחדים יוצאים מן הכלל, לרדת ממנה.
במשך כמה ימים השתהתה האניה מחוץ לנמל ולאחר מכן נעה בין קובה ומיאמי מתוך תקווה שהמשא-ומתן של הג'וינט עם שלטונות קובה יוכתר בהצלחה. היו גם פניות לארצות הברית שתפתח שעריה לפני הפליטים. עם אבוד תקוות אלה החלה "סט. לואיס" לעשות דרכה בחזרה לגרמניה. כשנוסעיה אחוזים פחד וחרדה מפני הצפוי להם בגיהינום הנאצי. סוף-סוף, והאנייה כבק?? באמצע האוקיינוס – נשאו פרי מאמצי ההצלחה. ובלגיה, הולאנד, צרפת ואנגליה הסכימו כל אחת לקבל לתוך ארצה חלק של המטען האנושי של הספינה.
קוראים זקנים יותר יזכרו בוודאי קורות האניה מן הכתבות שהופיעו בשעתה בעמודים הראשונים של העתונות. קוראים צעירים יותר אפשר שקראו על אודותיה בפרק שהקדיש לה ארתור טורס המנוח בספרו הנודע ,בשעה ששישה מליונים היו מתים".
לפני כמה שבועות הופיע בניו-יורק הספר "מסע הנידחים" "Voyage of the Damned" המתאר בפרוטרוט את דרך היסורים של נוסעי ה"סט. לואיס". הוא מוסר על ההתרחשויות בספינה ועל המשא-ומתן שהתנהל בחלקי עולם שונים למצוא מקלט לפליטים. פוגש אתה "פנים אל פנים" רבים מן הנוסעים ומן אנשי הצוות של האנייה, לומד אתה על חייהם לפני שעלו על האנייה ועל גורלם לאחר שעזבוה. הנך רואה על כל מוראיה את קשיחות העולם הנאור שהתאכזר כלפי פליטים שפנו אליו להוציאם מן המים הזדונים, תרתי-משמע. ניתן לך להציץ מאחורי המסך של חוגי השלטון המושחתים בקובה שדימו להתעשר על ידי מכירת היתרי כניסת לפליטים, ועל שותפותה של חברת "קו האמבורג-אמריקה" בעסקים אלה.
הספר מגלה גם אספקט של המסע שלא היה ידוע עד כה. אדמירל וילהלם קאנאריס ראש ה"אבוואהר" שירותי-הביון הצבאיים של גרמניה, היה לו עניין רב במסע ה"סט. לואיס" לקובה. אחד מאנשיו היה נמנה עם צוותה של האנייה ומתפקידו היה לקבל מידי איש ביון גרמני בקובה סודות צבאיים של ארצות-הברית.
הספר מתאר נסיונה הנואש של קבוצת פליטים להשתלט בכוח על האנייה כדי למנוע את חזרתה לגרמניה ומתוך דפיו עולה, בכל זוהרה המוסרי, דמות דיוקנו של רב-החובל הגרמני, גוסטאב שרוידר, איש בלתי רגיל, שלא נשמע לפקודות חברתו להתייחס לנוסעי מסע זה אחרת משהיה עליו להתנהג כלפי נוסעים במסעות אחרים של אנייתו. הוא היה מיצר בצרתם של הפליטים, ניחם ועודד אותם. כאשר האנייה עשתה דרכה בחזרה לאירופה גמר בלבו למנוע בכל מחיר החזרת הפליטים לגרמניה, הוא החליט –בדלית ברירה – להתקרב עם אנייתו לחוף אנגליה לשלוח אש באנייה ולפנות את הנוסעים אל היבשה הסמוכה.
"מסע הנידחים" הוא ספר חשוב על אחד האירועים הגדולים בתולדות ההגירה היהודית מגרמניה הוא נכתב על ידי גורדון תומאס ומאקס מורגן ויטס, שני עתונאים נודעים. הם שיתפו פעולה בשלושה ספרים שזכו בהצלחה גדולה בכל רחבי העולם וזהו ספרם הרביעי, הופעת הספר גוונה על ידי חברת "סטיין את דיי" לחול ביום השנה השלושים וחמשה של יציאת ה"סט לואיס" מהאמבורג, גורדון תומאס, אחד המחברים. בא במיוחד לניו-יורק כדי להשתתף במעמד זה.
ב.
נפגשתי עמו זמן קצר לאחר בואו לעיר זו, הוא איש גבוה, זקן קצרצר מעטר את פניו, והוא שופע כולו ידידות וחמימות. הסופר שהוא בן 41 איננו יהודי. הוא נולד בוואלס, חי באירלנד. והוא בן בית במקומות רבים בעולם, הוא גדל במזרח הקרוב, שם היה משרת אביו, שהיה קצין בחיל התעופה המלכותי. צעיר לימים התחיל לכתוב בשביל העתונות ובשליחות ה"דיילי אקספרס" הלונדוני, כיסה מאורעות בינלאומיים שונים, כולל את מלחמת סואץ בשנת 1956. לאחר מכן עבד בשביל הבי.בי.סי.
