ב"אור המזרח" (תשרי, תש"ם) כתבתי על ארצות וערים שיהודי הגולה, מתוך חיבת ציון וירושלים, קראו עליהן שמותיהן של אלה אם מפני שבנו בהן בתים גדולים לתורה או שמצאו בהן קצת מנוח בנדודיהם וטלטוליהם.
כאן אני מוסיף לכתוב על מקומות בגולה שיהודים הדביקו להם את הכנוי "ירושלים".
בדרש – "ירושלים הקטנה"
בדרש בדרום צרפת – היא Beziers – היתה לפני מאות בשנים מקום ישוב של חכמים וסופרים. רבי אברהם אבן עזרא חיבר שם את ,ספר השם" למען "שני חסידים. לאברהם בנו חיים, גביר דור, ויצחק בן יהודה, שר יהודים.
הנוסע בנימין מתודלה, כאשר ביקר בבדרש, מצא שם "קהל תלמידי חכמים".
רבי משולם בן רבי משה – בעל "ספר ההשלמה" (להלכות הרי"ף) – דר בעיר זו וניהל שם ישיבה. אחד מתלמידיו היה הפילוסוף והמשורר רבי ידעיה הבדרשי בעל "בחינת עולם", "בקשת הממי"ן", ו"אגרת ההתנצלות" ששלח אותה לרשב"א, ועוד. אביו ר' אברהם היה משורר ידוע. רבי יעקב בן משה בן עכסאי. מעתיק פירוש המשנה לרמב"ם, סדר נשים, ישב בבדרש.
בימיו של רבי ידעיה נהרסה העיר בידי אויב. בכתב-יד שפורסם על ידי א. נויבויאר (השקפה צרפתית, כרך 20) מקונן רבי ידעיה על חורבן העיר, אומר שם בין היתר: "… כל הנותר לחיים מחוייב לבכות ולתנות אחת בשנה ונהה נהי נהיה על חורבן העיר ירושלים הקטנה"[א].
נראה ש"ירושלים הקטנה" היא לא רק בטויו הוא של המליץ, אלא כך קראו היהודים לעיר.
פרסבורג – "ירושלים דאונגריה"
היתה בתחום הונגריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. אז עברה לצ'כוסולובקיה. היום היא בירת סלובקיה העצמאית.
בשנת 1930 גרו בה כ-15,000 יהודים. הם היוו כ-21 אחוז של האוכלוסיה המקומית.
היתה מרכז לתורה. בדורות האחרונים כיהנו כרבני העיר: מהר"ם ברבי, רבי משולם איגרא, פוסק הדור רבי משה סופר (חת"ם סופר) – בימיו נתווספו הרבה ספסלים בישיבה ולמדו בה מאות בחורים שגלו אליה מקרוב ומרחוק – בנו רבי אברהם שמואל בנימין סופר ("כתב סופר"), נכדו רבי שמחה בונים סופר ("שבט סופר") ונינו רבי עקיבא סופר. רבי משה סופר מלך בה כ-33 שנה. וכמספר שנים כזה מלכו בה גם כל אחד מצאצאיו הנ"ל.
בספר "תורה הרמ"ה" (ליקוטים מן הרמ"ה על בבא בתרא עם הגהות, לבוב תרי"א) אומר המו"ל אליעזר יקותיאל זינגער: "…המו מעי מדי אזכרה כי ממדרש פוזנא תצא תורה ודבר ד' מישיבת פרסבורג" (הכונה לישיבות רבי עקיבא איגר ורבי משה סופר בפוזן ובפרסבורג).
הרב י. ל. מימון מעיר לנכון כי פרסבורג נקראה "ירושלים דאונגריה" מאז ימי החת"ם סופר. הוא כותב "שרי המאה", כרך א): "כשבאתי בפעם הראשונה בשנת תרס"ד, למדינת אונגריה, כששים וארבע שנים לאחר פטירתו של בעל "חתם סופר", נוכחתי לדעת, כי עדיין לא דעך אורו ונגהו לא נאסף. הרגשתי, כי עדיין ניכרות השפעתו, תורתו וצדקתו במדינה זו וביחוד בפרסבורג, שהודות לו נעשתה כעין ירושלים דאונגריה" (ראה גם הכנוי הזה בחיבורו של שמואל הכהן ויינגרטן על פרסבורג, עמ' 119, בסדרת הספרים "ערים ואמהות בישראל").
נראה שעוד לפני זמנו של ה"חתם סופר" נקראה פרסבורג "ירושלים הקטנה".
כתב הרב פנחס יעקב קוהן בספרו הגרמני "רבינישר הומור" (באזל, 1961, עמ' 240) כאשר בא מלך אוסטריה יוסף השני לעיר הכתר פרסבורג, ביקר גם ברחוב היהודים, כאשר מסרו לו נתונים על אוכלוסית העיר, אמר כי לפי דעתו מספר היהודים ביחס למספרם של הנוצרים הוא די גבוה. התבדח אחד מאנשי פמליתו: הרי בשל כך נקראת פרסבורג "ירושלים הקטנה". השיב על כך הקיסר בחיוך: כעת התברר לי למה מלכי אוסריה-הונגריה נושאים גם את התואר "מלך ירושלים".
