רבי ישראל בעל שם טוב ובעל-השם ממיכלשטאט

שני סיפורים שהם אחד?

א.

בספר בשפת יידיש בשם "סיפורי מעשיות". שהופיע בווארשה בשנת תרמ"א ובו סיפורים של הבעש"ט ותלמידיו וצדיקים אחרים, יש פרק "מעשה בבעל תשובה". נמסור אתו בקצרה.

לפני מותו קרא הבעל שם טוב לתלמידיו ואמר לכל אחד מה תהיה פרנסתו, לתלמידו ושמשו רבי יעקב אמר: "עליך לנסוע לכל המקומות שם הכירו אותי ולספר סיפורים מחיי, ומזה תתפרנס". הצטער רבי יעקב עד מאוד, לא רצה להיות נע ונד, אך הבעש"ט הרגיעו והבטיחו כי יתעשר מן הסיפורים.

כל התלמידים קיימו מה שציווה עליהם הבעש"ט. רבי יעקב היה נוסע ממקום למקום ומספר סיפורים מחיי רבו, כעבור שנתיים שמע כי באיטליה יושב איש עשיר המשלם זהוב בעד סיפור על הבעש"ט, גמר בלבו לנסוע אליו, יספר לו כל סיפוריו ויקבל כסף רב, ולא יצטרך עוד להיות נע ונד.

קנה סוס ועגלה, שכר משרת ויצא לדרך, הנסיעה ארכה שבעה חדשים ועלתה כסף רב. כאשר הגיע לעיר בה ישב העשיר ושאל עליו, נאמר לו כי הלה הגיע לאיטליה ממדינה רחוקה, קנה בית בעיר והקים בית מדרש, יום ולילה הוא יושב על התורה, ועסקיו מנוהלים על ידי אחרים. ביום השבת באים אליו יהודי העיר לשמוע סיפורים על הבעש"ט, לאחר השבת הוא משלם זהוב אחד בעד כל סיפור.

ניגש רבי יעקב לביתו של העשיר וביקש להודיע לו שהגיע תלמידו-שמשו של הבעש"ט ובידו סיפורים רבים על רבו. שלח העשיר לומר לו שיתאכסן אצלו ואנשי ביתו ידאגו לכל צרכיו, בדבר הסיפורים שהביאו עמו – עליו לחכות בסיפורם עד ליל השבת.

הגיע ליל השבת, יהודי העיר התאספו אצל העשיר, אחרי ששרו זמירות ביקש העשיר מרבי יעקב שיתחיל לספר. אך רבי יעקב לא פתח את פיו, נשכחו ממנו כל הסיפורים, פרחו מן הראש, הוא התאמץ להיזכר, ברם מאמציו היו לשווא, העשיר שתק אבל אנשי העיר רגזו חשדו ברבי יעקב שהוא היתל בהם, כל הלילה בכה, לא ידע מה קרה לו, סבל כל היום, מדי פעם שאלו אותו אם כבר נזכר, במוצאי שבת התכונן לצאת מן העיר, אך העשיר שלח אליו שיחכה עד היום השני, אולי עד אז… חיכה עד היום השלישי, לשווא, נכנס להיפרד מן העשיר, הלה נתן לו ברכה, יצא ועלה על העגלה. והנה כשהתיישב על העגלה נזכר מעשה נורא שהוא עצמו היה לו עד. שלח להודיע לעשיר, הלה אמר לו לבוא, קיבלו בסבר פנים יפות וביקש ממנו לספר.

"שבת אחת היה הבעל שם עצוב, אף אחד מאתנו לא ידע מה היה לו", התחיל רבי יעקב את סיפורו, "אחרי ההבדלה ציווה הבעש"ט לרתום את העגלה, נסענו כל הלילה, הבעל שם טוב, אני ועוד שני אנשים, לא ידענו לאן פנינו מועדות ופחדנו לשאול. השכם בבוקר הגענו לעיר גדולה הסוסים עצרו ליד בית אחד, הדלתות והחלונות היו סגורים, הבעש"ט אמר לנו לדפוק בהם, יצאה יהודיה זקנה, כאשר ראתה אותנו התחילה למרר בבכי, "מה עושים אתם כאן. האינכם יודעים שהיום הוא הפסחא של המושלמים?" אמרה "כשרואים יהודי ברחוב קורעים אותו לקרעים, אם אין יהודים ברחוב מטילים גורל, והיהודי שנופל עליו הגורל לוקחים אותו מביתו, סוחבים אותו למסגד ודנים אותו למות, כשיראו אנשי העיר כי באו לכאן יהודים מפולין, יהרגו את כולכם, צאו מכאן והישארו מחוץ לעיר עד שיעבור היום המר הזה".

"הבעש"ט לא השיב לה ופקד עלינו להכניס חפצינו אל הבית, הוא פתח חלון והסתכל בעדו החוצה. כל בני הבית התחבאו ושתקו, רק הזקנה הרימה את קולה, צעקה על הבעש"ט על שפתח את החלון.

"הבעש"ט לא השגיח בדבריה והוסיף להסתכל מבעד לחלון. באמצע השוק היתה בימה גדולה אליה הוליכו שלושים מדרגות. עם רב חנה מסביב וחיכה להופעת הבישוף (ההגמון) הטורקי. פעמוני העיר התחילו לצלצל – סימן שההגמון הוא בדרך. אימה גדולה אחזה את בני הבית.

"לפתע פנה אלי הבעש"ט: "יעקב, לך וקרא את ההגמון שיבוא אלי מיד". כאשר בני הבית שמעו את הדברים, צווחו על הבעש"ט. האם רוצה אתה להרוג יהודי? הם יקרעו אותו לקרעים. כיצד תוכל לשלוח יהודי לתוך סכנה. הבעל שם טוב לא ענה להם דבר, רק פנה אלי ואמר: "לך לאן ששלחתיך". אני לא פחדתי, הרי ידעתי מי ששלח אותי. הלכתי בין המון הגויים ואף אחד לא אמר לי דבר. עליתי על הבימה ואמרתי להגמון שהבעש"ט נמצא בעיר והוא רוצה שיבוא אליו מיד. השיב ההגמון שהוא יודע כי הבעל שם טוב בא לכאן והוא יבוא עליו בעוד שעה. חזרתי על הבית. בני הבית שראו שאף אחד לא נגע בי לרעה התפלאו מאד וביקשו סליחה מן הבעש"ט. הבעש"ט לא ענה להם. כאשר מסרתי דברי ההגמון אל הבעש"ט נתן עלי בקולו: "לך עוד פעם, אמור לו שלא יהיה שוטה ויבוא מיד". הלכתי שוב אל הבימה בין המון הגויים. אף אחד לא נגע בי לרעה, באתי אל ההגמון בשעה שהחל לנאום. עליתי על הבימה, אחזתי בו ואמרתי לו שעליו לבוא מיד אל הבעש"ט, הוא נשמע לי והלך עמי אל הבעל שם. הם הסתגרו בחדר ועשו שם כמה שעות, לאחר מכן ציווה הבעש"ט לרתום את העגלה ואנחנו נסענו משם".

