א.
מתוך חיבת ציון וירושלים קראו יהודי הגולה את שמותיהן על ארצות וערים שבהן הקימו בתים גדולים לתורה או שמצאו בהן קצת מנוח בנדודיהם וטלטוליהם.
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אמר הנביא.
פסוק זה מגלגלים היו בו יהודי הגולה כדי לפאר את קהילותיהם.
"כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנט[ו]", היו קוראים על מרכז התורה שהיה קיים במאות הראשונות של ימי הבינים בדרום-איטליה[1].
"כי מצרפת תצא תורה ודבר ה' מאשכנז". כך משבח הריב"ש בתשובותיו (סימן שע"ו) את חכמי הארצות האלו.
"כי מכיוב [קיוב] תצא תורה ודבר ה' מסטאראדוב", היו אומרים המושלים על מרכז התורה שהיה קיים במאה החמש עשרה בדרום רוסיה[2].
"כי מסאליניק [סאלוניקי] תצא תורה ודבר ה' מאיזמיר", היו מליצים על קריות התורה אשר בממלכה העותומאנית[3].
"כי מצנעא תצא תורה ודבר ה' מתינעם". כך היו אומרים פעם יהודי תימן על שתים מעריהם[4].
ולפי כשלושה דורות היה רבי חיים נתן דמביצר קורא ("כלילת יופי", חלק א. כ"ה, ב): "כי מפולין תצא תורה ודבר ה' מרוסיאה"[5].
ב.
שבעים שמות לירושלים: … יפה נוף, קרית מלך, כלילת יופי, עיר הצדק, קריה נאמנה[6] … והיו מיהודי הגולה אשר מרוב אהבתם את קהילותיהם היו מדביקים בהן כינויים אלה. והיו עדות שלא הסתפקו לגביהן בשמות לויא, אלא קראו עליהן את השם המפורש: "ירושלים".
סאלוניקי – "ירושלים הבאלקאנית"
קדום היה הישוב היהודי בסאלוניקי, אך רק לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, עם זרם הפליטים שהשתפך אליה, היתה לעיר ואם בישראל.
וכך מתאר את העיר רבי שמואל אושקי, מפליטי פורטוגל אף הוא:
"סאלוניקי, הנך עיר ואם בישראל, מטע נאמן לתורה ולתעודה. כולך מלאת פרחי חמד ועצי הוד לשם ולתפארת בישראל, פריך יפיק הוד והדר, כי על מבועי הצדקה ונהרי נחלי החסד והרחמים ירוו אדמתה, בה ימצאו מזור ותרופה כל נשברי לב וכל דכאי רוח הנמלטים אליה מארצות אירופה ויתר חלקי תבל, והיא תקבלם בחסד וברחמים, כאם רחמניה, אם העם הישראלי, כירושלים במועדיה"[7].
סאלוניקי היתה המטרופולין של יהודי ספרד אשר בבאלקאנים ובמזרח הקרוב, עיר של תורה, חרושת ומסחר.
תקופה ארוכה היתה עיר יהודית במלוא מובן המלה, עיר שרוב תושביה יהודים.
אשר הלוי אשר בא אליה בשנת תרכ"ח, אם כי לא מצא עוד את מרכז התורה שהיה קיים בה לפנים, נדמה היה לו כאילו נקלע לירושלים: "העיר הזאת היא באמת עיר גדולה לאלקים, רוב תושביה אחינו בני עמנו, והמעט הם שאר העמים. והבא בקרבה למראה עיניו ישפוט, כי רגליו הוליכו אותו לירושלים בזמן אשר היתה בנויה על תלה"[8].
עוד לפני מאות בשנים קראו לסאלוניקי "ירושלים הקטנה". וכך כותב רבי חיים שבתי בשו"ת "תורת חיים" (חלק א, סימן צה): "והזקנים היו מכנים לשלוניקי ירושלים הקטנה"[9].
תוארים אחרים בהם זכתה העיר היו "ירושלים החדשה"[10], "ירושלים הבאלקאנית"[11].
אמסטרדם – "ירושלים של הולנד"
בשנת ה' תל"ז (1677) שלחו ראשיו ורוזניו של ועד ארבע הארצות אשר בפולין איגרת לקציניו ומנהיגיו של קהל אמסטרדם. איגרת בקשה לנדיבי-עם שיתנו מהונם לפדיון אחים שבויים בידי הקדרים [- הטאטארים], ועל גבי האיגרת באה הכתובת: "לק"ק אמסטרדם המעטירה, היא העיר הגדולה, במשנה ותלמוד בלולה, בכל מיני כתרים כלולה, כהר גבוה תלולה, בשלוש עשרה נפה סלולה, מגדיש וראמות מסולה, מגיני ארץ מאוד נעלה, להם נאוה תהלה…[12].
ואמנם היתה אמסטרדם במשך מאות בשנים קהילה גדולה בישראל, גדולה באוכלוסין, גדולה בתורה, גדולה בעושר ובכבוד. עיר מקלט לפליטי האינקוויזיציה אשר בחצי-האי הפירנאי – והם שיסדו את העדה הספרדית אשר בעיר. עיר מפלט ומעוז לניצולי גזירות ת"ח ות"ט ופורענויות אחרות בפולין – והם שהיו מבוני העדה האשכנזית.
בספרו "יודישה מרקווירדיגקייטן" אשר הופיע בשנות 1718-1714 מוסר יוהן יאקוב שודט אימרה ששמע מיהודי בהאמבורג: "אמסטרדם היא ירושלים הגדולה, האמבורג ירושלים הקטנה"[13].
"ירושלים של הולנד" – בשם זה נודעה הקהילה בקרב עמנו ובשם זה נכנסה לתולדות האומה[14].
וילנא – "ירושלים דליטא"
מספרים כי בבוא נאפוליון לווילנא וראה את רחובות היהודים, קרא מרוב התפעלות: הרי זו ירושלים דליטא[15].
