א.
בשנים האחרונות עמדה שאלת הכרזת החרם על ספרד במרכז ההתענינות פעמים. בפעם הראשונה בשנת 1934 כאשר ממשלת ספרד הרפובליקאית הזמינה את הקהלות היהודיות להשתתף בחגיגות הרמב"ם במלאות שמונה מאות שנה להולדתו, שנערכו בקורדובה בשנת 1935. בפעם השניה אחרי מלחמת העולם האחרונה כשקבוצות יהודיות שונות רצו להכריז חרם על גרמניה הנאצית שלא תדרוף בה רגל יהודית לעולם והסתמכו על התקדים של החרם על ספרד.
בשנת 1913 הוזמן פרופ' א. ש. יהודה ע"ה על ידי ממשלת ספרד להרצות באוניברסיטת מדריד על גדולי ספרד במדע, שירה, מדיניות וכלכלה. היו רבנים שנזפו בו היות וראו בנסיעות לספרד עברה על חרם קדמונים. הדבר הביאו לחקור אם בכלל הוכרז חרם על ספרד ולחקירה זו הקדיש פרק בזכרונותיו (ראה "תלפיות" ניו-יורק, ניסן תש"ח).
פרופ' יהודה כותב, כי על אף חפושיו בכתבי רבני תקופת הגרוש לא היה יכול למצוא אצלם רמז לחרם. הוא גם שאל רבני מרוקו שבידיהם מסורות רבות מזמן הגרוש אך גם אלו לא יכלו לומר לו דברים ברורים.
בהמשך חקירתו עיין מחדש בנוסח המלא של פקודת הגרוש מטעם מלכי ספרד ואז התברר לו המקור האפשרי של שמועות החרם.
בפקודת הגרוש נאמר בין היתר: "ובכן אנחנו גוזרים ומצווים לכל איש ואשה, גדול או קטן, אשר ישא שם ישראל, יגורשו מכל המקומות אשר הם גרים שם… וכל מי שימרה את פינו, לתלי עזוב בתוך הזמן הקבוע וימצא אחר כך באיזה מקום תחת ממלכתנו תהיה אחת דתו למות בהתלותו על עץ או להמיר את אמונתו ולהיות לנוצרי".
מתוך עיון בדברים האלו בא פרופ' יהודה למסקנא שמעולם לא הוכרז חרם על ספרד אלא שאסור של בקור או התישבות באותה מדינה חל על כל יהודי מחמת שהיה עליו להתחפש ולהתראות כנוצרי בבאו לשם. כאשר בוטלה בשנת 1837 האינקויזיציה בטל גם טעם האסור.
פרופ' יהודה מוסיף, כי לדעתו הסכימו בשעתם כל הרבנים אתם עמד בקשר מכתבים – (בענין זה העירני הרב משולם ראטה, רבה של צ'רנוביץ, כי גם מתשובות המבי"ט, סימן ש"ו, מסתבר כי לא היה קיים חרם על ספרד).
אם כי נראה שהצדק עם פרופ' יהודה יש להעיר כי יש ידים מוכיחות כי נוסף על האסור בנוגע לבקור או השתקעות במדינה בה יצטרך יהודי להראות בגלוי כנוצרי או מאמין באמונה אחרת הקפידו יוצאי ספרד בקפדניות יתרה שבני עדותיהם לא יבקרו בארץ הדמים ואם כי לא הכריזו חרם מפורש עשו תיקון גדול.
כך למשל נמצא בפנקס הקהלה הספרדית של המבורג התקנה הבאה משנת 1658:
"כל מי שיבקר בפורטוגל או ספרד לא יקרא לעלות לתורה במשך שנתים ולא יכובד במצוה אחרת". (הפנקס פורסם בתרגום גרמני "יאהרבוך דער יוד. ליט. געזעלשאפט" "פראקנפורט על נהר מיין כרך 8 עמוד 231).
באותו פנקס נמצא גם העתק של צואה מאנוסה מפורטוגל שהתישבה בהמבורג באמצע המאה השבע עשרה. היא כותבת בין השאר:
"במקרה שרכושי שנשאר בפורטוגל לא ימכר יחולקו הרווחים שהוא נושא שוה בשוה בין אחותי, בתה ובעלה בתנאי שזה האחרון לא יסע לפורטוגל. במקרה שהוא יצא לשם הנני להשאיר רכושי לבתה, נכדה או נכדתה של אחותי".
נראה: שאותה אשה רצתה למנוע את קרוביה לצאת לפורטוגל ועל ידי כך להסתכן או להטמע בין הגויים.
ידוע שיוצאי ספרד וצאצאיהם עמדו במשך דורות רבים בקשרי מסחר עם ספרד ופורטוגל. הסיבה לזה לא היה ענין של פרנסה לבד, כי אם הרצון לא לאבד את הקשר עם קרוביהם שנשארו בארצות הדמים ולעזור להם לברוח.