סיפור דומה מסופר על ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף בברודי. כותב חיים בלוך בספרו הגרמני "דס יודישע פולק אין זיינר אנקדוטה" (ברלין 1931):
כאשר הקיסר פראנץ יוזף ביקר בברודי ראה המוני יהודים, אמר לו מפקד-צבא אנטי-שמי שהיה מבני לויתו: "עיר זו הרי היא ירושלים שניה". ענה לו בצחוק הקיסר: "כעת אני מבין למה קראו אבות-אבותי לעצמם מלכי ירושלים" (עיין דברינו על העיר ברודי במאמר הראשון).
היו בהונגריה עוד עיירות שנקרא "ירושלים הקטנה", מהן שנזכרו כבר במאמר הראשון, הרי כאן נוספות:
סערדאהעל הקרובה לפרסבורג
עיירה בסלובקיה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה. ושוב מ-1938 עד 1945 בתחום הונגריה. היה מקום תורה. שימש שם בקודש הרב יהודה אסאד, בעל שו"ת "יהודה יעלה" ומגדולי הונגריה. הוא ניהל שם ישיבה גדולה. אחר מותו מילא את מקומו בנו הרב אהרן שמואל.
בשנת 1930 ישבו בעיר כ-3200 יהודים, והם היוו את מחצית האוכלוסיה.
כתוב בתולדות המחבר (עמ' ל"ה) אשר בראש הספר "דברי מהרי"א", חידושי אגדה וכו' וכו' לרבי יהודה אסאד (ירושלים תש"ל): "השואה שירדה על מרכזי היהדות בגולת אירופה לא פסחה גם על קהילת סערדאהעל הקדושה, שכותב דברי הימים כנוה "ירושלים הקטנה".
ווייצן
בשנת 1941 התגוררו יותר מ-1800 יהודים בווייצן. הם גורשו לאוישויץ לאחר פלישת הגרמנים להונגריה בשנת 1944. רק מעטים שבו משם.
במשך למעלה משלושים וחמש שנה עד סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה יצא שם כתב-עת תורני בשם "תל תלפיות".
בשנת תשמ"ב נדפס בבני ברק ספר "שמן לאשר" לרב הגאון ר' אשר אנשיל ניימאן. שהיה רבה הראשון של ווייצן (שימש שם משנת תקצ"ג עד עלותו לירושלים בשנת תרכ"ג). בהערכה על הספר שהופיעה בקובץ התורני "המאור" (כסלו טבת תשמ"ג) צויין כי נוספו בו על חידושי התורה וביאורים במסכתות קידושין, גיטין ובבא מציעא, גם תולדות קהילת ווייצן ותולדותיהם של הרבנים אשר פיארו את הקהילה, "בראש וראשונה רבי אשר אנשיל ניימאן עצמו, ואחריו הגאונים … שעשו את קהילת ווייצן שתהא נקרא בשם ירושלים הקטנה".
נראה שהתורה "ירושלים הקטנה" נזכר גם בספר "שמן לאשר", אך הוא לא היה נגד עיני.
קישווארדה
עיר בהונגריה.
בשנות הארבעים, לפני החרבת הקהילה בידי הגרמנים אחרי פלישתם להונגריה בשעת 1944, ישבו בקישוורדה (בגרמנית: קליינווארדיין) כששת אלפים יהודים, הם היוו שליש האוכלוסיה הכללית.
כותב על קהילה זו אברהם מרמורשטיין ב"הצופה" (י"ז אלול תש"ן):
ייחודה של הקהילה היתה בכך שהיתה אורטודוקסית. חסידים, חרדים ומשכילים חיו בה, אלו ליד אלו …. התגוררו שם רבנים ומורי הוראה ידועי שם, בעלי בתים, תלמידי חכמים, מחברים של ספרי שו"ת ואגדה. 80 ספרי קודש חוברו והודפסו בה. לא נפקד מקומם של בעלי מסחר ומקצוע, עו"ד ורופאים מפורסמים. …. כמו כן קוימו מוסדות צדקה וחסד לעזרה הדדית. לא בכדי כינו את העיר בקרב הקהילות בתוארים כגון: "עיר ואם בישראל וקהילה נאה וחסודה" ואפילו בכנוי "ירושלים הקטנה".
הקהילה היתה מאורגנת להפליא מכל הבחינות, היו בה תלמודי תורה וישיבות קטנות וגדולות.