עוד מספרים: ימים רבים היה ועד ארבע ארצות מסרב להכיר בווילנא כ"מדינה" בפני עצמה, בטענה כי היא עיר של בעלי מלאכה, פועלים, סבלים, חוטבי עצים ושואבי מים. החליטו אנשי וילנא ללמד את הועד כי פשוטיהם מלומדים יותר מרבני מינסק ובריסק. בדקו ומצאו כי יש בווילנא של"ג איש יודעי ש"ס בעל פה, באו לוועד והרשימה בידם. עמד ראש רבני הוועד וקרא: "כי לשלג יאמר הוא ארץ" (איוב ל"ז, י).עיר שיש בה של"ג גדולי תורה הראויים לשמש בקודש בערים גדולות, ראויה להיות "ארץ" בפני עצמה. ק"ק וילנא – ירושלים דליטא היא[16].
עד כאן האגדה. האמת שבה שאמנם היתה וילנא במשך דורות רבים עד החורבן האחרון, עיר שאפילו האבנים שבה היו רוחשות דברי תורה, עיר מלאה חכמים וסופרים.
מתי טבעו את הכינוי "ירושלים דליטא"? דומה שאין הוא עתיק יותר ממאתים שנה, ובוודאי היה שגור בפי הבריות במשך כמה עשרות שנים עד שנזכר בראשונה בכתב.
הזכרתו הראשונה בדפוס הידועה לי היא בספר הקטין "מגיד אמת", (לייפציג 1843) ליונה בן אמיתי, שם בדוי של מרדכי אהרן גינצבורג, ספר פולמוס עם ד"ר מאכס ליליינטל שביקש להביא השכלה ליהודי רוסיה.
אומר מ. א. גינצבורג בקונטרסו (עמ' 4) "לא כאלה חלק ירושלים דליטא, היא העיר ווילנא רבתי [חכמיה לא כחכמי ערים אחרות אשר כל ידיעותיהם מצומצמות הן בספרי לשון הקודש], היא גידלה רבים מעשירי העם על ברכי החכמה, נמצאים בה מלומדים וסופרים גם בלשון הקודש גם בלשון עם ועם, אנשים אשר לא יבושו לדבר בשער עם מלומדי כל הארץ…".
לא נרבה בהבאות מספרים ומאמרים שבהם בא הכנוי "ירושלים דליטא" אך לא נוכל לדלג על סיפורו של איש ירושלים על ביקורו ב"ירושלים דליטא".
והרי מדבריו של ר' ישראל דב פרומקין אשר כתב בעתונו "חבצלת" בשנת תרל"ב על ביקורו בווילנא:
"ווילנא! ווילנא! לא על קורי עכביש ארגו מליצי הדור את מליצתם לפנינו, בקראוך בשם ירושלים דליטא, לא על אבני תוהו ירו אבן פינתם בבנותם [בדמיונם] חומותיך באבני חומות ירושלים. גם אנוכי תעיתי כשה אובד כל הימים אשר ישבתי בך. גם אנוכי דימיתי כי בירושלים הנני, ואשכח עמל ותלאה. גאוניך ורבניך היו בעיני כחכמי ורבני ירושלים. אמנם כן! ווילנא היא בעיני כציון, עיר ה', וחכמיה כמלאכי שמים מתהלכים ברחובותיה"[17].
לובלין – "ירושלים דפולין"
היא עירם של ר' שלום שכנא ושל ר' שלמה לוריא, מאבות התורה אשר בפולין. היא עיר כינוסי ועד ארבע הארצות, ראשי אלפי ישראל: עירם של המהרש"א ושל המהר"ם. ומן רבי מאיר לובלין הראשון עד ר' מאיר שפירא מלובלין, האחרון, ערב שקיעת העיר, ישבו בה כסאות למשפט גדולי ישראל והרביצו תורה ברבים.
בשל שלשלת-יוחסין זו של העיר, היו שקראו ללובלין בשם "ירושלים דפולין"[18].
ברדיצ'ב – "ירושלים דווהלין"
עד סוף מלחמת העולם הראשונה היתה ברדיצ'ב עיר גדולה בישראל בת ששים אלף נפשות. לא-יהודים גרו בה רק מעט. היא היתה כולה טריטוריה יהודית.
"אוכלוסיה צפופה של יהודים. בכל בית מובטח לך לכתחילה שגר שם יהודי, ובלכתך בלילה יודע אתה שלא תפגוש אלא יהודי. שטח של קילומטרים בלי פגיעה בגבול אתני אחר – היכן היתה כזאת במקום אחר, אפילו בספרד, בפולין? אולי היה מעין זה בבבל, בסורא ובפומבדיתא".
במלים אלה מתאר ברוך קרוא את "ירושלים דווהלין" – היא כנויה של ברדיצ'ב (עיין "ילקוט ווהלין", קובץ י"ב-י"ג, ניסן תשי"א, ועיין שם גם במאמרו של הרב יעקב ברמן. ש. א. הורודצקי: "זכרונות", תל-אביב, תשי"ז, עמוד 36).
אוסטרהא. היו שקראו לה "אות תורה". במשך תקופה ארוכה היתה מרכז של תורה, קבלה וחסידות. כותב הרב י. ל. פישמן, ב"ערים ואמהות בישראל" (חלק א, תש"ו, עמ' 8) כי העיר אוסטרהא "היתה נחשבת אצל היהודים מעין ירושלם של ווהלין".
ברודי – "ירושלים דגליציה"
ברודי היתה אחת הקהילות הנודעות ביותר של גליציה. במשך תקופה ארוכה היתה עיר שרוב-רובה ישראל. היתה מרכז לתורה – "חכמי הקלויז" שלה היו ידועים בעולם-הלומדים של מזרח אירופה – להשכלה ולמסחר. תחנת מעבר היתה אז לסחורות בין המזרח והמערב. הכתירו אותה בתואר "ירושלים דגליציה". כתבה על ביקר בברודי כתובה בידי ז'ולין סה. שהופיעה לפני כמאה שנה בהמשכים רבים ב"ארשיוו איזראליט" הצרפתי (11 לאוקטובר 1883 – 11 לספטמבר 1884) נושאת את הכותרת "ברודי ירושלים דגליציה". כינוי זה מזכיר גם הרב משה שטיינברג, רבה האחרון של העיר, בתולדות זקנו הרב אברהם מנחם שטיינברג שהציב בראש החלק השני של שו"ת "מחזה אברהם" (ניו-יורק תשכ"ד, עמ' 9)[19].
קובנה – "ירושלים דזאמוט"
קהילה מסודרת נוסדה בקובנה רק במאה השמונה עשרה, קודם לכן ניתנה דריסת רגל לעיר רק ליהודים בודדים או היתה אסורה להם בכלל. עיקר התפתחותו של הישוב במאה התשע עשרה, בתחילת המאה העשרים היוו היהודים יותר ממחצית יושבי העיר.