כאשר סיים רבי יעקב את דבריו, הרים העשיר את ידיו לשמים ובירך את ה' על שזיכה אותו לשמוע את הסיפור. הוא אמר לרבי יעקב: "אני אספר לך את סוף המעשה. אני הייתי אותו הגמון שקראת לי לבוא אל הבעל שם טוב. נולדתי יהודי, אך הלכתי בדרכים לא-טובות, המרתי את דתי והייתי להגמון טורקי. צברתי כסף רב ורשעתי הרבה. הרביתי לדבר רע על היהודים. לאושרי עמדה לי זכות אבות, אבותי בעולם האמת ביקשו מן הבעש"ט להוציא אותי מעמקי הקליפות, הבעש"ט התגלה אלי בלילות ואמר לי לעזוב את עירי ומעמדי, ואני הבטחתי לו לעשות כך, בלילה ההוא – לפני שבאתם אלי – אמרתי לבעש"ט שאצא את העיר לפני עלות השחר, אך כאשר ראיתי את הכבוד הגדול שעומדים לעשות לי, לא נתן לי יצרי הרע להוציא לפועל את מזימתי. בצאתי מביתי ובשמעי את צלצול הפעמונים אחזתני תאווה רבה להישאר במקומי ובמשרתי. כאשר באת אלי בפעם הראשונה השיאני היצר לשאת מקודם את נאומי ולאחר מכן לגשת אל הבעש"ט, ברם כאשר באת שנית נהפכתי לאיש אחר והלכתי אחריך.

הבעש"ט תיקן לי תשובה, אמר לי לחלק את רכושי לשלושה חלקים, חלק אתן לעניים, חלק לשלטונות כדי שיתנו לי לצאת מן המדינה, והחלק השלישי יישאר בידי, הבעל שם טוב גם אמר לי כי כאשר יספרו לי סיפורי, אדע כי תשובתי נתקבלה, עשיתי כפי שציווה עלי הבעש"ט, באתי לכאן קניתי בית ועושה אני תשובה בכלל לבבי, כאשר באת לכאן הכרתיך ורציתי שתספר לי המעשה. אך כאשר ראיתי שנשכחו ממך כל הסיפורים הבנתי שזה בגללי. הרביתי לעשות תשובה, כפי שהורה לי הבעש"ט שם, עד שעזרני ה' ונזכרת את המעשה, כעת אני יודע כי נתכפרו כל עוונותי! עתה אתן לך הרבה כסף שלא תצטרך עוד להיות נע ונד".

ב.

בספרו הנודע של הרב נפתלי הרץ אהרמן על בעל-השם ממיכלשטאט מובא סיפור בשם "בישוף בעל תשובה"*). הנה הוא בקיצור:

רבי זליגמן היה שליחו של בעל-השם ממיכלשטאט לאסוף תרומות בשביל ישיבתו בקהילות שונות, כאשר קרבו ימיו למות, אמר בעל-השם לרבי זליגמן, אשר לא יע ממה יתפרנס אחרי פטירת רבו וסגירת ישיבתו: "לאחר מותי הוסיף לבקר בקהלות ותספר לכולם על חיי ועל הישיבה, ישלמו לך יפה בעד סיפוריך".

ואמנם אחרי מותו של בעל-השם ממיכלשטאט יצא רבי זליגמן – "אשר בתחילה מהסס היה למצוא פרנסה על ידי סיפורים על רבו – לבקר בקהילות. אחרי שלוש שנים שמע כי בויניציה באיטליה יושב עשיר, ירא ה' ובעל צדקה, אשר גדול חפצו לשמוע סיפורים על בעל-השם ממיכלשטאט והוא משלם זהוב אחד בעד כל סיפור. רבי זליגמן ידע לפחות מאה סיפורים, אם אקבל תמורתם מאה זהובים אמר בלבו, הרי נוכל להתקיים עליהם, אני ובני ביתי, ולא אצטרך עוד לנסוע ממקום למקום.

עשה דרכו לאיטליה. למחרת בואו אל ויניציה הלך למשרדו של ג'יוספה מנשה – זה היה שם העשיר – והציג את עצמו כשליחו ותלמידו של בעל-השם ממיכלשטאט. מוכן הוא – אמר לעשיר – לספר לו סיפורים על רבו.

האיש שמח מאד על בואו וביקש אותו להיות אורחו כל זמן שהותו בעיר, כל ימי השבוע הוא טרוד בעסקיו, אמר לרבי זליגמן, ועל כן הוא מזמין אותו לספר סיפוריו בליל השבת ולמחרתו.

בליל השבת היו מסובים אצל האדון מנשה לא רק בני ביתו, אלא גם אורחים רבים. בעל הבית ביקש מרבי זליגמן שיספר על בעל-השם ממיכלשטאט. והנה רבי זליגמן שהתכונן לספר הסיפורים היפים ביותר על רבו, לא זכר אף אחד. הם פשוט, נעלמו מזכרונו. טרח ויגע להיזכר, אך ללא הועיל, לא ידע מה סיבת הדבר: עמל הדרך או הסביבה החדשה בה נמצא, המסובים היו מאוכזבים, בינם לבין עצמם דיברו בגנות רבי זליגמן, חשבוהו לנוכל. בעל הבית, דווקא הבין לרוחו וניסה לנחמו ולעודדו, אולי רבי זליגמן עייף עדיין מן הנסיעה, אמר, למחר ייזכר וסיפר לנו על בעל-השם.

