קול המון כקול שדי
כבר ציינו חוקרים השימושים השונים בספרות העברית בפתגם הנודע "קול המון כקול שדי".
ר' שמואל הנגיד כותב ב"בן תהלים": "וקול המון כקול שדי, כקול ים ושבריו" – והוא רצה לתאר במליצתו את ההמולה שהקימו חייליו בעת הקרב והיה רעשם כרעש שדי.
ר' סעדיה לונגו קרא בקינתו על ר' משה המון, רופא השולטן "קול המון כקול שדי, – והוא התכוון למשחק מלים על שם משפחתו של הנפטר.
במובנו הידוע של הפתגם משתמש ר' שמואל אוזידא, בן דורו של סעדיה לונגו בפירושו לאבות "מדרש שמואל" (ונציה של"ט) על דברי המשנה (ג, י') "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו":
"… מי שכללות הבריות נוחה הימנו בודאי מפני שהוא צדיק גמור ותוכו כברו ורוח המקום נוחה הימנו, כי קול המון כקול שדי"[א].
במובנו הידוע בא הפתגם גם בדברי ר' משה חאגיז בספרו "משנת חכמים" (וואנזבק תצ"ג, סימן רעז):
"וראה זה מצאתי ראיתי מאמר נפלא שאמר רבי לתלמידיו: צאו וראו אם המת ההולך במיטה ההיא הולך נכחו לגן ד' או לגיהנם… שימו לבבכם אל המספרים אחרי מיטתו, אם טוב ואם רע, ואז בקל יבחן ההולך לאור באור החיים והיורד לדין בשאול ואבדון. והיינו כעין מה שאמרו: קול המון כקול שדי"[ב].
בזמן האחרון נזדמנה לי מובאה נוספת של הפתגם. היא מובאה בתשובה בענין עגונה לר' יעקב ריישר ("שבות יעקב" ח"ג, מיץ תקמ"ט, סימן קי"ד. והתשובה נדפסה עוד מקודם בשו"ת "כנסת יחזקאל, לרבי יחזקאל קצנאלפויגין, אלטונה, תצ"ב, סימן נג),
"הנה קול המון כקול שדי, כולם כאחד נימולים ואינם נימולים עונים ואומרים בפשיטות שאין צריך חקירה יותר שודאי שזה הנהרג הוא יהודי לעמלי הנ"ל… אבל לבבי לא כן ידמה בכוח המדמה וגזרתי על הבנים שלא יאמרו קדיש ולא יתאבלו כלל עד שיתברר הדבר להתיר עגונה זאת מב"ד וגדולי המורים אשר בארץ המה…"
ר' יעקב ריישר השתמש בפתגם באותו מובן שהשתמש בו שמואל הנגיד, רוצה הוא לתאר את רוב המעידים ורבוי השמועה, קול השמועה חזק כקול שדי – אך לגבי דידיה אין זה עדיין "קול שדי", כי הענין עודנו צריך בירור.
כרכא דכולא ביה
"היה רבי מאיר אומר, הוא עשך ויכוננך (דברים לב, ו) – כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו" (חולין נו, ב).
ובפירוש רש"י: כרכא דכולא ביה, כרך שהכל בו. ועל כנסת ישראל נאמר, שכל מושליהן מהן ולא מעם אחר.
מעניין לעקוב אחרי השימוש רב-האנפין בביטוי "כרכא דכולה ביה" בספרות הרבנית.
השתמשו בו לתואר לאדם גדול.
הרב אליהו מזרחי כותב לאחד מחכמי דורו: "לפלפלתא חריפתא וכו' כרכא דכולא ביה" (שו"ת "מים עמוקים" סימן כ"ה, ועיין שם גם סימן ל').
רבי יוסף קארו פונה לאחד משואליו: "כרכא דכולה ביה הנבון והנעלה יצ"ו"… (שו"ת "אבקת רוכל", סימן א').
וגם אליו כתבו כך: "קדוש ישראל וגואלו קדוש יאמר לו, איש אלוקים, קדוש הוא, כרכא דכולא ביה, סיני ועוקר הרים וכו' הרב הכולל הגאון כמוהר"ר יוסף קארו נר"ו" (שם, סימן קט"ו).
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" גליון כו תש"ל
[א] שלושת השימושים האלה של הפתגם נזכרים על ידי ר' ש. ח. קוק ברשימה שנכנסה לאסיפת כתביו "עיונים ומחקרים" ספרק ב' (מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' 253-252). ועיין י. דוידזון "אוצר המשלים והפתגמים" (ההדירו א. דרום וש. אשכנזי, מוסד הרב קוק תשי"ז, עמ' 191) המציין ליד המובאה של "קול המון כקול שדי" מן "מדרש שמואל" גם לשונו של רבי יצחק אברבנאל בספרו "נחלת אבות" "קול הרבים כקול שדי". על מקורותיו על הפתגם הלטיני כתבו רבות – ואין הוא מענייננו כאן.
[ב] הזכרת הפתגם ב"משנת חכמים" צוינה כבר על ידי א. בן-יהודה במלונו בערך "המון".