עם גידול האוכלוסיה היהודית נתאגדו חברות לימוד בעיר, "לומדי ש"ס", "לומדי תורה", ועוד. מאוחר יותר נוסדו בה ישיבות גדולות. הן ורבניה הגדולים של קובנה הוציאו מוניטין לעיר בעולם היהודי.
לפי עדותו של ד. מ. ליפמן בספרו "לתולדות היהודים בליטא-זאמוט" (קיידאן תרצ"ד, עמ' 29, הערה 2) החלו בתקופה לפני החורבן לקרוא לעיר "ירושלים דזאמוט".
צ'רנוביץ – "ירושלים דרומניה"
בשנת 1919 ישבו בעיר זו כ-43,000 יהודים והם היוו 47 אחוזים מן האוכלוסיה הכללית. מספרם ירד לאחר מכן. בראשית מלחמת העולם השניה היו 35,000 יהודים בעיר (31% מן האוכלוסיה הכללית).
ליאור קונשטאט כותב ("הדואר", ניו-יורק, גליון ל"א, כ"ז בסיון תשל"ו): "בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשב הישוב היהודי בצ'רנוביץ, בירת בוקובינה, למרכז חיי התרבות של רומניה הגדולה, ונספח לה גם תואר הכבוד 'ירושלים דרומניה' ". ועוד שם: "ירושלים הרומנית".
אנטוורפן – "ירושלים דבלגיה"
מיוחדת בצביונה המסורתי והלאומי היתה עדת אנטוורפן מכל הישובים היהודיים באירופה המערבית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חי ישוב יהודי גדול בעיר. התעשיה והסחר של היהלומים, שמוניטין יצאו להם בכל העולם, היו בידי יהודים. ביום השבת שבתו בורסת היהלומים והמלטשות. לאחר מלחמת העולם השניה נתחדש הישוב היהודי בעיר ושוב שולטים היהודים בסחר וחרושת היהלומים – אך אין דומה הקהילה של היום לעדה הגדולה שהיתה קיימת בעיר לפני המלחמה. בימי גדולתה, בתקופה שבין שתי המלחמות, קראו לאנטוורפן "ירושלים דבלגיה" או "ירושלים דאירופה". שמעתי הכינוי בפעם הראשונה לפני כשלושים וחמש שנה בלונדון מפי ידיד נעורי י. מ. ליפשיץ, איש אנטוורפן שברח בימי המלחמה לאנגליה, בניו-יורק שמעתי אותו מפי הרב יהודה לייב קאגאן ז"ל שהיה ראש בית דין וראש ישיבה באנטוורפן.
גייטסהד – "ירושלים של אנגליה"
קטנה מאד היא הקהילה היהודית בגייטסהד באנגליה. בשנת 1970 היה מספר היהודים, תושבים קבועים בעיר, רק 350. ברם נודעת קהילה זו בכל רחבי העולם היהודי.
כל אנשי הקהילה הם שומרי תורה ומצוות. קיימים שם ישיבה ומכון חרדי למורות בהם לומדים לא רק צעירים וצעירות מערים שונות באנגליה, אלא גם מחוץ למדינה ביחוד מארצות במערב אירופה, קיים שם גם כולל אברכים.
כבר לפני למעלה מעשרים וחמש שנה תוארה העיר בכתבה על חיי הקהילה היהודית – "ירושלים של אנגליה" ודומה שיש לכנוי זה מהלכים בציבור (עיין משה אלון: "ירושלים דבריטניה", תוספת לגליון האלף של "המודיע", חנוכה תשי"ד. בתוך המאמר נזכר התואר "ירושלים של אנגליה").
מן העניין לציין כאן שהתרגום העברי של שם המקום גייטסהד מתנוסס על ספר תורני, הרב אריה זאב גורביץ, ריש מתיבתא בישיבת בית יוסף בגייטסהד קרא לספרו, בו שיעורים במסכתות יבמות וכתובות, בשם "ראשי שערים". בהקדמה הוא כותב:
"אמרתי לקרוא את שם הספר 'ראשי שערים' מלבד מה שיש בהשם תיאור מהותו של הספר, כי הם שיעורים פותחים שערים לכל מתחיל ליכנס לפני ולפנים של האני חומה זו תורה, עוד יש בהשם גם משום הזכרת שם המקום בו זכיתי להגיד שיעורים אלה בישיבה הק' פה עיר גייטסהעד Gateshead באנגלית, וכבר כתב הבעל המאור בהקדמתו שקרא ספרו בשם המאור כדי להזכיר שם המקום בו חברו, ואף יש בו בגימטריא שמי ושם אבי מורי ז"ל והוא אריה זאב בן אד"א מו"ר משה אהרן".
הספר נדפס בירושלים בשנת תשל"א, בשנת תשל"ג נדפס חלק שני ובו שיעורים במסכתות קידושין ובבא מציעא.
שטראסבורג – "ירושלים של צרפת"
קהילת שטראסבורג בת 14 אלף נפש, היא אחת הקהילות הפעילות והמאורגנות ביותר בצרפת. יש כאן חיים יהודיים דתיים תוססים וכמה וכמה מוסדות חינוך, בתוכם ישיבות, של יהודים אשכנזים ושל יהודים מצפון-אפריקה. הקהילה זכתה לתואר "ירושלים של צרפת".
תואר זה מופיע בחוברת בלשון האנגלית "חיים יהודיים בצרפת" שיצאה לפני שנתיים בניו יורק מטעם "אייר פראנס". כותב החוברת, (שמו לא נזכר בתוכה), בן ג. פראנק סיפר לי כי שמע את הכינוי לקהילה מפי יהודים בצרפת.
ג'רבה – "ירושלים דטוניסיה"
רבות נכתב על הישוב היהודי באי ג'רבה, שהיה מרכז תורה חשוב ועל מסורותיהם של יהודי המקום על ראשית התישבותם באי, נראה שגם הוא הוכתר בתואר ירושלים, נתקלתי בשני סופרים שהשתמשו בתואר זו בכתבם על יהודי ג'רבה, והדעת נותנת שכינוי זה היו לו מהלכים בציבור. יונה כהן מספר ב"הצופה" (י"ד באייר תשל"ו) על הילולא דרשב"י "ב'ירושלים דטוניסיה' הלא היא האי ג'רבה". אפרים חדד כותב ב"הדים", קהילות ספרדיות בעולם, שנה ב', מס. 18, אוקטובר 1976, על "יהדות ג'רבה שבתוניסיה 'ירושלים דאפריקה' ".