ברם גם ביום השבת לא זכר רבי זליגמן, אף סיפור אחד. בעל הבית תמה על כך פחות משתמה על כך רבי זליגמן, במוצאי-שבת ניגש רבי זליגמן לבעל הבית כדי להיפרד ממנו, אך הלה הפציר בו שיעשה עמו עוד כמה ימים, אולי ייזכר. רבי זליגמן הסכים להישאר רק הלילה, בבוקר נכנס לבעל הבית, ואמר לו כי כל הלילה לא היה יכול להיזכר בשום דבר, אך כעת, כשהוא עומד לצאת, זכר מעשה שקרה לפני עשרים שנה.

בו במקום סיפר את המעשה. היה זה ימים אחדים אחרי פורים של שנת תק"ץ. בעל-השם עיין באחד המכתבים שהגיעו זה עתה בדואר, לאחר מכן פנה לרבי זליגמן ואמר לו כי השנה לא יחכה עד אחר פסח, אלא ייצא כבר כעת לביקור בקהילות, והוא, בעל-השם, יסע עמו, יש לו עניין דחוף בפסחא של הנוצרים בדורנבירן, בטירול, ורוצה הוא שרבי זליגמן יהיה לו לעזר.

הם הגיעו לדורנבירן ביום הששי לפני הפסחא. בכל חבל טירול היתה הישיבה אסורה ליהודים, רק ברורגבירן ישבה משפחה יהודית אחת על פי רשיון מיוחד. הם ניגשו לאותה משפחה, בני הבית פחדו לתת להם להיכנס, אמרו כי הם מסכנים בכך את חייהם, ביום הפסחא עומדת להתקיים במקום תהלוכה דתית בהשתתפות ההגמון מפלדקירך. ביתם נמצא מול הבמה שהוקמה בככר-השוק של העיירה. זה כמה ימים שהמון רב מכל הסביבה הולך ומתאסף בככר, בני הבית עצמם מפחדים להיראות ברחוב. אין ספק שהיהודים הזרים, בייחוד בעל-השם במעילו הארוך וזקנו הגדול, יעוררו את רוגז ההמון. בני הבית ביקשו והשביעו את בעל-השם ואת רבי זליגמן לצאת מן המקום לטובתם הם ולטובת בני הבית. בעל-השם הבטיח להם שלא ייצא כלל מן הבית, ויעזוב את המקום ביום הראשון. בקשתו היא, אמר, שיתנו לו להתאכסן אצלם ביום השבת, מבוקשו ניתן לו.

ביום הראשון עמדו בעל-השם, רבי זליגמן ובני המשפחה מאחורי התריסים המוגפים למחצה והסתכלו במתרחש בככר. בשעה עשר בערך הגיע ההגמון במרכבתו.

אז לחש בעל-השם לרבי זליגמן: "לך, גש אל ההגמון, לפני שהוא עולה על הבמה, ואמור לו, בלי שישמעו אחרים, כי רבי זדעקל לייב ממיכלשטאט נמצא כאן ורוצה לדבר עמו.

רבי זליגמן ידע כי סכנה גדולה נשקפת ליהודי המנסה לעשות דרכו בתוך ההמון אל ההגמון, אך הוא לא פחד. בטוח היה כי מי שהולך בשליחותו של בעל-השם לא יארע לו כל רע. הוא יצא מן הבית, פילס דרכו בין הגויים, ניגש אל ההגמון ולחש לו את דברי שליחותו, ההגמון השיב לו בלחישה: "אבוא אל הרבי בעוד חצי שעה".

רבי זליגמן חזר אל בעל-השם, בני הבית שראו מעשיו בחוץ חשבו שהוא השתגע, באשר בעל-השם שמע את תשובתו של ההגמון, פקד על רבי זליגמן לגשת אליו שנית ולומר לו שיבוא תיכף ומיד, לא יאחר אף לרגע. רבי זליגמן עשה כפי שנצטווה. ההגמון פנה לאחד הכמרים וביקשו לנהל במקומות את הטקס, כי איננו מרגיש טוב והוא חוזר לפלדקירך. לאמיתו של דבר הלך עם רבי זליגמן לבעל-השם. השניים – בעל השם וההגמון – הסתגרו בחדר ושוחחו במשך שעתיים, אחרי השיחה יצאו בעל-השם ורבי זליגמן לדרכם וההגמון חזר לפלדקירך.

כאשר סיים רבי זליגמן את סיפורו, קם האדון מנשה על רגליו, בירך בקול נרגש ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות ואמר כי חיכה ליום זה שנים רבות.

הוא סיפר לרבי זליגמן כי הוא היה ההגמון אותו פגש בדורנבירן, יהודי הוא מבטן ומלידה. במשך ארבע שנים למד בישיבתו של בעל השם ממיכלשטאט. הוא הכיר את כומר-החצר של הנסיך המקומי והלה ניסה בתחבולות שונות להעבירו מאמונתו לדת הנוצרים, ואמנם הצליח בכך, הוא נשלח למנזר בטירול להתכונן להיות כומר, לא רבו, בעל השם ממיכלשטאט, ולא הוריו ידעו על כך. הם סברו כי קרה לו אסון בשובו ממיכלשטאט לבית הוריו באלזס ואיננו עוד בין החיים. הוא עלה לגדולה בשירות הכנסיה. נתמנה הגמון. היה מכובד עד מאוד ואסף הרבה כסף.

אז גברו בו רגשי החרטה על שבגד בתורה הקדושה, הוא כתב מכתב-וידוי לבעל-השם ממיכלשטאט. בעל-השם כתב לו כי יעזוב מקומו ומשרתו וישוב אל ה'. אך הוא היה עדיין נתון בחבלי הבלי הזמן ודחה מזמן לזמן את שיבתו לדתו, ביקש מקודם למכור את אחוזתו, ביקש לצבור עוד כסף בטרם יעזוב את משרתו, בעל-השם השביע אותו שלא יקח עמו אל חייו החדשים מאומה מן ההון שרכש בחטא. אחרי חליפת מכתבים של כמעט שנתיים כתב לבעל-שם כי הוא רוצה עוד לנהל את טקס הפסחא בדורנבירן ולאחר מכן יחזור בתשובה.

