יד אחת מחזיקה ברובה, והשניה במכחול של ציירים. ראויים הדברים להיאמר על אלכסנדר בוגן, אשר בימי מלחמת העולם השניה היה מפקד פרטיזנים ביערות נארוץ' ברוסיה הלבנה ועם זה מצא זמן לצייר מראות מחיי הפרטיזנים.
גבוה, רזה, עיניים כחולות שופעות ידידות וחמימות. פניו שקטות, קולו כך, עמידתו חופשית ופשוטה – לולא ידעתי על עברו, לא הייתי יכול להכיר ממראהו, כי אומץ-לב ורצון-ברזל הם סימני ההיכר של דרך חייו.
נפגשתי עמו בגלריה לאמונת של נחמיה גלזר בשדרת מדיסון, שם הוצגו כמה מן התמונות שצייר לפני כשלושים שנה.
הוא נולד בוילנה בשנת 1916 ולמד באקדמיה לאמנות אשר ליד האוניברסיטה המקומית. במלחמת העולם השניה, אחרי פלישת הגרמנים לרוסיא, הצטרף לחטיבה של פרטיזנים. שירת בה מספר ניכר של יהודים והם החליטו להקים יחידה יהודית. כך נולד גדוד הפרטיזנים היהודי "נקמה". בסוף הקיץ של שנת 1943 ביקש בוגן ממפקד החטיבה רשות לחדור לגיטו וילנה כדי לגייס צעירים למען היחידה היהודית. מבוקשו ניתן לו והמפקד אף הוסיף על שליחותו: היה עליו לנסות לבא במגע גם עם קבוצות מחתרתיות לא-יהודיות בוילנה ולהביא כמה רופאים מן הגיטו על היערות. בוגן ושני פרטיזנים יהודיים אחרים חדרו אל הגיטו זמן קצר לפני חיסולו וגייסו בעזרת הפ.פ.א. (אירגון הפרטיזנים המאוחד) כשלוש מאות בני נוער, והם הוברחו מן הגיטו אל היערות.
גדוד "נקמה" הצטיין בפעולותיו נגד הגרמנים, אך הוא לא האריך ימים. כעבור זמן קצר הוא פוזר על פי פקודה ממוסקבה וחבריו הוכנסו ליחידות אחרות.
"פקיד גבוה של המפלגה הקומוניסטית אשר הוצנח לתוך האיזור בו שלטו הפרטיזנים, הביא עמו את הפקודה". סיפר לי בוגן. "הוא אמר שהשלטונות הסובייטים מעריכים מאוד את הישגינו, אך היהודים אינם לאום נפרד ועל כן אין להם הרשות לשרת ביחידה נפרדת. זאת ועוד, האוכלוסיה המקומית מתנגדת לפרטיזנים היהודיים והם רוטנים על השלטונות הסובייטים שהם מסייעים להם. קיומו של הגדוד היהודי מקשה על הממשלה הסובייטית את מלחמתה בפולש הגרמני".
כעבור זמן, הקים בוגן יחידה יהודית חדשה. אף זו פוזרה ובונן נידון למוות באשמה כי אנשיו "בזזו את האיכרים המקומיים". הוא חונן לאחר מכן. "היתה זו הפעם השניה שמפקדת הפרטיזנים דנה אותי למוות", סיפר לי בוגן. בפעם הראשונה נידון למוות לאחר שרב עם מפקד פרטיזנים ופצע אותו. רגע הריב היה סירובו של אותו מפקד לקבל יהודי מווילנה לשורות הפרטיזנים. פסק-הדין לא בוצע, כי המפקד הפצוע מנע ברגע האחרון בעד הוצאתו לפועל.
"המפקד הפצוע שכב על האדמה, כאשר מסרו לו כי מפקדת החטיבה הוציאה עלי פסק-דין של מוות", סיפור לי בוגן. "לשמע הדברים אותת המפקד הפצוע בידו שלא יבצעו את פסק-הדין. אותו מפקד היה שונא ישראל, אך היתה לו סבתא יהודית. דומה עלי, שנתעוררה בו 'הנקודה היהודית' רגע שחס על חיי".
כל רגע פנוי היה בוגן מצייר. הוא צייר דמויות פרטיזנים ומראות מחייהם, גם בזמן הקצר שעשה בגיטו וילנה צייר ממראה עיניו, חומרי-ציור לא היו בנמצא והוא ייצר אותם במו ידיו.
מאות ציורים צייר באותה תקופה, אך רובם אבדו ביערות, ורק חמישים נשתמרו.
לאחר שחרורה של וילנה חזר לעיר כדי לסיים את לימודיו, לאחר מכן היה חי בפולין והיה מורה לציור באקדמיות בלודז' ובווארשה. בשנת 1951 עלה לארץ. לפני שיצא את פולין, החרימו השלטונות הפולניים את ציוריו. רק כעבור זמן, בעקבות פנייה של הנשיא המנוח יצחק בן-צבי, הסכימה הממשלה הפולנית להחזיר את הציורים לאמן.
בשנה שעברה פירסם "יד ושם" אלבום של יצירותיו מימי המלחמה בשם "המרד", עם דברי הקדמה מאת תא"ל (מיל.) יצחק ארד, יו"ר הנהלת "יד-ושם", שבמלחמת העולם השניה היה חבר-לנשק של בוגן ביערות נארוץ', המשורר-הפרטיזן אבא קובנר, י. ל. ביאלר, פ. מארק ומאת הצייר עצמו.
יש באלבום ציורים בטוש ובפחם, וגם פיתוחי נחושת. יש תמונות בהן רק מרומזות בכמה קווים הבעת הפנים ותנועות הגוף של הדמויות המוצגות, ויש שהן משורטטות על כל פרטיהן. מתוארים ברישומים מצבים והלכי-רוח שונים. אָזלת היד, היאוש והעצב של יושבי-הגיטו; הכוננות, הדריכות והתקיפות של הפרטיזן. אין כאן המקום לתאר את הרישומים, אך אי-אפשר לא לנקוב בשמותיהם של כמה מהםף, שרושמם לא יימחה במהרה בלב המסתכל: "ילדה עם בובה", "יהודי בגיטו", ילדה עם הטלאי הצהוב", "אם שכולה", "עצבות", "מבט לוחם", "כוננות". ראויים לציון מיוחד גם פיתוחי הנחושת של מראות וילנה היהודית, "ירושלים דליטא" – בית הכנסת הגדול, קבר הגר"א. ועוד.
מאז עלייתו לישראל מצייר בוגן מנופי הארץ, ביחוד מראות מיפו, צפת וירושלים. וטיפוסים של יהודי המזרח.
יצירותיו הוצגו במדינות שונות והן זכו להערכות טובות ביותר.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" כ"א באייר תשל"ה