על ספרד לא הוכרז חרם, אך היו מקרים שגאוני הדור הכריזו במפורש חרם על מקומות שם נשפך דם יהודי על ידי זדים.
נראה שהחרם הראשון בתולדות יהודי אירופה הוא חרם שהוכרז על שלושה מקומות בגליל טוסקנה באיטליה. ואלה שמות המקומות המוחרמים: פיסטריה פנשה ומונטה-פיוצ'אנו. לא ידוע בברור זמנו של החרם אך החוקר ישעיהו זנה משער כי הוא משנת רמ"ח (1488).
על עצם קיומו של החרם אנו יודעים רק מתוך תעודה שפורסמה בזמן האחרון על ידי ד"ר זנה (בראשונה בשנתון של ה"היברו יוניאן קוליג'" כרך כ"ב וכעת בספרו "מפאוולו הרביעי עד פיוס החמישי" מוסד ביאליק תשי"ד ירושלים). תעודה זו היא תשובה של אחד מרבני פררה מאמצע המאה השש עשרה שנשאל אם החרם שהוכרז על שלושת המקומות הוא חרם עולמי. הרב ר' רפאל יוסף טריויס משיב, כי לדעתו אין החרם עולמי. על יהודי הגולה נגזר "ובגויים ההם לא תרגיע… וזה יניחנו וזה יקחנו". עליהם לעזוב מזמן לזמן את מקומות מגוריהם ולמצוא מקלט ומפלט מלפני האויבים הקמים עליהם ועל כן אין לאסור להם עולמית וללא תנאים כניסה והתישבות במדינות מסוימות.
בשנת שט"ז (1556) נעשה נסיון להכריז חרם על עיר הנמל אנקונה באיטליה. באותה שנה הועלו בעיר זו עשרים וארבעה אנוסים פליטי פורטוגל על המוקד. האנוסים שהצליחו להמלט מן העיר לפיזרו הקרובה פנו לכל בני הגולה בשם קהלות הממלכה העותומנית לנקוט בפעולות נקם כלפי עיר הדמים.
וזה פתשגן הכתב שחולק ביעקב והופץ בישראל:
"אמנם כי אתם עם, ראשינו אלופינו המסובלים בתורה ובמצות, על פיכם תהיה ולכם משפט הבחירה ואם טוב הדבר לפני תפארתכם – זאת עשו למזכרות עין לפני ה' אל הארץ חלאתה בה, לגזור גזרה לגזרה, העיר תשאר שממה, בל יהל כרבי ועברי, ואל ישבו שם לסחרה, ואחננה לא תשורנה עין רואי במשא ובמתן אפילו בשוה פרוטה. אפשר למחראה תהיה וארור כל עובר דרך הלזו ותהי נשמה. ידעו כל יושבי בה כי יש אלוקים בישראל, וכולנו בני איש אחד אנחנו. ליד דמא דהך מהך סומק טפי וביום מחר כי תבוא גם קנאתם גם שנאתם חזקו למו, המה יראו ויבושו, כי ארורה האדמה בעבורם. אולי קנאת ה' צבאות תעשה זאת המארה, ישלך בם, ולו ישמע ה' יחיה לפניו הפליטה הנשארת ואנחנו נקיים מה' ומישראל."
בראש המסע למען החרם עמד יוסף נשיא. אך הוא לא הוצא לפועל. התנגדו לו קהלות רבות בטענה כי הוא יעמיד בסכנה את כל היהודים החיים במדינות האפיפיור.
(דברים חדשים ומקוריים על החרם וההתנגדות נגדו כותב ישעיהו זנה בספרו "מפאוולו הרביעי עד פיוס החמישי" הנזכר למעלה).
ב.
לא ידוע לרבים כי זמן מה היה קיים חרם על אוקראינה ארץ הדמים, ארץ פרעות חמילניצקי, גונתא, פטליורא והשמד האחרון.
הננו קוראים בפנקס "ועד ארבע ארצות" (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תש"ה).
"אחרי גזרת שנת ת"ט מגזירת חמיל גזרו בחרם בכל מדינת ליטא, פולין וטורקיא שלא לדור במדינת אוקראין".
החרם הזה היה קיים יותר מחמישים שנה אך נתבטל אחר כך. באותו פנקס מובאת תעודה מתוך פנקס הק"ק צ'ורטקוב בה נמסר על התישבותם מחדש של יהודים באוקראינה.
"נכתב זאת לדור אחרון אשר בשנת ת"ח עבור גודל הצרות שהיו במדינת אוקראינה נעשו הסביבות בגליל פודוליה חרם… נגזר אומר מהרבים הגאונים בארבע ארצות אלו לא ידור פה שום בר ישראל עד שנת תס"ה חזר השר ובקש שיבואו לדור פה ויתן להם חרות".
מתוך "חרות" כ' טבת תשט"ו