בהמשך הדברים סיפר האדון מנשה לרבי זליגמן על שיחתו עם בעל-השם בדורנבירן, בעל-השם אמר לו באותה שיחה כי זו לו ההזדמנות האחרונה לחזור בתשובה, אם לא ישוב כעת, לא תהיה לו תקנה לעולם. כדי שיתכפרו לו חטאיו עליו להקדיש שארית חייו לחרטה ולתשובה, להקדיש שארית חייו לחרטה ולתשובה, לקבל עליו סיגופים. ואפשר כי גם באלה לא יהיה די, ורק מיתתו תהיה כפרתו, עוד אמר לו בעל השם שאם פעם יספר לו איש את סיפור חייו, יידע כי בשמים מחלו לו עוונותיו.

האדון מנשה הוסיף ואמר כי שמח מאוד כאשר רבי זליגמן בא אליו, הוא הכירו מיד וקיווה שהוא יספר לו את הסיפור לו היה מחכה, באשר שכח כל הסיפורים לא תמה על כך. כי הבין שעדיין לא מחלו לו עוונותיו, מן השעה שרבי זליגמן נכנס לביתו הירבה בתפילה שיזכה לשמוע ממנו את סיפור חייו. על כן ביקש מרבי זליגמן להתעכב עוד כמה ימים בביתו. בלילה האחרון לא עצם עין, עסק בתורה ובתפילה. ואמנם שמע ה' לתחנוניו וסלח לו.

בסיום דבריו הזמין האדון מנשה את רבי זליגמן ובני ביתו לבוא אליו לויניציה והוא ידאג לכל צרכיהם. רבי זליגמן השיב כי קשה לו לעת זקנתו לעבור לגור בארץ נכריה. לפני ששניהם נפרדו, נתן העשיר לרבי זילגמן הרבה מתנות מהן היה יכול להתקיים ברווח.

מתוך "הצופה" א' אדר ב' תשנ"ב

מה בין הבעל שם טוב לבעל השם ממיכלשטאט

על-סיפור חסידי ועיבודו הספרותי

בגליון "הצופה" מיום ו' האחרון, א' באדר ב' תשנ"ב, נדפס מאמרו של הרב טוביה פרשל שכותרתו "שני ספורים שהם אחד?". הכותב מביא בהרחבה סיפור על אודות ר' יעקב, תלמידו ומשמשו של הבעש"ט, בדבר החזרתו בתשובה של הגמור נוצרי, שהיה יהודי מומר. הכותב מצא את הסיפור "בספר בשפת יידיש בשם 'סיפורי מעשיות' שהופיע בווארשה בשנת תרמ"א". בהמשך המאמר מביא הרב פרשל סיפור מתוך ספרו של הרב נפתלי הרץ אהרמן "הבעל שם ממיכלשטדט", סיפור שתוכנו דומה מאוד לסיפור שסופר על הבעש"ט.

מתוך כותרת המאמר ניתן להבין שבעל המאמר סבור שייתכן שקיים קשר בין שני הסיפורים, ברם במאמר עצמו אין דיון על כך והקורא מגיע לסוף המאמר מבלי לדעת מה היא דעת הכותב. חסר איפוא העיקר ומלבד העמדת שני סיפורים דומים לא ניתנים לקורא כל נתונים שיאפשרו לו לנסות לפתור בעצמו את החידה.

כל המתמצא בסיפרות החסידית, ולו במעט, נתקל מיד במספר שאלות המתעוררות למקרא הסיפור הראשון. ידוע שהסיפורים החסידיים נדפסו רובם ככולם בשפה העברית. למרות שסופרו קודם לכן ביידיש, רוב רובם של האוספים הסיפוריים החסידיים תורגמו אמנם כעבור מספר שנים חזרה לשפה המדוברת, היה איפוא, טבעי שבעל המאמר ישאל עצמו: שמא הסיפור ביידיש הוא גלגול של סיפור חסידי קדום, או שמא הוא תרגומו של סיפור שכבר נדפס, גם תוכן המסופר מעורר שאלות, הסיפור מזכיר "פסחא של המוסלמים" ובהמשך מדובר על "הבישוף ההגמון הטורקי", בשעה שברור מרוח הסיפור כי במומר לדת הנוצרית עסקינן.

בסיפור מתוך הספר "הבעל שם ממיכלשטדט" בולט מיד אופיו הספרותי. שמות האישים, ועוד יותר שמות המקומות, הם דמיוניים. ברם, דווקא עובדה זו מצביעה על כך שלפני הכותב היה מקור ספרותי, או סיפור בעל-פה, ששונה לצורך כתיבת הספר.

כל השאלות הללו לא הטרידו את כותב המאמר, שהסתפק, כאמור, בהעמדת שאלה ותו לא.

להלן אביא לפני הקורא את גלגוליו של הסיפור החסידי, שקראתי לו במהדורתי של "סיפורי מיכא לז' רודקינסון" [מהדורה ביבליופילית של מאה עותקים בהוצאת המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשמ"ט, "עדת צדיקים", סי' ה] בשם "הבישוף היהודי", להלן אדון בסיפור ולאחר מכן נצביע על תהליך "התבייתותו" על דמות ר' זקל וורמסר, הבעל שם ממיכלשטדט.

לראשונה נדפס הסיפור בספר "עדת צדיקים" של מיכאל לוי רודקינסון, שנדפס בלמברג בשנת תרכ"ד, מיכאל לוי רודקינסון נולד לאביו ר' אלכסנדר פורמקין ולאמו ראדקא, בת ר' אהרן משטרטילוה, מי שהיה תלמידו המובהק של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד, רודקינסון, שהיה בין גדולי המלקטים של הסיפור החסידי, שמע סיפורים מסבו, ובחלקם עוד סופרו הללו בפי "אדמו"ר הזקן" ור' דב בער, המגיד ממזריטש, הסיפור על-אודות ר' יעקב הוא, כאמור, הסיפור השמיני בספר "עדת צדיקים", בו נמצאים סיפורים על אישים חסידיים שונים, אך גם מספר סיפורים על הרמ"א.