סילאדיקראסנא (Szilagykraszna)
קהילה חרדית עד מאד ברומניה (עד סוף מלחמת העולם הראשונה, ושוב מ-1940 עד 1945, הונגריה), בה שימש כרב במשך קרוב ליובל שנים עד מותו, מות קדושים, באוישוויץ הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין, בן אחיו של הרב הלל ליכטנשטיין בקולומיאה. היתה מכונה "ארץ ישראל הקטנה" (ראה מאמרו של אליהו ישורון על ד"ר משה כרמלי בספר האנגלי המוקדש לכבודו "יהודים בכלכלה של הונגריה בשנים 1945-1760", ירושלים 1992). העירני על כך ידידי ר' שמואל אבא גרוס.
אייזנשטאט
היא היתה הגדולה מבין "שבע הקהילות" שבבורגנלנד שאנשיהן היו אדוקים בתורה ובמצוות עד שגורשו ממקומותיהם על ידי הגרמנים אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938.
כבר לפני יותר מארבע מאות שנה קראו היהודים לעיר "עיר הברזל", שהוא תרגום של שמה הגרמני (ראה בשו"ת שארית יוסף סימן כ"ח שמביא פסק מאת "הגאון כמהר"ר שלמה ליברמנש מק"ק עיר הברזל…).
מהר"ם א"ש (אייזנשטאט), בעל "פנים מאירות", שימש שם בקודש וניהל ישיבה גדולה. הוא נתמנה לרבה של אייזנשטאט ושל יתר שבע הקהילות בעזרתו של רבי שמשון וורטהיימר, אשר בשל עושרו המופלג והשפעתו הגדולה היה נקרא "קיסר היהודים,. וורטהיימר שמושבו היה בווינה, בנה לו באייזנשטאט בית ובו בית כנסת ומקוה.
במאה הקודמת שימש כרב באייזנשטאט הרב עזריאל הילדסהיימר. רבי עקיבא איגר נולד בעיר זו.
מקס גרינוואלד כותב במאמרו על מטרסדורף – אחת משבע הקהילות – ב"יאהרבוך פיר יודישע פאלקסקונדע" 1924/25 (עמ' 402) – כי יהודי אייזנשטאט קראו לקהילתם " 'ירושלים הקטנה' ובבל גדולה". המלים האחרונות הן משחק מלים ביידיש: גרויסער באוועל. הכנוי לעיר: "ירושלים הקטנה" נזכר באנציקלופדיה היהודית-האנגלית החדשה.
יאסי – "ירושלים דמולדבה"
בשנת 1921 ישבו 43,500 יהודים ביאסי. בשנים הבאות ירד מספרם כתוצאה מהתפרצויות אנטישמיות ורדיפות כלכליות מטעם השלטונות – בשנת 1931 היו שם רק 35,000 יהודים. בקיץ 1941 נערכו פרעות בעיר, על ידי אזרחים, אנשי צבא ומשטרה רומניים וחיילים גרמניים, בהן נהרגו כ-12,000 יהודים. ב-1969 התגוררו בעיר כ-2000 משפחות יהודיות.
כותב ישראל לבנון בספרו "מצא חן במדבר – פרקים בתולדות הציונות הדתית ברומניה" (חיפה, תשמ"ב): פעם קראו לה – ליאסי – "ירושלים דמולדבה", בגלל היותה עיר של חכמים וסופרים ושל רבנים מפורסמים ואדמורי"ם ידועים. היו בה בתי כנסת רבים ומי שביקר ברובעים היהודיים התרשם עמוקות מהוויי החיים היהודי התוסס והעסיסי שלהם. חן מיוחד היה נסוך על אנשי "עמך" ביאסי. שבצד היותם צמאי חיים היו קשורים למסורת אבות ולערכים המקודשים של עם ישראל.
רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, ששימש רב ביסאי, היה אומר: יאס – כך היתה נקראת בפי כל היהודים – ראשי תיבות סוף ארץ ישראל.
פשדבורז' בפולין – "ארץ ישראל בזעיר אנפין"
על עיר זו בה נולד רבי יעקב יצחק מפשיסחא, "היהודי הקדוש", ושהיתה מרכז לחסידות, כותב צבי מאיר הכהן רבינוביץ בספרו על "היהודי הקדוש" (פיוטרקוב, תרצ"ב, עמ' 2-1):
העיר פשדבורז' היא אחת הקהילות העתיקות בפולין. רוב תושביה שהיו משנים קדמוניות יהודים. הטביע עליה חותם יהודי עתיקר. מפורסם הוא בית הכנסת העתיק שלה, הבנוי עץ, שהוד קדומים חופף עליו. כל חלל אוירה היה תמיד ספוג יהדות ותורה. אין פלא, איפוא, שפשדבורז' היתה מעולם מבצר הלמדנות והפרישות, היא הוציאה מתוכה רבנים וצדיקים שהיתה להם השפעה גדולה בעולם היהדות והחסידות, ולא לחנם אמרו עליה יהודי פולין שהיא "ארץ ישראל בזעיר אנפין".