צפרו, תטואן – "ירושלים של מארוקו"
על שתי ערים במארוקו שהוכתרו בשם ירושלים מספר לנו ד"ר חיים זאב הירשברג בספרו "מארץ מבוא השמש" (ירושלים תשי"ז, עמ' 98-91, 210-203): "צפרו, היא ירושלים הקטנה של מארוקו" ותטואן – "ירושלים די מארואקוס".
צפרו שוכנת על אחת משלוחות הרי האטלס. עוד לפני עשרים וחמש שנה ישבו בה ארבעת אלפים יהודי. על צעירי עיר זו מספר ד"ר הירשברג: "לתלמידי צפרו יצא שם במארוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בהתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מארוקו כשם שתטואן עדיין היא ירושלים של האיזור הספרדי".
ומה היה טיבה של תטואן?
מספר על כך ד"ר אריאל בן-ציון ("העולם", י"ג תשרי תרפ"ט):
"בתוך קהילה זו קמו מורים רבים שהפיצו את תורתם מקרוב ומרחוק, כל הקהילות של הסביבה של תטואן עיניהן נשואות כאל מקור-חיים של האמונה היהודית. כשחסר במקום שהוא רב, או מורה, או אף שוחט – אין אלא לפנות אל תטואן בבטחון גמור, כי בקהילה זו יימצא האיש הראוי לכך, אפילו האיכרים היהודים החיים בתוך הכפרים הערביים בריף, או בין הברברים, ושאין כמעט כל הבדל בינם לבין שכניהם הערבים – אף אלה שמרו על דתם הודות לקהילת תטואן הדואגת לצרכיהם הרוחניים".
ועל תפקידה זה של הקהילה, כל זמן שהיו עדיין קיימים ישובים יהודיים ניכרים בסביבתה. מספר גם ד"ר הירשברג.
לפני כשלוש שנים כאשר הייתי במראכש סיפר לי צעיר מקומי כי היו קוראים לעיר "ירושלים הקטנה" (או "ירושלים דמארוקו" – אינני זוכר בדיוק). לפני זמן קצר סיפור לי ד"ר חיים טולדנו מניו-יורק שאת העיר מכנאס, שהיתה פעם מרכז תורה חשוב, כינו "ירושלים הקטנה". שמעתי פעם מצעיר מארוקאי שעל מכנאס היו מליצים – "כנסיה של תורה".
וויליאמסגורג, ברונזוויל, בלטימור – "ירושלים דאמריקה"
גם ביבשת אמריקה יש מקומות שזכו לתואר הכבוד ירושלים.
וויליאמסבורג משמשת זה תקופה ארוכה מרכז ליהודים חרדים, והיא היתה נקראת "ירושלים דאמריקה". ג. קרנצלר אומר בספרו האנגלי "וויליאמסבורג" (1961, עמ' 29) כי מראה החנויות הסגורות בשבתות ובימים טובים, שבדומה לו נדיר הוא בשכונות אחרות בניו-יורק או בארצות הברית, גרם בהרבה לכנוי 'ירושלים דאמריקה' לוויליאמסבורג[20].
ברונזוויל כונה יהודית משופעת בבתי כנסת ובבתי מדרש היתה עד שהיהודים יצאוה. גם היא נשאה את הכתר של "ירושלים דאמריקה". נתקל אתה בתואר זה ברשימות שנכתבו על יהודי שכונה זו. עיין למשל ברשימת פרופ' צבי שרפשטיין המנוח ב"הדואר", ניו-יורק, מן כ"ה בתמוז תשכ"ט, וילח"א עקיבא בן עזרא באותו כתב עת מן ט' בשבט תשל"ג[21].
בורו פארק היא היום השכונה החרדית בה"א הידיעה של ניו-יורק, התישבו בה חדשים מקרוב באו מעבר לים ויוצאי השכונות היהודיות וויליאמסבורג, ברונזוויל וקראון הייטס. כבר התחילו להשתמש גם ביחס אליה בכנוי "ירושלים דאמריקה". וכמדומני שכבר בא בכתובים. אם אינני טועה ראיתי אותו באחד מגליונות "הפרדס". ב"ג'ויש פרס" (9 למאי 1969, עמ' 26, במאמרם של ח. ליפשיץ וי. שווארץ) נקראה בורו-פארק "ליטל איזראל" – ישראל הקטנה.
גם בלטימור זכתה בשל קהילתה המסורתית והפעילה לכנוי "ירושלים דאמריקה". הכנוי נמצא גם בכתובים. עיין למשל באמרו של ד"ר הלל זיידמן ב"הדואר, נ. י. מן ג' בשבט תשל"א.
מויזסוויל – "ירושלים דארגנטינה"
מויזסוויל היתה המושבה החלקאית היהודית הראשונה בארגנטינה. המושבה, שנקרא על שם משה רבינו, התפתחה אחרי יסורי-בראשית רבים למרכז חשוב ובתקופת הזוהר שלה זכתה לכינוי "ירושלים דארגנטינה" (עיין בספרו האנגלי של יעקב בלר "ג'וס אין לאטין אמריקה", ניו-יורק, 1969, עמ' 191, 200).
ג.
רשמנו עד כאן קהילות שהוכתרו בתואר ירושלים וקשורים לו גם שם מדינה או פלך. הוזכר גם התואר "ירושלים הקטנה" ונמנו כמה ערים שנשאו כנוי זה.
נוסיף כאן כמה קהילות שנקראו "ירושלים הקטנה".
ורמייזא. לפי כמה סופרים היתה העיר מכונה "ירושלים הקטנה". עיין מרוין לויבנטל בספרו "א וורלד פאסד ביי", עמ' 276-275, ובקובץ הגרמני "בית הכנסת העתיק בוורמייזא". 1960, עמ' 138, 230.