את הסיפור כלל יוסף דן בספרו "הנובלה החסידית" [ירושלים 1966, עמ' 182] ואני הבאתי אותו, תוך כדי דיון נרחב על סיפורי המרה ומומרים, בספרי "הסיפורת החסידית, תולדותיה ונושאיה" [הוצאת יהודה מרקוס, ירושלים תשמ"א, עמ' 67, הע' 97 ועמ' 218-217].

ביידיש נדפס הסיפור בעיבוד קל בשם "דעם בעל שם טוב'ס תלמיד און דער בישאף" בספרו של אברהם ווייץ "בעל שם טוב מאטיוון און אנדערע דערציילונגען, פאריז 1977, בניגוד לעיבוד זה מרחיק לכת י' טיגער "דער צדיק און דער בעל תשובה", לאנדאן תש"ך, שהבולט בשינויים שהטיל בסיפור החסידי הוא, שבמקום ר' יעקב המשרת מספר הסיפור על ר' יעקב יוסף מפולנאה, חברו ותלמידו של הבעש"ט!

ר' יעקב משרת הבעש"ט הוא דמות היסטורית, או לפחות דמות ספרותית, בספר "שבחי הבעש"ט" [מהדורת ש"א הורודצקי, עמ' קמד] הוא מוזכר כמי שבא אחרי ר' אהרן משרת, שנטש את משרתו אחרי שנשא אשה. מובא שם סיפור שר' יעקב סיפור לר' גדליה מליניץ, מי שהיה אחד המסרנים החשובים למלקט ספר "שבחי הבעש"ט", ר' דב בער מליניץ.

עוד סיפור מפי ר' יעקב המשרת מביא הרב י"ל מימון [פישמן] בספרו "שרי המאה" [תל אביב 1978, חלק ג' עמ' 158-155]. נראה, איפוא, שלאיש היתה נטיה לספר סיפורים ולכן לא מקרה הוא שבסיפור "עדת צדיקים" הבעש"ט מבטיח לו את פרנסתו בתחום זה.

*

סיפור "הבישוף היהודי" כולל בתוכו שני נושאים חשובים והם: נושא הסיפור החסידי ונושא הצלת נשמות "מעמקי הקליפות".

בנושא הראשון דנתי בהרחבה בספרי "הסיפורת החסידית" (עמ' 50-57), אביא כאן רק ראשי פרקים, ההגות החסידית, בניגוד להגות היהודית לדורותיה, מייחסת חשיבות רבה לעצם מעשה הסיפור, בעזרת סיפורים ניתן להעלות ניצוצות קדושים ולעבוד "עבודה בגשמיות", הסיפור משמש הן לצורך העברת רעיונות והן כמכשיר חברתי המאחד את העדה החסידית. הבעש"ט עצמו סיפר סיפורים, הן על עצמו והן סיפורי-משלים. על חשיבותו של הסיפור בעיני ההגות החסידית ניתן ללמוד מן העובדה שהסיפורים הראשונים של תנועה זאת מופיעים בספרים העיוניים הראשונים שלה, דהיינו בספרי ר' יעקב יוסף מפולנאה. שם ניתן למצוא אף את יסוד האידיאולוגי של הסיפור בחסידות. יש בידינו עדויות שכמה וכמה אישים נתקרבו אליו בזכות הסיפורים שסיפר, ידועה אמרתו של הבעש"ט "שכל המספר בשבחי צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה" "שבחי הבעש"ט", צדיקים אבים אחרי הבעש"ט התמידו במסורת הסיפורים וראו בסיפור הסיפור מעשה שווה ערך ללימוד תורה, לדעתם ניתן בעזרת סיפור אף לפעול נסים ולפעמים סיפור על אודות נס מסויים עשוי להביא בעקבותיו נס נוסף בדומה לו.

סיפור "הבישוף היהודי" ממחיש לקורא את חשיבות הסיפור החסידי. הבעש"ט, היודע לראות למרחוק ולדעת את העתיד, מבטיח למשרתו שימצא את פרנסתו מסיפורים עליו. ואכן, ר' יעקב עוסק בכך אחרי פטירת אבו, אלא שלא עולה בידו להשתכל הרבה, השינוי בא ביום שהוא פוגש קבצן כמותו, המספר לו כי באיטליה חי יהודי עשיר המוכן לשלם כסף רב עבור השמעת סיפורים על הבעש"ט. התיאור של רק יעקב המשרת, המגיע לארמונו של העשיר, אך שכח את כל הסיפורים שהכיר, הוא תיאור דרמאטי ביותר, ר' יעקב כבר עמד לעזוב בבושת פנים והנה הוא נזכר באתו סיפור, המהווה את הנושא השני בסיפורני, סיפור לו ציפה העשיר בסתר-לבו בכליון עיניים, לפנינו איפוא סיפור בתוך סיפור, תופעה ידועה בסיפור העולמי, אך מצויה גם בסיפור החסידי. בסופו של דבר מתבררת חשיבותו של הסיפור: למומר שחזר ליהדותו רומזים מן השמים שעוונו כופר דבר שבשעתו אמר לו הבעש"ט, ואילו ר' יעקב המשרת פעל בהגשמת עניין זה, אך גם מצא פרנסה ועושר עד סוף ימיו.

מגמתו הראשנית והעיקרית של סיפור "הבישוף היהודי" היא האדרת שמו ותהילתו של הבעש"ט והעדרת האמונה ביכולת העל-טבעית של הצדיקים, מגמה שכל מלקטי הסיפורת החסידית מצהירים עליה בהקדמותיהם.

לפי הסיפור החסידי עסק הבעש"ט לא רק בהחזרת חוטאים בתשובה, כי אם אף בהצלת נפשות מומרים מתוך "עמקי הקליפות", החזרתו של מומר ליהדות היא גולת הכותרת של החזרה בתשובה, מה עוד שבסיפורנו המדובר בבישוף מומר, שהיה רגיל להרע לאחיו היהודים, אין ספק, כי בעקיפין מתקשר הסיפור שלנו גם בסיפורים על-אודות אפיפיור יהודי, שבסופו חוזר לדתו, סיפור הידוע בימי הביניים כסיפור "האפיפיור אלחנן", למותר לציין כי בניגוד לנושא סיפור הסיפורים, שהוא נושא שהיה מעשי יום-יומי, סיפור על אודות השבתו ליהדות של יהודי שהמיר ונעשה בישוף, יסודותיו הדמיוניים הם הדומינאנטיים בו.

