הרש"ר הירש מסביר בפירושו לתורה טיב העדי עליו מסופר בפרשת "כי תשא,: "ולא שתו איש עדיו עליו" (לג, ד) ועוד.
והרי מדבריו (לפי תרגומו של ר' מרדכי ב"ר יצחק ברויאר): לא נאמר מה היה טיבו של עדי זה. מהקשר הדברים מתבאר, כי היה זה עדי, פשוטו כמשמעו, שלבשו והורידו אותו. מפסוק ו' ("ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב") ניתן להבין כי קיבלו את העדי הזה "מהר חורב", ואם כן היה זה עדי מיוחד במינו, ועולה על הדעת השערה נועזת. יש רק דבר אחד שעליו נאמר לנו שהוא בבחינת תכשיט לאומה הישראלית. הוא נקרא "טוטפת" (שמות יג, טז), דהיינו תכשיט למצח, וגם סתם "פאר" (עי' יחזקאל כד, יז), ואדם מוריד אותו מעליו לאות אבל. שמא יש לחשוב כאן על העדי הזה היחיד, שהוא בבחינת תכשיט לאומה הישראלית? הם קיבלו את התפילין מיד עם יציאת מצרים…
המעיין ב"תורה שלמה" של הרב מ .מ. כשר (כרך כב, פרשת "כי תשא", על הפסוקים לג: ד, לג,:ו) ייווכח שהפירוש הנפלא הזה, כי העדי הם התפילין, נמצא כבר בחיבורים עתיקים, בין היתר בזוהר, ב"עקידת יצחק" לרבי יצחק עראמה (שער נ"ג) וב"מנחה בלולה" לרבי אברהם מנחם רפא מפורט.
בהמשך פירושו כותב הרב הירש: תמוה הדבר, שלאחר שכבר נאמר: "לא שתו איש עדיו עליו", ציווה להם ה': "הורד עדיך" וגו', וחוזר הכתוב ומספר בפסוק ו': "ויתנצלו". אך דבר זה יתבאר יפה לפי פירושנו, שכן עם העדי הזה היה מצוה עליהם, דהיינו התפילין, הרי שהיה צורך בקבלת רשות שמכאן ואילך יחדלו מלהניחו עליהם. ואם כן לא מיותר הוא לחזור ולציין שכבר חדלו מרצונם להניחו באשר חשו בלבם שאינם ראויים לכך. דווקא הימנעות זו שמרצונם החופשי עשתה את הדבר לביטוי בעל משמעות להכרתם העצמית.
אילו היה הרב כשר יודע דעתו של הרש"ר הירש בנדון, לא רק שהיה מזכיר פירושו בספרו, אלא היה גם מביא מדבריו המוסברים ומנומקים היטב. עיי"ש.
מתוך "הצופה" י"א באייר תשס"א.