מקור הכינוי באגדה המסופרת על ידי יוזפא שמש בספרו "מעשה נסים" שבזמן הבית השני שלחו יהודי ירושלים ליהודי ורמייזא למה אינם עולים לשלושת הרגלים לירושלים. השיבו: יושבים אנו בירושלים קטנה ובית הכנסת שלנו הוא מקדש מעט.
נראה שהסופרים הסבורים כי ורמייזא היתה מכונה בפי יהודיה "ירושלים הקטנה" חושבים כי האגדה הזאת על כל דמיונה משקפת לפחות את הרגשתם של יהודי ורמייזא כי קהילתם היא מעין ירושלים קטנה, וכי באמת היה זמן שהם כינו כך את עירם. אפשר שכן הדבר.
אך יש להעיר כי יש סבורים כי האגדה הזאת ודומות לה הומצאו על ידי קהילות-יהודים כדי שישמשו להן תריס בפני חמת ופורענות הנוצרים שטענו כי אבותיהם של שכניהם היהודים הרגו את משיחם. טענו יהודי ורמייזא, וכן גם קהילות אחרות, שאבותיהם לא היו במעשה הזה. הם לא הלכו לירושלים כי היו, כביכול, בירושלים קטנה משלהם. לפי זה אין באגדה זו שום הד להרגשה אמיתית של יהודי ורמייזא שעירם היא מעין ירושלים קטנה (עיין א. ש. פרידברג, "זכרונות לבית דוד". חלק ב'. 1894, עמ' 352, ועיין ש. ברנפלד "ספר הדמעות". חלק ב', עמ' קפב-קפג).
רודוס. קהילה עתיקה היתה קיימת ברודוס, פעם שימשה תחנת מעבר לעולים ולנוסעים לארץ ישראל, ישבו בה רבנים וחכמים נודעים לתהילה.
לפני מלחמת העולם השניה ישבו ברודוס כאלפיים יהודים. גם על קהילה זו עלה הכורת הנאצי. הישוב היהודי הושמד. בשנת 1969 ביקרתי עם בני ביתי באי. הלכנו לראות את בית הכנסת היחידי שנשאר לפליטה. האשה היהודיה שפתחה לנו את השער, מספר של מחנה ריכוז גרמני היה חקוק על ידה. ד"ר סימון מרכוס כותב על העיר רודוס שפעם "נקראה בשם ירושלים הקטנה, כי רבו בה הישיבות ולומדיה" ("תולדות הרבנים למשפחת ישראל מרודוס", ירושלים, תרצ"ה, עמ' 7).
גיבראלטאר. לפני כמאתים וחמישים שנה נתחדש כאן הישוב היהודי בצל דגל בריטניה. עדה שלווה ומשגשגת דבוקה במסורת ופרנסתה על המסחר. מבניה פעילים בחיים המדיניים והגיעו למשרות רמות ביותר בשלטון המקומי. יש שמכנים את קהילת גיבראלטאר "ירושלים הקטנה". גר הצדק אברהם כרמל מתאר בספרו האוטוביוגראפי בשפה האנגלית "מה מוזרה דרכי" את שהותו בגיבראלטאר. כל החנויות היהודיות סגורות בשבתות וימים טובים על אף ההפסד ברווחי מסחר שבעליהן סובלים בבוא לנמל אניית נוסעים, ביחוד אמריקאית, באחד מן הימים האלה. הוא מוסר (עמ' 173) כי העדה המקומית נקראת לעתים קרובות "ירושלים הקטנה". לשאלתי מנין לו הכנוי הזה, אמר כי שמע אותו בגיבראלטאר מפי יהודי המקום ומפיהם של יהודים שביקרו שם. בהיותי אשתקד בספרד שמעתי על הכנוי מפי יוצאי גיבראלטאר.
פירט (פיורדא). ראשיתה של קהילת פירט, עיר בגרמניה המערבית, במאה השש-עשרה. בשנת 1691 הוקם בית הדפוס העברי הראשון בעיר זו. במשך המאה הי"ח התפתחה וגדלה העדה בהרבה מפאת יחסם הטוב של השלטונות כלפי היהודים. בשנת 1780 חיו בפירט 2600 יהודים. מספר זה כמעט שלא נשתנה במשך שבעים השנים הבאות. עד הרבע הראשון של המאה הי"ט היתה הקהילה מקום תורה. כמה רבנים ידועי שם שימושו בה בקודש. בשעת 1875 היו בפירט כ-3,300 יהודים, בשנת 1933 כאלפיים. הקהילה נחרבה בימי הנאצים. מאז סוף מלחמת העולם השניה קיימת עדה קטנה בעיר. לפי האנציקלופדיה היהודית-אנגלית (הישנה). בערך "פירט", היתה תקופה בה היו מכנים הקהילה "ירושלים הקטנה".
סן אספרי. במאה השש-עשרה התישבו הרבה אנוסים שנמלטו מספרד ופורטוגל בסביבתה של באיון, בדרום צרפת, סמוך לגבול של ספרד. זמן רב היו מוכרחים להסתיר את זהותם האמיתית, אך לאחר מכן קיימו בגלוי מצוות ישראל. אחת הקהילות שנוסדו על ידי האנוסים היתה סן אספרי. היא היתה קהילה גדולה. פעם היתה קיימת שם ישיבה וישבו בה הרבה מלומדים. בשנת 1835 גרו כאלפיים יהודים בעיר זו, מספרם ב-1875 היה 750. "בתחילת המאה הזו קראו עדיין לקהילה זו ירושלים הקטנה". כותב "אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס" בגליונו מן 19 לינואר 1875 (עמ' 59-58, עיין גם בעתון זה מאותה השנה עמ' 6).
פרופ' אלכסנדר שייבר מזכיר במאמרו " 'ירושלים' בהונגריה" ב"ידע עם", כרך י"ד, מס' 36-35, תש"ל[22] שתי קהילות בהונגריה שהיהודים היו מכנים אותן "ירושלים הקטנה": Hidalmas, Soltvadkert.
הוא גם מוסר כי היו קוראים לקהילת פאקס, הגדולה בכמות ובאיכות, "פלשתינה הקטנה".
ידידי ד"ר מנחם חיים שמלצר סיפר לי כי קהילת Teglas, לא רחוקה מדברצ'ין, היתה מכונה "ירושלים הקטינה". הוא שמע כנוי זה בילדותו בהונגריה, והיו קוראים כך למקום הזה בשל אדיקותם היתרה במצוות של תושביו היהודיים[23].