בנדין – "ירושלים דזגלמביאה" (Zaglebie, שם האזור)
מרכז תעשיתי בשלזיה, פולין, בשנת 1921 ישבו בה למעלה מ-17,000 יהודים, והם היוו כ-62 אחוז של האוכלוסיה הכללית, ב-1931 היה מספרם קרוב ל-22,000 (45.5 אחוז מן האוכלוסיה). מפעלים רבים, ביחוד בחרושת הברזל. היו בידי יהודים. הכנוי "ירושלים דזגלמביאה" נזכר על ידי אברהם בלט ("הצופה", "השיבה המאוחרת", ד' מרחשון תשנ"ד).
מאלעניץ בפולין – "ירושלים הקטנה"
רבי יחיאל אפרים פישל, בנו יחידו של רבי חנוך הניך הכהן מאלכסנדר, רכש אחוזה מידי הרוזן הפולני יאנקובסקי והושיב שם קרוב למאה משפחות מחסידי קוצק. הוא דאג לפרנסתם, בעוד שהם הקדישו רוב זמנם לתורה ולעבודת השם ומיעוטו למשלוח יד בתעשיות ברזל ואחרות שרבי יחיאל אפרים פישל הקים בסביבה.
"גולת הכותרת של מפעליו היה הבית המיוחד שהיקצה באחוזתו לאורחים". כותב אהרן סורסקי במאמר על הרב פנחס יעקב הכהן לוין ז"ל, שהיה נין של רבי יחיאל אפרים פישל ("המודיע", כ"ה ניסן תש"ן). "שיירות, שיירות של עניים ונודדים – וכן עוברי אורח שנסעו מראדום או מקינסקי לפיוטרקוב, ללודז' – פקדו יום יום את הבית וזכו להכנת אורחים חמה ביותר….
"והישוב הקטן במאלעניץ כאילו הפך למשפחה אחת גדולה, שבראשה עמדו רבי יחיאל אפרים פישל ורעיתו לאה, נוות ביתו. הוא דאג לפרנסת הישוב, לחינוך הילדים, ללימוד התורה. היא דאגה כאמא מסורה לחולים, ליתומים, לכל סובל ומדוכא. הישוב הזעיר הפך לשם דבר, למושג, לסמל של צדקה וחסד. רבים בפולין כינו את הכפר הקטן 'ירושלים הקטנה'…."
מאמרו של סורסקי הוא פרק מן הספר "ספרא וסייפא". העירני עליו ד"ר זנווין קליין ז"ל.
בוטשאטש – "ירושלים דגליציה"
עיר במזרח גליציה. היום במערב אוקראינה. יהודים ישבו בבוטשאטש כבר במאה הט"ז. בראשית המאה העשרים היו בה כ-7000 יהודים. בשנת 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית המועצות (גליציה המזרחית נכבשה בידי הרוסים ב-1939) התגוררו כעשרת אלפים יהודים בעיר. הקהילה הושמדה בידי הגרמנים.
רבנים ידועים כיהנו בבוטשאטש. ביניהם רבי צבי הירש קארא, בעל שו"ת "נטע שעשועים"; חתנו רבי דוד אברהם וואהרמן. בעל "דעת קדושים", על ש"ע יורה דעה. ועוד ספרים; רבי אברהם תאומים, בעל שו"ת "חסד לאברהם,; המהרש"ם (רבי שלום מרדכי הכהן שוואדרון, בעל שו"ת מהרש"ם) ורבי מאיר אריק. הסופר ש"י עגנון נולד בעיר זו והירבה לכתוב עליה.
ד"ר הלל זיידמן שהכיר יפה את בוטשאטש כתב עליה כי קראו לה "ירושלים דגליציה" (ראה ספרו "אישים שהכרתי", ירושלים, תש"ל, עמ' 123). בדרך כלל קראו לברודי "ירושלים דגליציה" (ראה על כך במאמרנו הראשון). לא מצאתי כנוי זה לבוטשאטש בספר אחר[ב].
קרמנצ'וג – "ירושלים דאוקראינה"
יהודים התישבו לראשונה בקרמנצ'וג במאה השמונה עשרה. במחצית השניה של המאה הקודמת גדל מספרם בהרבה. בשנת 1897 ישבו בה קרוב לשלושים אלף יהודים שהיוו כמעט מחצית האוכלוסיה. היהודים מלאו תפקידים חשובים ביותר בפיתוח של המסחר והתעשיה בעיר.
במלחמת העולם הראשונה מצאו ישיבת סלובודקה וישיבת ליובאוויש מקלט בעיר.
ר' יצחק אדלשטיין מספר בספרו "רבי ברוך דוב לייבוביץ – חייו ופעולותיו" (תל אביב, תשי"ז, עמ' לא) על נדודי ישיבת סלובודקה בימי מלחמת העולם הראשונה. בראשית המלחמה כאשר יהודי קובנה והסביבה גורשו על ידי השלטונות, גלתה ישיבת "כנסת בית יצחק" למינסק ברוסיה הלבנה.
