העולם היהודי
יש כמה שכונות בפריס המאוכלסות יהודים, אך ה"פלאצל" היא השכונה היהודית הידועה ביותר והעתיקה ביותר ב"עיר האורות", יהודים גורשו מפריס ושוב התיישבו בה כמה פעמים. מסוף המאה הי"ד עד לאחר המהפכה הצרפתית לא היתה ליהודים זכות ישיבה בעיר. אם כי במאה הי"ח נמצאו בה עדות קטנות של ספרדים ואשכנזים. בראשית המאה הי"ט הגיעו לפריס יהודים מאלזס והם התיישבו בשכונה. שלאחר מכן כונתה בפי היהודים ה"פלאצל".
אפשר לומר כי לשכונה זו מעין "חזקה" על יהודים, לפי חוקרי תולדות יהודי פריס ישבו בסביבה זו יהודים בסוף המאה הי"ב ובמאות הי"ג והי"ד.
במחצית השניה של המאה הי"ט, ביחוד אחרי הפרעות ברוסיא של שנות השמונים. באו לעיר יהודים רבים ממזרח אירופה, והם קבעו מושבם, בעיקר, בשכונה זו.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוסיף ה"פלאצל" להיות מרכז גדול של חיים יהודיים, כשהשפה המדוברת בחוצותיו היא אידיש.
כחמישים אלף מיהודי פריס גורשו בימי המלחמה על ידי הגרמנים ועוזריהם הצרפתים למחנות השמדה, חלק ניכר מהם היו תושבי ה"פלאצל".
לאחר המלחמה התעוררה השכונה לחיים חדשים; יהודים שבו מן המחתרת ומקומות מחבוא. ניצולים חזרו ממחנות העבודה וההשדמה. באו חזרה כאלה שמצאו להם מקלט במדינות אחרות. ועל התושבים הותיקים נוספו חדשים: אנשי שארית הפליטה שהגיעו לצרפת ממחנות העקורים בגרמניה או הישר מאירופה המזרחית.
בשביל רבים היתה פריס רק תחנת מעבר לארץ ישראל או לארצות אחרות מעבר לים. יהודים יוצאים את פריס עוברים מן ה"פלאצל" לשכונות אחרות בעיר – אך ה"פלאצל" אינו מתרוקן מיהודים. בשנות החמישים והששים, לאחר צאת הצרפתים מתוניסיה, מארוקו ואלג'יריה. מגיעים רבבות רבות של יהודים מצפון אפריקה לצרפת, רבים באים לפריס. רבים מתיישבים ב"פלאצל".
היום יושבים ב"פלאצל" בשכנות טובה יהודים אשכנזים ויהודים יוצאי צפון אפריקה. ברחוב דה-רוזייה, בלב ה"פלאצל". נמצאות חנויות המוכרות מצרכים כשרים, מסעדות יהודיות, איטליזים לבשר כשר, מאפיות יהודיות, חנות ליין כשר, כאן תוכל לקנות כיפות וטלית, וכן עתונים, ספרים ותקליטים יהודיים, יש כאן אפילו בית דפוס קטן המדפיס, בין היתר, הזמנות לחתונות ולחגיגות בר-מצוה וכרטיסי ברכה לשנה החדשה. על הקירות ובחלונות הראווה הודעות ומודעות של מוסדות וארגונים יהודיים. כתובת בצרפתית: "ישראל תחיה" זועקת אליך מקיר אחד הבתים. על קיר בית הכנסת ברחוב פאווה רשום בצבע בעברית: "עם ישראל חי". סיסמאות אלה הן בוודאי תגובות על מדיניותה האנטי-ישראלית של ממשלת צרפת ועל ההתקפות הטרוריסטיות על יהודים שאירעו באחרונה בפריס.
כל אימת שאני בא ל"פלאצל" נזכר אני ברב שמואל יעקב רובינשטיין המנוח. הוא בא לצרפת מפולין בין שתי מלחמות העולם. לאחר מלחמת העולם השניה כיהן כרב בבית הכנסת אשר ברחוב פאווה. גדל בתורה ובחסידות היה האיש ודרשן חוצב להבות. דמות פרטיארכלית. זקן גדול עיטר את פניו. זוכר אני במיוחד דרשה שנשא בשנים הראשונות אחרי המלחמה. גדול היה אז המחסור בצרפת ויהודים ולא-יהודים כאחד עסקו בשוק השחור.
"אספר לכם מעשה שהיה", פנה הרב לקהל שומעין, "יהודי ברוסיה הצארית היה עוסק בייצור יין שרף ללא רשות מן השלטונות, נתגלו מעשיו, העמידו אותו למשפט ודנו אותו לגלות בסיביר, כאשר אסרו אותו בכבלים כדי להובילו לארץ גזרה, באו אנשי העיירה להיפרד ממנו. נפרד מכל אחד, אך סירב להושיט ידו לרב. "אתה ידעת כמה שהייתי עוסק ומחובתך היה להזהיר אותי". אמר אל הרב. "אילו היית מזהיר אותי, לא היו אוסרים אותי כעת בכבלים, אשם אתה במה שקרה לי".