בכתב העת "קונסרוואטיב ג'ודאיזם" (חורף 1974) מספרת פרופ' רחל דלבין על חיי היהודים בעיר אבותיה יאנינה ביוון. היתה זו קהילת עתיקת ימים. ערב מלחמת העולם השניה ישבו בה כאלפיים יהודים. רחל דלבין כותבת: "על אדיקותם במצוות של יהודי העיר יעידו דברי הרבנים שביקרו בה. הם ראו בה "חצי-ירושלים' ".
נספח
כוונתי היתה למנות כאן רק אותן ערים שנקראו על שם ירושלים בעוד היו עומדות על תילן – להוציא ערים כאלה אשר סופרים וחוקרים מאוחרים מתוך רצון להדגיש את חשיבותן והשפעתן בעבר, אמרו עליהן שהיו בשעתן מעין ירושלים לעמנו. להוציא, למשל, את נהרדעא, עיר שהיתה כולה ישראל, אשר גראטץ ("דברי ימי ישראל", תרגום שפ"ר, חלק ב' עמ' 344) כותב עליה כי זמן רב נחשבה ל"ירושלים דבבל".
כנויים כאלה שהוטבעו על ידי סופרים מאוחרים יש שנשתגרו בפי הבריות עד שסברו שהם כינויים היסטוריים.
זלמן שיק בספרו הנ"ל "1000 יאר ווילנע" בפרקו על השם "ירושלים דליטא" מביא עוד כמה מקומות שלפי דעתו היו קרויים ירושלים, ובתוכן סורא ופומבדיתא היו קרויים "ירושלים דבבל", טרוייש – "ירושלים החדשה": אנשי קורטובה היו מפרשים שם עירם "קורטוב" (מעט) ירושלים.
בשנת 1969 פירסם יצחק קוואלסקי ספרו האנגלי "בית דפוס מחתרתי באירופה הנאצית" ובראשו הדפיס מאמר בשם "למה נקראת וילנא ירושלים דליטא" מאת א. י. גרודזנסקי, שהופיע בראשונה בשנת 1939. גם שם מנויות ערים שנקרא על שם ירושלים, וביניהן: פומבדיתא – ירושלים דבבל, טרוייש – ירושלים של צרפת, טולידו – ירושלים של ספרד, פראג – ירושלים של ביהם.
לדעתי אין מקור היסטורי לכינויים אלה המובאים על ידי שיק וגרודזנסקי.
ד"ר יום טוב לוינסקי המנוח פירסם ב"ידע-עם" הנ"ל מאמר בשם: "ירושלים בתפוצות" ובו הוא מזכיר בין היתר, כינויים אלה: אלכסנדריה – ירושלים של גולה[24], קירואין – ירושלים של אפריקי, פרנקפורט דמיין – ירושלים של אשכנז. אף הוא מונה: טולידו – ירושלים של ספרד, פראג – ירושלים של ביהם. גם דבריו של ד"ר לוינסקי אינם מדוייקים. ודאי כל אחת מן הערים האלה היתה בזמנה מרכז חשוב לעמנו, ואפשר שהיו מבני עמנו שדימו אותן בלבבם ובפיהם לירושלים – אך הכינוי המפורש ירושלים, ועליו אנו דנים, דומה עלי, כי לא נמצא ביחס אליהן במקורות.
ד"ר לוינסקי כותב כי מז'יבוז' היתה ידועה בשם "ירושלים של פודוליה". לכאורה אפשר להניח שהמחבר שאב דבר זה ממסורת של חסידים, אך נוטה אני להטיל ספק בכך, אפשר שהיה מי שכתב על עירו של הבעש"ט כי היא הירושלים של פודוליה, אך הכינוי ודאי שלא היה נפוץ בעם, פרופ' א. י. השל ז"ל, שאבותיו ישבו במז'יבוז' ועמו דיברתי על כך יום לפני מותו ללא עת, אמר לי כי לא ידוע לו הכינוי "ירושלים" למז'יבוז'. "כך היו אומרים, אמר לי פרופ' השל, "במז'יבוז' מרגישים אוירא דארץ ישראל", דברים אלו קרובים לתואר "ארץ ישראל הקטנה", אשר גם הוא לפי ד"ר לוינסקי, היה כינוי למז'יבוז'.
ש. א. הורודצקי קרא למז'יבוז' "ירושלים של החסיד." בספרו "החסידות והחסידים", בפרק על רבי אברהם יהושע העשיל, הרב מאפטא, הוא כותב: "ולעת זקנתו, קבע (הרב מאפטא) דירתו במז'יבוז'. זוהי ירושלים של החסידות. בה חיו ופעלו הבעש"ט ור' ברוך נכדו, וגם קבריהם הקדושים נמצאים שם".
אציין כאן עוד כמה תוארים מעשי ידי סופרים שלא היו רגילים בפי העם: נחום סוקולוב קרא לפיאטרה-ניאמץ "ירושלים דמולדביה" (מובא במאמרו של א. מ. רבלו על ז'ן יוסטר, "איזראל לו רביו", אפריל 1976, עמ' 216 – העירני על כך ידידי פרופ' י. י. דינסטאג). משה פראגר כינה את קראקא "ירושלים דפולין" (ירחון "בית יעקב", גליון 10 אדר תש"ך, וגם גליון 100) ואת ליוורנו – "ירושלים של איטליה" ("גלעד ליהדות אירופה". בני ברק תשל"ו, עמ' 683)[25].
ומענין לענין באותו ענין: שרידי זקני העברים במוסקבה קראו לספריה על שם לנין שבעיר, בה אפשר היה להשיג ספרים עבריים ויהודיים "ירושלים דמוסקבה". וכך נמצא כתוב במכתב שנשלח ממוסקבה בשנת תשכ"ו: "ומעט הזמן שנשאר לי לפליטה, אני מבלה את כולו בספריה הלנינית … בספריה הלנינית, שנקרא בפינו אנו, פי שארית הפליטה: 'ירושלים דמוסקבה' – יש ויש מהספרות העברית והיהדות וכן מהספרות הישראלית שבלשונות לע"ז…" ("אגרות מ. חיוב", "העבר", תל-אביב, ספר י"ט, אלול תשל"ב, עמ' 256).