"כעבור זמן-מה התקרבה חזית המלחמה למינסק. ר' ברוך דוב וישיבתו שוב אולצו לנדוד. ר' ברוך דוב הלך לקרמנצ'וג, ירושלים דאוקראינה, אשר נקרא לשם על ידי ראשי הקהילה למלא את מקום חותנו הגאון רבי אברהם יצחק צימרמן זצ"ל. שם מצאה מקלט גם ישיבתו".
וד"ר הלל זיידמן כותב בספרו "אישים שהכרתי" (ירושלים, תש"ל, עמ' 123): "קרמנצ'וג היתה עיר גדולה בערך. עיר של תורה וחכמה, המקום המה מלומדים. האזרחים הפשוטים היו בני תורה, וסוחרים ואף בעלי מלאכה שבעיר תרמו ביד רחבה להרבצת תורה. קרמנצ'וג הוכתרה בצדק בתואר הכבוד – ירושלים דאוקראינה, דוגמת וילנה – ירושלים דליטא, בוצ'אץ' (בוטשאטש) – ירושלים דגליציה או אנטוורפן בבלגיה – ירושלים דמערב אירופה".
ליוורנו – "ירושלים הקטנה"
משה פראגר כינה בספרו "גלעד ליהדות אירופה" (בני ברק, תשל"ו עמ' 386) את ליוורנו "ירושלים של איטליה". במאמרי הראשון כתבתי שאינני יודע מנין לו לפראגר כנוי זה. מאז ראיתי בספרו של בצלאל רות "תולדות היהודים באיטליה" (תרגמה גאולה בת יהודה, תשכ"ב, עמ' 234) כי קראו לליוורנו "ירושלים הקטנה".
בסוף המאה הט"ז פנה הדוכס הגדול של טוסקנה, שביקש לפתח את הנמל של ליוורנו, בקריאה לאנשים במדינות שונות לבא ולהתישב שם. מן הבטחתו כי כל המתישבים יהיו רשאים לנהוג כפי מנהגי דתיהם ואין להם לפחד מפני חקירות ודרישות על זיקתם הדתית בעבר, נראה שהוא התכוון בקריאתו במיוחד לאנוסים בפורטוגל וספרד. אמנם הגיעו לליוורנו אנוסים מן חצי-האי האיברי ויהודים מן הפזורה הספרדית. המחצית השניה של המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה היו הפרק הזהב בתולדות יהודי ליוורנו שעסקו במסחר ובחרושת. היתה זו קהילה עשירה ונדיבה, ליוורנו היתה אז גם מרכז לתורה. בתקופה זו גדל מספר יהודי ליוורנו מבערך 1200 עד כ-4500.
בצלאל רות כותב בספרו הנ"ל:
"המקום היחיד באיטליה בו התנהגלו החיים התרבותיים של היהודים ללא הפרעות כלל, היתה ליוורנו, כאן בהתאם לתנאי האמנה משנת 1597 לא נגעו בספרות העברית לרעה ולכן נעשתה העיר מרכז גדול לתורה והצליחה לעלות על מרכזי תרבות עתיקים יותר באיזור ים התיכון … בשום מקום אחר לא היו אקדמיות תורניות משופעות בתרומות במספר רב מזה ומכמה בחינות ניתן לה בצדק תואר הכבוד "ירושלים הקטנה".
בשנת 1938 כאשר הונהגו חוקים אנטי-יהודיים באיטליה ישבו כ-2500 יהודים בעיר. הם סבלו רבות בימי הכיבוש הגרמני. אחרי המלחמה התגוררו כאלף יהודים בעיר. מאז ירד מספרם עוד יותר.
היו עוד שני מקומות באיטליה שכונו "ירושלים הקטנה".
סיאנה
בספר האנגלי "The Landmarks of a People" מאת ב. פוסטאל ושמואל ה. אברמסון (ניו יורק, 1962, ע' 158) מסופר על סיאנה. עיר במרכז איטליה. הצבא הצרפתי, שהביא עמו בשורת שויון הזכויות ליהודים. שרף את שערי הגיטו של העיר בשעת 1796. כעבור שלוש שנים גרמה תנועת הריאקציה נגד הצרפתים צרות ומות ליהודים. אספסוף בזז את הגיטו. תשע-עשר יהודים נשרפו חיים, בתוכם ארבע יהודיות. בית הכנסת חולל. הקהילה התגברה על תלאותיה וחזרה למצבה הקודם. מאוחר יותר זכתה לכנוי "ירושלים הקטנה" מאת הקהילות האחרות.
פיטיליאנו (Pitigliano)
פיטיליאנו נמצאת כמאתים קילומטר דרומה מפירנצה. אמרו שיהודים התישבו בה במאה הי"ד. לעתים היוו היהודים מעשרים וחמישה עד חמישים אחוזים של האוכלוסיה. בשנת 1880 היה מספר תושבי העיירה 3000. עשרה אחוזים מהם היו יהודים.