עד כמה היה סיפור המשרת מספר הסיפורים נפוץ הניתן להווכח מהדפסת נוסח כמעט זהה למסופר ב"עדת צדיקים, בספרו של ר' יעקב קידנר, ספר "סיפורים נוראים" [מהדורה מדעית שלו נדפסת בימים אלה על-ידי]. ההבדל המהותי בין שני הסיפורים הוא שבספר "סיפורים נוראים, המשרת הוא אנונימי ושמו אינו מוזכר. עם זאת יש לציין ששני המלקטים השתייכו לחסידות חב"ד, עובדה המצמצמת אולי את תפוצת הסיפור. למרות שדורקינסון הדפיס את ספרו בשנת תרכ"ד לא ראה ר' יעקב קידנר, בכל "סיפורים נוראים" ככל הנראה את הסיפור בדפוס, אחרת אין להבין מדוע חסר בסיפורו שם המשרת. מכאן שקידנר כתב כנראה את סיפוריו לפני תרכ"ד. למרות ש"סיפורים נוראים" נדפסו בלמברג בשנת תרל"ה.

*

נעבור עתה לסיפור שבספרו של הרב אהרמן, כיצד הגיע סיפור חסידי אליו ומדוע הוא שילב אותו בספרו של הבעל שם ממיכלשטדט? כאשר עיינתי לראשונה בספרו של הרב אהרמן נתקלתי פה ושם בהערת שוליים בספר, דבר שעשה רושם מעין-מדעי, במלים אחרות: ניתן היה לכאורה להבין, כי הרב השתמש במקורות או בתעודות היסטוריות. חשבתי איפוא לבדוק את המקורות ההיסטוריים אודות הרב. שמא אכן קרה לו לבעל שם ממיכלשטדט מקרה דומה למסופר על הבעש"ט, והיה לו אכן תלמיד שהמיר, לשם כך השגתי מן הבריטיש מיוזיאום צילום של העותק היחיד של ספרו של מיכאל וורמסר, בנו של הבעל שם ממיכלשטדט, על תולדות אביו, לאכזבתי לא מצאתי שם כל רמז על תלמיד שהתנצר וחזר ליהדות, מזלי שיחק לי וביום בהיר אחד מצאתי תשובה לבעיה. התשובה היתה כלולה בתדפיס של מאמר שנדפס בשעתו בעתון היהודי-הגרמני "איזרעליט" בעריכתו של הרב להמן [אף הוא סופר ומחבר רומנים היסטוריים]. במאמר דיווה הרב אהרמן על פגישתו בעיר מרפה עם אחד מנשיאי חב"ד, שני האישים נתיידדו והרב מלובביץ הזמין את הרב אהרמן לבקר בעיירתו. המאמר מתאר את חיי היהודים, ובעיקר את חיי תלמידי הישיבה בלובביץ. למען האמת אין המאמר מזכיר כל סיפור חסידי, אלא שאין ספק בלבי שבשהותו בלובביץ שמע הרב אהרמן סיפורים על אודות "אדמו"ר הזקן" וסיפורים חסידיים אחרים, ולא מן הנמנע כי אף קרא אוספי סיפורים חסידיים, ועלינו לזכור כי רודקינסון היה ממוצא חבד"י. עובדה היסטורית היא, כי הרב אהרמן שב מלובביץ ואחרי שנים הביא לדפוס ספר על "אדמו"ר הזקן" בשם "דער רב" [בגרמנית], המזכיר את ספרו הראשון של רודקינסון ששמו "שבחי הרב" ואף הוא דן בחיי "אדמו"ר הזקן", ספרו של הרב אהרמן נדפס בפרנקפורט בשעת 1914, אך אולי זאת מהדורה שניה והספר נדפס עוד לפני כן, ספרו של הרב אהרמן על-אודות הבעל שם ממיכלשטדט נדפס באתה עת כבר בשנת 1907.

מה היה יותר פשוט מלהעביר סיפור על בעל שם מזרח-אירופי, שרוב הציבור היהודי בגרמניה ובארצות דוברות הגרמנית] לא הכירוהו, ואף לא מצאו עניין בו, על דמות של רב יהודי-גרמני, ידוע בדורו הן בגין השכלתו והן בגין היותו בעל-שם?!

אגב, העברה בכיוון הפוך מצאנו בספר "שבחי הבעש"ט". סיפור שסופר על ר' יהונתן אייבשיץ, שאף הוא כונה בכינוי בעל-שם, סופר בזכות מכתביו של תלמידיו הנלהבים – במרחקים, הגיע למזרח אירופה ושם נדבק ללא כל קשיים לבעש"ט, הרחבתי על כך את הדיבור בספרי "מאניה, מיסטיקה וחסידות,, העומד לצאת החודש בהוצאת דוד גולן. תל-אביב, פרק ראשון, "בעלי שם לדורותיהם".

הרב אהרמן, בדומה לרב להמן ואחרים, חיפש חומר יהודי סיפור המתאים לשילוב בתוך סיפוריו, לא כאן המקום להרחיב את הדיון על אודות חומר סיפורי חסידי שנתגלגל לתוך הסיפורים שכתבו אישים אלה, אך כללית ניתן לומר שנתרחש כאן תהליך היסטורי מעניין, בעוד שהסיפור החסידי קלט בשעתו מוטיבים ונושאים מתוך הסיפור היהודי לדורותיו, ובמיוחד מוטיבים מתוך הסיפור החסידי אשכנזי מימי ר' שמואל החסיד, ר' יהודה החסיד ור' אלעזר רוקח מגרמייזא ואילך, הרי שהחל מסוף המאה הי"ט נהפך כיוון הזרימה של מוטיבים ונושאים והסיפור החסידי השפיע על מה שנכתב במרכז אירופה.

דומה, כי בכך פתרנו את סימן השאלה שהציב הרב פרשל, ואולי לא בא מאמרו הנ"ל אלא ללמדני שדברים הנדפסים אינם מגיעים תמיד לידיעת מי שהיו צריכים לקוראם ועם זאת ללמדני מעט צניעות וענווה.

דר. גדליה נגאל

מתוך "הצופה" ח' אדר ב' תשנ"ב.