לבסוף אביא דברי אהרן סורסקי בספרו "חבלי יוצר" – סיפור חייו ופעלו של מייסד בני ברק רבי יצחק גרשטנקורן ז"ל (בני ברק תשל"ד, כרך ב', עמ' 160): היו שקראו לבני ברק "ירושלים הקטנה".
* * *
נתעוררתי לעסוק בערי ירושלים אשר בגולה על ידי ד"ר ג. אלקושי מירושלים. בהיותו בניו-יורק לפני כעשר שנים ובדברו על פעולות "אגודת הסופרים" בירושלים ושנתונה "ירושלים", הציע בשם יהודה יערי עניין ערי ירושלים אשר בגולה כנושא למחקר ולכתיבה.
וכבר רמז לנושא זה הרב מאיר ברלין באבטוביוגרפיה שלו ("מוולוז'ין עד ירושלים" כרך ב. תל אביב, ת"ש, עמ' יב): "מניח אני לחוקרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה שיבקשו וימצא את הזמן, אימתי התחילו קוראים לווילנה בשם "ירושלים דליטא", וכמה עוד ערים במדינות שונות נקראות בשם ירושלים".
מאת: טוביה פרשל מתוך "אור המזרח" תשרי תש"מ כרך כח, חוברת א
[1] מובא ב"ספר הישר" לרבנו תם (ברלין תרנ"ח), בסוף סימן מו, עמ' 90. ועיין ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב (יט, א): "קם רבי נתן ואשלים: כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד וכו' ".
[2] עיין ב"הכרמל", שנה ב', תרכ"א-תרכ"ב, גליון 42, עמ' 344: גליון 50, עמ' 407.
[3] "הרפתקאותיו של אשר הלוי, ספר מסעות כתוב בידי עצמו, ויוצא לאור מגוף כתב ידו על ידי אברהם יערי", ירושלים תרצ"ח, עמ' נט. ועיין על אשר הלוי לקמן בדברינו על העיר סאלוניקי.
[4] מובא על ידי יעקב ספיר בספרו "אבן ספיר", חלק א, ליק 1866, דף קז, ע"ב.
[5] ב"ספר העיקרים" לר' יוסף אלבו שנדפס בשונצינו בשנת רמ"ו נדפס בסוף הספר לאמור: "ואני התלמיד המשרת אשר עשה במלאכת הספר היקר הזה … ואמרתי על דרך מליצת השיר כי מציון תצא תורה ודבר ה' משונצינו".
[6] מדרש שיר השירים זוטא (מהדורה ש. בובר עמ' 5), מדה"ג בראשית, פרשת ויגש (מהד' מרדכי מרגליות, עמ' תשע"ה)
[7]."תנחומות ישראל", דו-שיח ג', סימן ל"ד. התרגום לפי ההבאה ב"דברי ימי ישראל" לגראטץ, תרגום שפ"ד, חלק ז, עמ' 34
[8].בספרו הנזכר למעלה, הערה 3, עמ' ס'.
[9] אברהם דאנון במאמרו "הקהילה היהודית של סאלוניקי במאה השש-עשרה" (השקפה צרפתית, כרך 40, 1900, עמ' 207) מבציע, בקשר לדבריו של ר' שמואל אושקי המובאים למעלה, על ספרו של רבי חיים שבתי, הדברים משו"ת "תורת חיים" הובאו באחרונה גם בספרו של ידידי הרב ישראל שציפאנסקי "ארץ ישראל בספרות התשובות", כרך ב', עמ' תקכ"ה. עיין גם דברי ר. מולכו בספרו הצרפתי "ואלור א סילואט איזראליין", ירושלים 1955, עמ' 165, וב"אוצר יהודי ספרד", ספר ה', ירושלים עמ' 130, ספר י', תשכ"ז-תשכ"ח, ע' 83.
[10] עזריאל קרליבך בספרו הגרמני "אקסוטישה יודן", ברלין, 1932, עמ' 31-30.
[11] עיין מכתבו של יצחק אפשטיין בראש הספר "המגדל הלבן", תל אביב 1929, ליוסף בן פנחס עוזיאל, י. ר. מולכו "אוצר יהודי ספרד", ספר ה', ירושלים תשכ"ב, עמ' 129, ספר ו', תשכ"ג, עמ' 99.
[12] עיין "פנקס ועד ארבע ארצות" (סודר בידי ישראל היילפרין). ירושלים תש"ה, עמ' 157.
[13] חלק א', ספר ד', פרק י"ז, עמ' 271. שודט כותב כי כבר הזכיר אימרה זו בספרו הקודם על תולדות ישראל, גם בהאמבורג היתה קיימת קהילה ספרדית שנוסדה על ידי פליטים מן האינקוויזיציה, לא ידוע לי מקור אחר שיהודים קראו בזמן מן הזמנים להאמבורג בשם "ירושלים הקטנה".
אפשר שעמדה נגד עיני רוחו של ר' יעקב עמדן האימרה היהודית הנ"ל כשכתב ב"סולם בית א-ל", הקדמתו לסידורו: "אין איש שם על לבו, מבקש אהבתה (של ארץ ישראל), דורש שלומה וטובתה ולא מצפה לראותה, כמדומה לנו בהיותנו בשלום בח"ל שכבר מצאנו א"י וירושלים אחרת".
ר' יעקב עמדין התגורר, כידוע, באלטונה, הסמוכה להאמבורג, ובאמסטרדם.
[14] עיין צבי הירש מאסליאנסקי, "מאסליאנסקיס זכרונות" (ניו-יורק תרפ"ד), עמ' 177: "לא לחינם קראו ההיסטוריונים לאמסטרדם ירושלים של הולד". בצלאל רות מכתיר את הפרק על אמסטרדם בספרו "תולדות האנוסים" בשם "ירושלים של הולנד,. פרופ' בנימין דה פריס, אשר היה איש הולנד, כותב במאמר על אמסטרדם ("מחניים", גליון ק"פ, מרחשון תשכ"ט) כי במאה השמונה עשרה קראו היהודים לעיר "ירושלים הקטנה", נמצא גם הביטוי "ירושלים החדשה", עיין בספרם האנגלי של ב. פסוטאל וש. אברמסון: "דה לנדמארקס אוף א פיפל" (ניו-יורק 1962) עמ' 173.