חיי היהודים בעיירה תוארו על ידי אדה סילבה מחלין בספרה האנגלי "The Classic Cuisine of the Italian Jews" (ניו יורק, 1981). פרק אחד נושא את הכותרת "ירושלים הקטנה". המחברת כותבת: פיטיליאנו היתה מקום של תרבות עברית. היא הוציאה מתוכה מלומדים רבים ואנשים מסורים כמו אבי. אין מן התימה, אם כן, שקראו לה "ירושלים שני(ה)".
קורפו – "ירושלים קטנה"
מימון בן יצחק וינטורה. שהיה מורה בתלמוד תורה בקורפו כותב ב"המגיד" מי"ג טבת תרכ"ה כי בעבר "העיר הזאת בשם "ירושלים קטן(ה)" יקראו לה, יען כי לימוד ספרי הקודש בעת ההיא היה לוקח חלק בראש כל הלימודים. תורתנו הקדושה על כפים ישאוה, וישמרו מצוות ה' בכל פרטם. רבנים גדולים ורבים היו אז לעטרת צבי ולצפירת תפארת לעדה הזאת".
בסוף מאמרו על יהודי קורפו משבח הכותב את אנשי עדתו: "בחסד עליון יחידי הקהילה הזאת יוכלו להתפאר כי רובם ככולם שומרים דרך ה' בכל חוקותיו ובכל פרטיו, יהי רצון שלא תמוש תורתו התמימה מפינו ותהיה יראתו על פנינו לעולם ועד" (העירה אותי על המאמר הזה בתי ד"ר פ, ל, מרגלית הרצוג תחי').
יוסף נחמה מזכיר בספר הזכרון בשפה הצרפתית לקרבנות השואה ביון "In Memorian. Hommage aux victimes…", כרך ב, עמ' 96, "ארץ ישראל הקטנה" ככנוי לקורפו.
רבי דוד ב"ר חיים הכהן, בעל "תשובות הרד"ך" שימש רב בקורפו. במאה הקודמת שימש שם בקודש רבי יהודה ביבאס, ממבשרי הציונות, בסוף ימיו עלה לארץ והתישב בחברון.
בשנת 1864 סופחה קורפו ליון. בשנת 1891 התגוררו 5000 יהודים באי, בשנת 1932 כ-3000, וערב מלחמת העולם השניה כ-2000. הגרמנים כבשו את קורפו בספטמבר 1943. ביוני 1944 גירשו 1800 יהודים לאוישויץ.
בשנת 1948 ישבו 170 יהודים באי.
איזמיר – "ירושלים הקטנה"
במאה הט"ז כשהגיעו לעיר צאצאים של מגורשי חצי-האי האיברי מצאו בה עדה קטנה של רומניוטים. בראשית המאה הי"ז החלה הקהילה להתפתח לאחת הגדולות בממלכה העותומנית. התישבו בה יהודים מסאלוניקי, מקושטא וממקומות אחרים. היתה עיר גדולה של מסחר וחרושת ומרכז לתורה. שימשו בה בקודש רבי חיים בנבנשתי, בעל "כנסת הגדולה". רבי אליהו הכהן, בעל "שבט מוסר". רבי יוסף חזן, בעל שו"ת "חקרי לב". רבי חיים פלאגי, בעל חיבורים רבים. ועוד רבנים מפורסמים.
בית הדפוס העברי הראשון נפתח בעיר בשנת תי"ח.
הספר "שבט מוסר" לרבי אליהו הכהן נדפס עשרות פעמים בכל רחבי העולם היהודי. והופיע גם ביידיש ובלדינו. החיד"א מספר על מחברו ב"שם הגדולים": "היה אפוטרופוס גדול לענים, שהיה הולך וקובץ על יד על יד מהגבירים ומחלק לעניים, ורבים השיב מעוון בדרשותיו ותוכחותיו ומתק לשונו". היה מעשה שבא אליו אחד אחרי אחת מדרשותיו נשק ידיו ואמר לו: "להוי ידוע לרב כי הייתי מוכן לעשות עבירה, והיום הזה בשמעי דרשת האדון חזרתי בי ונפקחו עיני".
על סאלוניקי ואיזמיר, מרכזי התורה הגדלוים בממלכה העותומנית, היו אומרים בשעתן "כי מסאליניק (סאלוניקי) תצא תורה ודבר ה' מאיזמיר" (ראה על זה בתחילת מאמרנו הראשון).
בסוף המאה הקודמת התחילה הקהילה לרדת מגדולתה. בשנת 1968 ישבו 40,000 יהודים באיזמיר. בשנת 1905 היה מספרם רק 25,000. בשנים 1950-1948 עלו לישראל עשרת אלפים מ-15,000 היהודים שהיו אז בעיר.
קראו לעיר "ירושלים הקטנה", כתב יצחק נחום ב"הצופה" (הושענא רבה, תשמ"ו).
קובה (Kuba) – "ירושלים דקאווקאז"
עיר באזרבייג'אן שהיא רפובליקה עצמאית מאז התפרקותה של ברית המועצות בסוף 1991.