תכנית אחת שהכין בשביל הב.בי.סי. היתה "כיצד פרצה מלחמת העולם השנייה", לשם כך יצא תומאס עם הצוות שלו להאמבורג כדי לראיין את אלפרס נאויוקס. קצין ס.ס. לשעבר שהיה מן ה"גבורים הראשיים ב"תקרית גלייויץ". ב-31 באבגוסט 1939 רצחה קבוצה של גרמנים, שהיו מוסווים כחיילים פולניים, בעיר-הספר גלייויץ, שהיתה אז ברשות גרמניה, מספר גרמנים, למעשה אסירי הגסטאפו שהופקרו לשם כך למיתה. לאחר מכן "השתלטה" קבוצה זו, בהנהגת נאויוקס על תחנת השידור של העיר. כדי לשדר על פעולתה. "התקפה פולנית" זו היתה צריכה לשמש אמתלה להיטלר לפלישתו לפולין, שהחלה בשעות המוקדמות של יום המחרת.
נאויוקס נשאל על ידי תומאס וצוותו אם מתחרט הוא על מעשיו, הוא השיב, כי מתחרט הוא רק על דבר אחד: שלא נרצחו יותר משישה מליונים יהודים.
אין מן הצורך לספר איזה רושם עשו דברים אלה של קצין הס.ס. לשעבר כאשר שודרו בטלוויזיה הבריטית. אך הם גם עוררו אנשים אחדים לפעולה, כעבור כמה חודשים נמצא נאויוקס בבאוואריה, כשהוא מת. תומאס הביע לפני את דעתו כי יד שירותי הביון של ישראל היתה באמצע.
שיחתי עם תומאס נסבה, כמובן בעיקר על ספרו החדש.
"מה הניע אתכם לכתוב על מסע ה"סט לואיס"? שאלתי.
"הרעיון התעורר בנו בימי המשפט נגד אייכמן", השיב תומאס, "דיברו אז על כך הרבה על הרצח של שישה מיליונים יהודים, אך לרוב האנשים שישה מליון הוא רק מספר. והוא אינו מחייה לפניהם את השואה על כל מוראותיה. על יסוריה, עינוייה וסבלותיה. אז גמרנו אומר לכתוב ספר שיעלה לפני הקורא את הסבל ואת הכאב של היחיד".
הם ידעו על מסע ה"סט. לואיס". בקבוע קיבלו ידיעות על האינטריגות של חוגי השלטון במדינה מסביב לאניית-הפליטים. בזמן יותר מאוחר נודע להם ממקורות בגרמניה על העניין שהיה ל"אבוואהר" במסע האנייה.
לאחר עבודות הכנה מרובות יצאו שני המחברים לחפש את אלה מנוסעי האנייה שהם עדיין בחיים. לא היתה זו משימה קלה, רובם של אלה שמצאו מקלט בהולאנד, בלגיה וצרפת ניספו במלחמה במחנות המוות והריכוז של היטלר, אלה שנשארו בחיים מפוזרים בכל רחבי התבל. עלה בידם של המחברים להגיע אל רבים מהם.
"כיצד גיליתם אותם?", שאלתי.
"צעדנו הראשון היה לפרסם מודעה ב"איופבוי" השבועון בשפה הגרמנית היוצא בניו-יורק והנקרא על ידי פליטים יהודים רבים מגרמניה. ביקשנו מנוסעי ה"סט. לואיס" שעדיין בחיים להתקשר עמנו".
שני המחברים נסעו בנפרד לחלקי תבל שונים להיפגש עם נוסעי האניה או עם משפחותיהם וידידיהם, לעיין בארכונים רשמיים שונים ולבדוק יומנים. איגרות ותעודות פרטיות אחרות, הם ביקרו בדרום-אפירקה, צפון ודרום אמריקה, ישראל, אירופה המערבית, צפון ודרום אמריקה. ישראל, אירופה המערבית, סקאנדינביה ומזרח ומערב גרמניה. הם גם שוחחו עם אנשים מן הצוות של האנייה ועם אישים שונים שהיו קשורים למאמצים למצוא מקלט למען הפליטים.
מאלפי פרטים קטנים וגדולים שיחזרו המחברים לפנינו את סיפורו המלא של מסע האנייה. הספר מבוסס, אמנם, על עבודת מחקר מרובה ומייגעת, אך הוא נקרא כסיפור מתח השובה רוחך ולבך כשאתה עוקב ברעד, צעד אחר צעד, אחרי מאבקם הנואש לחיים של יותר מתשע מאות יהודים המיטלטלים על ים של אדישות אנושית.
מאת: טוביה פרשל
מתוך "הצופה" כ"ד סיון תשל"ד.