"סיפרתי לכם המעשה", המשיך הרב רובינשטיין, "כדי שלא תוכלו להגיד שלא אמרתי לכם, ראו הזהרתיכם".
בשעות היום הומה רחוב דר רוזייה מבני-אדם, המדרכות צרות. הולכים באמצע הרחוב. רוב-רובם של העוברים ושבים הם יהודים. יהודים בני השכונה ויהודים משכונות אחרות, בולטים תיירים יהודים. הם באים ל"פלאצל" לראות חיים יהודיים ולהיות שעה קלה בין אחים וגם לאכול ארוחה כשרה ולקנות צידה לדרך.
אני עובר ליד מסעדה קטנה. שמה "יהלום". בפתח עומדת אשה צעירה ומוכרת פלאפל. אני היגש אליה. מבקש אני לאכל פלאפל. אני אומר לה, אך עלי ליטול ידיים, היש מים בקירבת מקום?
היא אומרת לי ללכת לחלק האחורי של המסעדה, אני עובר בין השולחנות ומגיע לברז.לידו כלי, לא כלי סתם או כוס, אלא כלי גדול, מעין "נטלה". המחזיק מים בשפע. נוטל אני את ידי וחוזר אל הפתח. האשה באה לקראתי ומגישה לי צלחת ועליה פרוסה ל"מוציא". רק לאחר שאכלתי את הפרוסה היא נותנת לי את הפלאפל.
אני מתיישב ליד אחד השולחנות. מלבדי יש עוד שניים-שלושה אורחים במסעדה הקטנה. אחד זקן מעיין ב"ילקוט שמעוני". מזמין אני מנה צ'יפס ושתיה. מברך על המזון וקם לגשת אל הפתח כדי לשלם. האשה איננה שם, מעירים לי כי היא יושבת ליד אחד השולחנות בקצה החדר. אמנם היא שם. לפניה על השולחן "מקראות גדולות"! "מה זה?" אני שואל בהיסוס. "פרשת השבוע?". "לא, תהילים". היא עונה רכות. מי היא אחותנו זו. מנין היא באה? "את מצפון אפריקה?", אני שואל אותה "כן", היא מנענעת ראשה.
הולך אני לבית הכנסת אשר ברחוב פאווה להתפלל מנחה-מעריב. בפרוזדור אני פוגש מכר מירושלים. זילברשטרום. מה עושה זילברשטרום בפריס? הוא גדל ב"עיר האורות". כעת בא לביקור מירושלים עם בנו הצבר להראות לו את השכינה שבה עשה בימי נעוריו. זילברשטרום מספר לי כי בקומה העליונה של בניין בית הכנסת נמצאת ישיבה. אחרי התפילה אנחנו מסתובבים קצת ברחובות ה"פלאצל". אני נפרד ממנו וחוזר לרחוב פאווה. רוצה אני לבקר בישיבה.
הלילה כבר רד, בית הכנסת סגור, לפניו חונה ניידת של משטרה, מאז ההתקפה הטרוריסטית על מסעדה ברחוב דה רוזייה הגבירה המשטרה את השמירה ב"פלאצל". נכנסים לישיבה דרך שערו של הבית הסמוך לבית הכנסת.
חדר גדול, נגון הגמרא ממלא את החלל. יש לומדים בעמידה, ויש לומדים בישיבה…
מעריב! סוגרים הספרים ומתכוננים לתפילה. מתפללים לאט, במתינות, תפילת העמידה נמשכת זמן רב. "שמונה עשרה" ישיבתית.
כשלושים תלמידים בישיבה. אשכנזים וצפון-אפריקנים. יותר צפון-אפריקנים מאשכנזים. ראש הישיבה הוא הרב חיים יעקב רוטנברג, רב בית הכנסת ברחוב פאווה ואב בית הדין של העדה החרדית. שם הישיבה הוא יד מרדכי, על שם אביו של ראש הישיבה. הרב מרדכי רוטנברג הי"ד. רבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן שנרצח בידי הגרמנים. לרב רוטנברג שני חתנים: אחד אשכנזי ואחד בן צפון-אפריקה.
אני יורד אל הרחוב. רחובות ה"פלאצל" כמעט ריקים מאדם. אני עושה דרכי לתחנה הקרובה של ה"מטרו". הרכבת התחתית. לפתע נעצרת מכונית לידי, ליד ההגה יושב איש צעיר שעמו שוחחתי בישיבה. הוא חתנו הצפון-אפריקני של ראש הישיבה.
"האוכל לקחת אותך כברת דרך?" הוא שואל אותי. אני נכנס למכונית. משוחחים. אני מספר לו על ביקרי במסעדה הקטנה. על ה"מקראות גדולות". "האם שמת לב כי מסעדה זו היא תחת השגחת בית הדין של חותני". הוא מעיר ומוסיף: "בעליה של מסעדה זו, כלומר – בעלה של האשה שאתה ראית. הוא תלמיד ישיבתנו. הוא עסוק במסעדתו, אך כל שעה שהוא פנוי הוא בא אלינו ללמוד…"
רשמי מסע מאת: טוביה פרשל
מתוך "ישראל שלנו" ד' ניסן תשמ"ג.