שוב על רבי ישראל בעל שם טוב ובעל-השם ממיכלשטאט

הערות להשערה

ב"הצופה" (א' אדר ב') הבאתי שני סיפורים – אחד על הבעל שם טוב ואחד על בעל-השם ממיכלשטאט – אשר רב הדמיון ביניהם. אף על פי שברור שאחד מן הסיפורים תלוי בשני, לא דנתי על כך במאמרי, כי לא היו בידי דברים ברורים ולא רציתי להלאות את הקורא בהשערות. הרי מעשים בכל יום שהמתפרסמים בעתונים ובספרים סיפורי-עם הדומים ביניהם, אשר בהרבה מקרים גם אינו ניתן לבירור.

דברים שהיו מסופקים בידי, ברורים ופשוטים לד"ר גדליה נגאל, חוקר מובהק של החסידות וספרותה, והוא הביא דעתו בהרחבה בגליון מן ח' אדר ב'.

למקרא מאמרו של נגאל מצאתי עוז בנפשי להעלות הרהורי על הנייר. לדאבוני לא התירו דבריו את ספקותי.

למדתי מדבריו שנוסח עברי של הסיפור על הבעש"ט, שהבאתי מספר בשפת יידיש, נמצא כבר בספר "עדת צדיקים" למיכאל לוי רודקינסון שנדפס בלבוב בשעת תרכ"ד.

דעתו של נגאל כי הסיפור על הבעש"ט הוא הסיפור המקורי. הרב נפתלי הרץ אהרמן התאימו לצרכו ושילבו בספר על בעל-השם ממיכלשטאט.

לנגאל גם השערה כיצד הגיע הסיפור לידי אהרמן. הוא מצא תדפיס מן העתון "איזראליט" בו מספר אהרמן על ביקור בלובביץ. נגאל סבור כי בהיותו בלובביץ שמע וקרא אהרמן סיפורי חסידים. "עובדה היסטורית היא", כותב נגאל, "כי הרב אהרמן שב מלובביץ ואחרי שנים הרבה הביא לדפוס ספרו על האדמו"ר הזקן "דֶר רב" (בגרמנית)… ספרו של הרב אהרמן נדפס בפנקפורט בשנת 1914, אך אולי זה מהדורה שניה והספר עוד נדפס לפני כן. ספרו של הרב אהרמן על אודות בעל-השם ממיכלשטאט נדפס באותה עיר בשנת 1907".

נראה כי נגאל משער שבאותו זמן שבו כתב הרב אהרמן את ספרו על בעל-השם ממיכלשטאט עסק גם בספרו על בעל התניא ואז נזדמן לידו הסיפור על הבעש"ט, הוא עיבד אותו, סיפור אותו על בעל-השם ממיכלשטאט והכניס לספרו על אישיות זו.

זאת היא דעתו של נגאל. יורשה לי לשאול: אולי ואולי איפכא מסתברא? שמא הסיפור שאנו דנים עליו – על אף "סממניו החסידיים" – הורתו ולידתו אחרי מותו של בעל-השם ממיכלשטאט בחוגי מעריציו בגרמניה, ומשם התגלגל והגיע למזרח-אירופה. הוא בא לידו של רושם ומייצר סיפורי צדיקים – והיו כאלה: סופרי "מעשה ביכלעך" – והלה שינה אותו והלבישו אדרתו של הבעש"ט.

*

אברר את דברי:

מי היה מיכאל דורקינסון מחבר "עדת צדיקים"?

כותב נגאל: "הוא נולד לאביו ר' אלכסנדר פרומקין ולאמו רדקא, בת ר' אהרן מטשרשיליה, מי שהיה תלמידו המובהק של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד".

זה ייחוסו של האיש, אבל מה היה הוא עצמו, מלבד היותו "בין גדולי המלקטים של הסיפור החסידי", כדברי נגאל.

אולי נגאל לא ידע, אלך רכיל ואגלה סוד: היו מבני דורו של רודיקנסון שכתבו עליו כי היה נוכל ונואף, רמאי וזייפן, חבר למסיתים הנוצרים ומשרתם של שונאי ישראל!

הרי מדבריו של אפרים ריינארד בספרו "מסע באירופא" (פטרבורג, תרמ"ה, עמ' 162): "בעל 'הקול' (רודקינסון הוציא כתב-עת בשם 'הקול') אשר כל נבלה ותועבה משחר לו, עשרות שטרות מזוייפים, קחת נשים רבות בכל מקום בואו, לבוא בסוד מסיתים ולהוציא בשמם מכתב עתי 'החוזה' בברלין, להתגולל שותה שכור בראש כל חוצות, לקחת תעודות מסה מזויפות בערים שונות ולשנות את שמו פעמים רבות, להחליף את אמונתו כהצועני את סוסו…".

אלכסנדר צדרבוים (ארז) כתב על רודקינסון בעתונו "המליץ" כי הוא סבב בערים הקטנות כבעל מופת לפקור עקרות (כמשמעו) עד הכאה", וחיבר והוציא ספרי חסידות "למען בצוע בצע, לא באמונת חכמים כחסידים תמימים". בהמשך הדברים מפרט צדרבוים את הרשעותיו של רודקינסון בבתי משפט שונים ברוסיה.

הרב יוסף שמואל בלוך, ציר בפרלמנט האוסטרי, שנתפרסם בעולם היהודי על ידי המערכה המוצלחת שניהל נגד הצורר והמעליל אבגוסט רוהלינג, מקדיש ב"זכרונות" שלו פרק שלם לתעלוליו של רודקינסון, הוא חושד בו שהיה מעוזריו של רוהלינג וסיפק לו הבאות מן הזוהר ועוד ספרים.

בזה לא גמרנו את "ההלל" על אותו איש. יש עוד לספר, אך מה שהבאנו די לענייננו.

האם מפי האיש הזה עלינו לחיות עד שנאמר כי סיפור על הבעל שם טוב הנמצא בספרו "עדת צדיקים" הוא סיפור-עם אותנטי שהתהלך על הבעש"ט בקהל החסידים. מותר לנו לחשוב באותו איש כי לקח סיפור המסופר על גדול אחר, שינה אותו וסיפרו על הבעש"ט.

אמנם נגאל מציין שאותו סיפור מובא על הבעש"ט גם בספר "סיפורים נוראים" שנדפס בלבוב בשנת תרל"ה, אך ודאי, שאותו סיפור בנוי על המסופר ב"עדת צדיקים".

