יוסף תקוע שנתמנה שגרירה של מדינת ישראל באומות המאוחדות, אינו פנים חדשות באו"ם. מאז קום המדינה היה בהזדמנויות שונות חבר המשלחת הישראלית לעצרות הכלליות ולמושי מועצת הביטחון. בשנת 1960-1959 היה ראש המשלחת בפועל.
כבר לפני ייסודה של מדינת ישראל היה פעיל באו"ם למען המדינה העתידה לקום, בשנת 1947, והוא רק בן עשרים ושתיים, נלקח מאוניברסיטת הארווארד, בה היה מרצה ליחסים בינלאומיים, לשמש יועץ משפטי למשלחת הסוכנות היהודית בלייק סאקסיס.
יוסף תקוע גדל בחארבין ובשנחאי, הוא קיבל חנוך כללי ומסורתי והיה חבר בית"ר, תנועת הנוער הרביזיוניסטית. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם סיום חוק-לימודיו באוניברסיטת ל'אורור בשנחאי, בא לארצות הברית כדי להמשיך בלימודיו בהארווארד.
צעיר הוא האיש – בן ארבעים וחמש בסך הכל – ומאחריו כבר שנים רבות של פעולה בשירות החוץ של המדינה.
בשנת 1949 השתתף בשיחות שביתות-הנש עם לבנון וסורה. בשנים שלאחר מכן שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ הישראל, ומשנת 1954 עד 1958 היה הממונה על ענייני שביתת הנשק עם המדינות הערביות.
מכוח משרותיו ניהל לעיתים קרובות שיחות עם נציגי האו"ם ועם נציגים ערביים. הצעיר שאישיותו אומרת כולה אדיבות ועדינות, נתגלה כ"תגרן נוקשה", השומר ומגיר בתקיפות על אינטרסי ארצו. פעם העיר לו דאג האמרשילד, המזכיר הכללי המנוח של האומות המאוחדות: "עם בן-גוריון כבר הייתי מסתדר, אבל עמך…".
משנת 1960 ועד 1962 היה תקוע שגריר ישראל בבראזיל. הוא שחתם על ההסכם לשיתוף פעולה טכני בין ישראל ובראזיל, ההסכם הראשון ממין זה שחתמה ישראל עם מדינה ממדינות אמריקה הלאטינית.
"היה זה מאורע דראמתי", סיפר לנו תקוע. "שר החוץ הבראזיליאני עמד על כך, שההסכם ייחתם בריסיפה, שבצפון הארץ, באזור צחיח שעומדים לפתח אותו בעזרתם של מומחים מישראל, והוא לקחני באווירון שלו לטקס החתימה".
משנת 1962 עד 1965 היה תקוע שגריר ישראל במוסקבה. במשך שלוש שנות שירותו בברית-המועצות היו לו הזכות והכבוד להיות הדיפלומאט הזר הנתקף ביותר בעיתונות הסובייטית. היתה סיבה לדבר.
תקוע הירבה לבקר בקהילות יהודיות באזורים שונים שבמדינה. בכל מקום בואו נתקבל בהתלהבות על-ידי היהודים, שלא נרתעו מלגלות בפומבי את אהבתם וגעגועיהם לישראל. אין צורך לומר שדבר ה לא טעם לחיכם של השלטונות הסובייטים.
מסובים היינו עם השגריר במשרדי המשלחת הישראלית. הוא דיבר לאט ובשקט. כשהיה מספר על חוויותיו בברית-המועצות, השתדל לשמור על קור רוחו, אבל הכרת פניו ענתה בו שנפשו נסערה.
הוא סיפר על ביקוריו בווילנה, אודיסה וערים אחרות.
וילנה! השמועה על בואנו התפשטה במהירות הבזק. מיד עם כניסתנו לרחובות המאוכלסים יהודים הוקפנו המונים נרגשים.
השגריר ביקר גם בקהילות היהודיות הנידחות בגרוזיה. בכל מקום היו בתי-הכנסיות צפופים אנשים, נשים וטף, שבאו לראות את נציגה של ישראל.
כאשר פתח את פיו לברכם בעברית, נשקו כולם את אצבעותיהן והרימון למעלה, לאות הערצה ללשו הקודש שהיתה שוב לשפה המדוברת.
ביקורו בגרוזיה חל בימי חול המועד פסח. עז היה רצונו של השגריר לברך את אחיו בברכה המסורתית: לשנה הבאה בירושלים! אבל אילו אמר דברים כאלה, הרי היו השלטונות מפרשים אותם כמעשה התגרות, התחכם מר תקוע ואמר: "לשנה הבאה…". השומעים שמעו והבינו.
כשנפרד מהם נדחפו כולם אליו, וכל אחד השתדל, בלא שירגיש בכך חברו, ללחוש דבר-מה באוזני השגריר. כך חזר ונשנה הדבר בכל קהילות גרוזיה. וכל אחד ואחד לחש באוזנו אותה המילה: "גאולה".
"גאולה, גאולה, המלה הזאת עדיין מהדהדת באוזניי", אמר השגריר ונשתתק.
גם אנחנו נשתתקנו לרגע. דומה שבאותו רגע אותה המחשבה ואתה התפלה מילאו את לב כולנו שהקשנו בדריכות לסיפורו: גאולה, יהי רצון שתבוא הגאולה בקרוב!
באבגוסט אשתקד, לאחר מלחמת ששת הימים, ניהל תקוע את המשא ומתן עם ממלכת ירדן בדבר החזרת הפליטים מן הגדה המערבית, עכשיו הגיע לכאן להיות דוברה של המדינה בדוכן העולם – על בימת האומות. ברכות כולנו מלוות אותו בתפקיד הרם והאחראי.