לא ידוע מתי באו יהודים לקובה. ברבע האחרון של המאה הי"ז היה במקום ישוב יהודי.
מרדכי אלטשולר ("יהודי מזרח קאווקאז", ירושלים, תש"ן, עמ' 213-207) סבור כי הרוסים שכבשו את קובה בסוף שנת 1806. עודדו את מעברם של היהודים בכפרי הסביבה אל קובה. "עידוד זה כמו גם העובדה שהישוב היהודי בקובה שכן במקום גיאוגרפי שאיפשר את התרחבותו, והאדמות על יבוליהן הטובים איפשרו פרנסה נאותה, אכן תרמו לגידולה של הקהילה במחצית השני של המאה הי"ט. גם שמה של קהילת קובה כ'ירושלים דקאווקאז' ובפי המשורר יוסף שור 'ירושלים לשעה' משך אליה יהודים מן הסביבה הקרובה והרחוקה".
עוד כותב אלטשולר: "היהודים שהשתכנו בקובה התארגנו בקהילותיהם על פי מקומות מוצאם … הישוב היהודי בקובה היה אפוא מורכב קהילות, קהילות, ולכל אחת מן בתי כנסת משלה, גם שכונות המגורים בחלק היהודי של העיר היו בנויות לפי מקומות מוצאם של יושביהן".
בשנת 1856 ישבו בקובה 3000 יהודים, בשנת 1897 – 6600, בשנת 1912 – 14,300 ובשנת 1916 – 8,400. אומדים כי באמצע שנות השבעים נותרו שם רק כ-1000 משפחות, 6000 – 7000 נפש.
יזד (Yezd) – "ירושלים דפרס"
קוראים אנו בעתון "יום הששי" (יב אדר תש"ן):
כנוי דבק לה לעיר יזד "ירושלים דפרס". ולא בכדי. 40,000 יהודים חיו בה תוך שמירה והקפדה מוחלטת על חיי התורה ושלטון ההלכה. רוח ההשכלה לא הגיעה לכאן ואף לא העזה להתקרב ליזד. מאות בתי כנסת מפוארים מאין כמוהם נקרא בכל פינות רחוב, כולם מלאים עד אפס מקום בכל שלוש התפילות היומיות.
העתון מוסיף כי כך היה המצב עד לפני עשרים שנה. מאז עלו קבוצות גדולות של יהודי יזד לארץ ישראל, ובמיוחד לירושלים.
דומה עלי שנפלה טעות דפוס בעתון ביחס למספרם של יהודי יזד. אפשר שצריך להיות 4000 במקום 40,000. מסר לי ידידי ר' חיים הופמן ששאל את הרב ידידה אזרחיאן שהיה הרב הראשי האחרון של פרס (היום הוא יושב בניו-יורק) והוא אמר לו כי במשך מאות השנים האחרונות לא היו ביזד יותר מ-4000 עד 5000 יהודים. (לפי האנציקלופדיה היהודית-האנגלית החדשה. בערך "יזד". נשארו בשנות הששים המאוחרות!! רק יהודים מעטים בעיר).
בוכארה – "ירושלים קטנה"
במכתב ל"הדואר, (י"ט בשבט תשל"ה) כותב ד"ר ברוך מושבי:
המשומד-המסיונר יוסף וולף, שהיה בבוכארה בשנת 1832, מספר בספר מסעותיו שיהודי בוכארה ואגפיה היו בורים בידיעת היהדות עד שהגיע אליהם בשנת 1793 השליח מצפת, הרב יוסף בן משה ממאן, שהחדיר בקרבם מסורת ישראל. בואו היה מגדלאור שהאיר את חייהם החשוכים וקיבלוהו כמוצא שלל רב. בבואו קרא במר לבו: "אוי לי, הוי אחי, במצאי אתכם במצב כזה ששכחתם תורת משה והנביאים ודברי חכמים". הוא סירב לאכול משחיטתם במשך ששה חדשים, ובמשך תקופה זו לימדם דיני שחיטה לפי חוקי ישראל, שלח שליחים להביא ספרים תלמודיים, ציוום לטבול במקווה טהרה. שלח להביא סופר סת"ם כדי שיכתוב להם את תורת משה על קלף, לקח נערים אחדים ללמדם, וכן עשה את בוכארה כפי שהם (יהודיה) התבטאו בעצמם ירושלים קטנה.
וויניפג – "ירושלים דקאנאדה"
בספרו "עולם ומלואו של ר' חיים" (תל אביב, תשכ"ב) מקדיש הנוסע ד"ר חיים שושקס פרק לביקורו בוויניפג ("מה חדש בירושלים דקאנאדה"). הוא כותב שם, בין היתר, כי וויניפג נקראת "לא בכדי 'ירושלים דקאנאדה', בשל הרוח היהודית החמימה, שבה חדורה הקהילה שם, בשל שיטת החינוך המפליאה לילדים, החיים המאורגנים היטב, הן הדתיים והן הכלליים, בקרב המבוגרים, ובמיוחד שגם הדור השני ואפילו הדור השלישי שנולד שם חי ברובו חיים יהודיים מלאים".