[15] ישראל כהן בספרו האנגלי "וילנא" (פילדלפיה 1943), עמ' 105.
[16] סיפור זה מוסר זלמן שיק בספרו "1000 יאר ווילנע" (וילנא 1939), עמ' 11-10, סיפור דומה מובא כבר על ידי ר' הלל נח מגיד-שטיינשניידר בספרו "עיר וילנא" (וילנא תר"ס, עמ' 6): שמעתי סיפור נאה מאיש אמונים: בהיות אז בזמן הש"ך אספת רבני הוועד לתקנות הקהילות מארבע ארצות: קראקא, לבוב, לובלין ופוזנן. דרוש דרש הגאון הש"ך בקהל אספת הרבנים ופרנסים ובנעימת מליצתו עמד על פסוק "כי לשלג יאמר הוא ארץ" (איוב ל"ז, ו'), ויודע הוא כי בעירנו וילנא "שלג" אנשים גדולי תורה, כולמו ראויים להוראה ולהיות רבנים בערים גדולות, על כן נכון שהרב אב"ד מעירנו וגם מיתר ערי ליטא יהיו נבחרים לד' ארצות ולרבני הוועד. וכן הסכימו אז פרנסי הוועד, אולי נמצאה הסכמתם בפנקס של ד' ארצות, מי יודע". – ע"כ דברי המחבר, והנה הוא אינו כורך את השם "ירושלים דליטא" בסיפורו.
את השם "ירושלים דליטא" מביא ר' הלל נח מגיד-שטיינשניידר דווקא בהקשר אחר, בעמ' 203 הוא כותב: בית דפוס זה ["האלמנה והאחים ראם"] וגם דפוסים אחרים בווילנא להדפסת ספרי ישראל הוסיפו לוית חן על קהלתנו, ומאז ועד עתה ינהרו אליה לומדים ומשכילים מסביבותיה ומערים אחרות עד כי בצדק נוכל לכנות אותה בשם "ירושלים אשר בליטא". כי ממנה תצא תורה ודבר ה'. ועיין גם דברי יום-טוב לוינסקי במאמרו "ירושלים בתפוצות" (ידע-עם, כרך י"ד מס' 36-35, עיין להלן הערה 22) על מקור הכנוי "ירושלים דליטא" לווילנא.
[17] ההבאה לפי "מבחר כתבי ישראל דב פרומקין" (ערוכים בידי ג. קרסל, ירושלים, תשי"ד, עמ' 171).
[18] א. ליטווין (ש. הורוויץ) "יודישע נשמות" (כרך ד' ניו-יורק תרע"ז): זלמן שיק "1000 יאר ווילנע" (וילנא 1939 עמ' 11).נחמן שמן "לובלין" (טורונטו, 1951 עמ' 33).
כאשר הוכתר כרבה של לובלין, אמר רבי מאיר שפירא כי הוא תפילה שיעלה בידו להחזיר העטרה ליושנה, לעשות לובלין ראויה לתואר הכבוד שלה "ירושלים דפולין" (עיין "רבי מאיר שפירא, במשנה, באומר ובמעש", כרך א. בני ברק, תשכ"ד, עמ' 313-311).
[19] ד"ר נ. מ. גלבר כותב בספרו "תולדות יהודי ברודי" (ירושלים תשט"ו, עמ' 9) שאחד מפקידי אוסטריה קרא לברודי אחרי הכיבוש האוסטרי של גליציה בשם "ירושלים דאוסטריה".
[20] ר' ישעיה ברגר המנוח הוא שעורר אותי לכלול ברשימה גם ויליאמסבורג וברונזוויל המכונות "ירושלים דאמריקה".
[21] וראה כנוי לברונזוויל "ירושלים דניו-יורק" (ג. גורדון ב"דאס אידישע ווארט" תמוז תשל"א).
[22] העירני על חוברת זו של "ידע-עם", שהוזכר עוד להלן, ידידי הפרופ' י. י. דינסטאג.
[23] נפתלי ק.(ראוס) פירסם ב"מעריב" (כ"א באייר תשל"ה) רשימה על רומן, פרי עטו של הסופר היהודי-ההונגרי ג'ורג' מולדובה, על גורל יהודי הונגריה במלחמת העולם השניה, מדובר ברומן גם על יהודי העיירה דש (דל"ת סגולית) "שכונתה ירושלים קטנה" אשר בה היה הרופא מחזיק טלית בתיקו כדי 'לקפוץ' לבית הכנסת בשבת באמצע ביקורו אצל חולים, ולפני המלחמה אפילו הז'נדרם היה יהודי, שמו היה משה וולף. בחגים היה עומד בבית הכנסת לראות מי אינו קם, כאשר מתפללים לשלומה של מלכות.
[24] ידועים הדברים שרבי שמעון בן שטח שלח לאלכסנדריה: "מיני ירושלים ליכי אלכסנדריה אחותי: בעלי שרוי בתוכך". רבי יצחק אברבנאל כותב בסוף פירושו לספר מלכים כי יהודים באו לספרד אחרי חורבן הבית הראשון. דעתו שאפשר והעיר טולטילה (טולידו)
[25] נמצא רשום בפנקס ישן כי כאשר שאל הגאון בית יוסף (רבי יוסף קארו) ז"ל במכתב את רבינו הרמ"א על אודות קהל קדוש קראקא ענהו שיאמרו עליה היא ארץ ישראל הקטנה, כי ממנה תצא תורה ותושיה ומלאה דעה כמים לים מכסים ("המגיד", שנה א, גליון מ"ז, כו מרחשון תרי"ח). אך התואר "ירושלים של פולין" לקראקא אין לו יסוד היסטורי. גם הכינוי "ירושלים של איטליה" לקהילת ליוורנו אינני יודע מנין בא לו למשה פראגר.
על כינוי ירושלים, בבחינה לא משובחת ביותר, שהדביק סופר לעיר בגליציה, עיין "המגיד", 1888, עמ' 140.
מובן שלא הזכרתי כאן אלה מבני הדורות האחרונים הכופרים בציון ובירושלים והכריזו שמקומות מושבותיהם הם ציון וירושלים שלהם. נגד אלה כתב ר' מאיר שמחה זצ"ל דבריו הידועים ("משך חכמה", פרשת בחוקותי): "…ושכח מחצבתו … יחשוב כי ברלין הוא ירושלים וכו' ".