*

נאמר כעת כמה דברים על הרב אהרמן וספרו "בעל השם ממיכלשטאט".

נגאל לא גילה לנו זמן התדפיס מן ה"איזראליט" שהוא מזכיר. אולי לא נשא תאריך. הדברים המופיעים בו נדפסו ב"איזראליט" בשעת 1911! אהרמן ביקר אז בלובביץ. חיבורו של אהרמן על האדמו"ר הזקן, שהופיע בצורת ספר בשנת 1914, נדפס כמעט כולו בהמשכים ב"איזראליט" בשנת 1913! מזה ברור שאין יסוד להשערתו של נגאל כי בזמן שאהרמן כתב את ספרו על בעל-השם ממיכלשטאט (נדפס בשעת 1907, והוחלט הדפסתו בהמשכים ב"איזראליט" בשנת 1906) עסק גם בספרו על האדמו"ר הזקן והתעניין בסיפורי חסידים.

האם אפשר בכלל להעלות על הדעת כי אהרמן השתמש בסיפור על הבעש"ט המובא ב"עדת צדיקים"?

אהרמן בנה ספרו על נתונים היסטוריים וסיפורי-עם. ר' יעקב רוזנהיים, שרעייתו היתה מצאצאיו של הרב ר' זעקיל לייב וואמסר, כותב ב"זכרונות" שלו כי אהרמן השכיל לתאר בהצלחה מרובה דמותו של בעל-השם ממיכלשטאט כפי שזו הצטיירה בלבבו מעריציו. אמנם יש אמת ודמיון בספרו של אהרמן בהיותו מבוסס על סיפורי עם. אהרמן עיבד אותם והוסיף עליהם נופך משלו, אך אין להניח כי "יצר" סיפורים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כי לא לקח מן המוכן אצל אחר, השתמש בסיפור הנמסר על אישיות אחרת, דבר שיש בו משום הונאת והולכת שולל של הקוראים.

"הרב אהרמן" כותב נגאל, "חיפש חומר יהודי סיפורי המתאים לשילוב בתוך סיפוריו".

האמנם היה חסר לרב אהרמן חומר סיפורי בשביל ספרו שאינו רב הכמות? הרי לא מדובר כאן בספר על גדול בישראל שחי לפני מאות בשנים ולא שרדו לנו עליו לא ידיעות, ואפילו לא אגדתו. בעל-השם ממיכלשטאט נפטר מעט שנים לפני לידתו של אהרמן! כשאהרמן כתב את ספרו היו עדיין בחיים זקנים שהכירו את בעל-השם ממיכלשטאט. הרב אהרמן עצמו, שהיה יליד מיכלשטאט, ורבים מבני דורו, באוזרים מסויימים בגרמניה, ודאי שמעו סיפורים רבים על בעל-השם ממיכלשטאט מהוריהם, קרובים ומכריהם. לא! הרב אהרמן לא היה צריך ללכת לרעות בשדות הספרות החסידית כדי למצוא חומר סיפורי לספרו.

ועוד, הרב אהרמן לא היה כאשר כתב את ספרו, צעיר קל דעת שאינו רואה פגם ספרותי בהשתלת סיפור מתחום אחר לתוך ספרו, הוא היה רב נכבד בעמיו וכאשר חיבר את ספרו התקרב לגיל הזקנה.

בסיכום: לא אוכל לומר בוודאות כי השערתי בדבר היחס שבין שני הסיפורים היא הנכונה, כתבי: אולי ואולי, אינני יודע! על כל פנים ברור כי העניין אינו כל כך פשוט כפי שסבור נגאל.

*

ארשה לי עוד שתי הערות:

ד"ר נגאל כותב כי לא מצא בספרו, הנדיר מאד, של מיכאל ווארמסר על אביו, דבר על תלמיד של בעל-השם ממיכלשטאט שהתנצר וחזר ליהדות, מבלי לנגוע בבעיה אם הסיפור עליו אנו דנים יש לו שרשים במציאות או לא, עלי לומר כי אינני מתרשם מטענה זו. בשנת 1848 הוענק שוויון זכויות ליהודים בגרמניה. בשנים לאחר מכן ניסו שונאי ישראל לשלול מן היהודים זכויותיהם והיהודים היו נאלצים להיאבק ולהגן עליהן. בשנת 1853, כאשר מיכאל ווארמסר פירסם את ספרו, לא היה זה מן החכמה – אם באמת קרה כדבר הזה – לפרסם ברבים שרב בן הדור ההוא החזיר לדתו יהודי שהתנצר ועלה לגדולה בכנסיה הנוצרית, כאשר אהרמן כתב את ספרו היה מצב היהודים בגרמניה שונה לגמרי.

(דרך אגב: בספר "עדת צדיקים" מסופר על הגמון נוצרי. בספר בשפת יידיש ממנו הבאתי את הסיפור מדובר על הגמון תורכי ו"פסחא של המושלמים". נראה שבספר שבשפת יידיש, אשר נדפס בווארשה בשנת תרמ"א, שונו הדברים והוסבו על "הגמון תורכי" מפני אימת המלכות).

ד"ר נגאל טוען, ובצדק כי היה עלי לבדוק אם יש מקור עברי לסיפור שהבאתי מספר בשפת יידיש. לא חיפשתי והיה טעם לדבר. דב סדן המנוח דן בספרו בשעת יידיש "צווישן ווייט און נאענט" (תשמ"ב) בהרחבה על הסיפור על אודות הבעל שם טוב שהבאתי במאמרי. הוא מזכיר שני העיבודים בשפת יידיש שהופיעו בעשרות השנים האחרונות, ואשר גם נגאל הזכיר אותם במאמרו, אך אינו אומר דבר על נוסח עברי של הסיפור. סברתי – בטעות – אם סדן בעל הידיעות המופלגות אינו מכיר נוסח עברי, ודאי שאין כזה. לא חיפשתי.

מאת טוביה פרשל מתוך "הצופה" ה' אייר תשנ"ב.

*)  הספר שיצא בגרמניה, תורגם לעברית ולאנגלית, התרגום העברי, מעה ידי חיים ויסמן, הפיע בהוצאת "נצח".