בוסטון – "ירושלים דאמריקה"
כותב גייב לוינסון ב"ג'ויש וויק" הניו-יורקי, בגליונו מן ה-7 למרס 1986:
אנשי בוסטון עדיין אוהבים לקרוא לעירם "אתונא של אמריקה". באותה מדה של חוסר ענותנות מכנים יהודי בוסטון את העיר "ירושלים דאמריקה".
דעתם זו איננה ללא הצדקה. 40,000 סטודנטים יהודים לומדים בקולג'ים, בשש אוניברסיטאות מתקיימו תכניות מקיפות ללימודי היהדות. תריסר בתי ספר יומיים יהודיים קיימים בעיר. יש קבוצה מבריקה של מלומדים ומשכילים. אמנם בוסטון היהודית היא מרכז ללימודים.
(ראה במאמרנו הראשון על ערי "ירושלים" אחרות באמריקה).
נספח א'
במאמרנו הראשון ציינו כי בתקופה בין שתי מלחמות העולם קראו לצ'רנוביץ "ירושלים דרומניה". מאז ראיתי דברי שלמה ביקל בספרו "רומעניע" (בואנוס איירס, תשכ"ב, עמ' 179-178) שקראו לצ'רנוביץ – לפני מלחמת העולם הראשונה. ז. א. לפני שבוקבינה סופחה לרומניה – "ירושלים שעל גדה הפרוט". הוא כותב: צ'רנוביץ היתה בלי ספק חתיכה של ירושלים, על גדה הנהר פרוט. אמנם רק מבחינת ירושלים של מטה. בנוגע לשפה, לחינוך ולתרבות החברה היו משכילי בוקובינה וחלק נכבד של השכבות האמידות סמוכים על שולחן הגרמנים. ברם בנוגע לייצוג וההופעה היהודיים בעיר, להשפעה היהודית, לתקיפות יהודית-חברתית ולהרגשה של להיות אצל עצמו בבית. ראויה היתה צ'רנוביץ יותר מכל עיר אחרת לתואר "ירושלים".
כן הזכרנו במאמרנו הראשון – על יסוד המובא באנציקלופדיה היהודית-האנגלית (הישנה) – כי היו מכנים את פירת (פיורדא) בגרמניה "ירושלים הקטנה". מאז מצאתי כי מ.ג. ספיר כותב במסה (מובאת באסופתו של נ. אויסאיבל A Treasury of Jewish Humor) עשיתי את שארית הבוקר בפירת, שהיא 'ירושלים של בוריה'".
ארמנד לונל קורא בספרו Juifs du Languedoc, de la Provence et… (עמ' 78) לקרפנטראס "ירושלים הסודית של דרום-צרפת". דומה שהכנוי ירושלים לעיר זו אינו המצאתו של לונל, אלא היה בשימוש בקהילה. השווה את השם "ארבע קהילות הקודש," לקהילות במדינת האפיפיור שבדרום-מזרח צרפת המקביל לשם "ארבע הקהילות הקדושות של ארץ הקודש" (ירושלים, חברון, צפת, טבריא). ועיין בספרו של לונל Jerusalem a Carpentras (עמ' 98).
במאמרנו הראשון הטלנו ספק אם הכנוי "ירושלים של ביהם" לפראג, המוזכר על ידי סופרים שכתבו על הכנוי "ירושלים" לערים בגולה, היה בשימוש כאשר פראג היה מרכז יהודי גדול. הרב ברוך אפשטיין כותב בספרו "מקור ברוך", חלק ג', עמ' 1274 על פראג: "מאז ומעולם היתה משפיעה תורה ואורה לכל הגולה על ידי רבניה גאוניה, ארזי לבנון, אדירי התורה מחוקקי הדת והאמונה ועל ידי ישיבותיה וחכמיה …. עד שהיו קוראים לה "'ירושלים שבגולה' ". מסופק אני אם נמצא הכנוי "ירושלים שבגולה" בכתובים או היה שגור בפי העם בזמן גדולתה של פראג היהודית.
כתבנו, במאמר הראשון. כי ש. א. הורודצקי קרא למז'יבוז' "ירושלים של החסידות". הרב י.ל. מימון קרא לה "ציון של פודוליה" ("שרי המאה", כרך ג' מהדורת תש"ן, עמ' 1).
הבאתי, במאמר הנ"ל, גם דברי אהרן סורסקי בספרו "חבלי יוצר" – סיפור חייו ופעלו של מייסד בני ברק רבי יצחק גרשטנקורן ז"ל: "היו שקראו לבני ברק ירושלים הקטנה". הרב מנחם פרוש כתב ב"ג'ויש פרס" (ניו יורק, 2 למארס 1984) כי פתח תקוה, שנוסדה על ידי יהודים חרדים בני ירושלים, נקראה "ירושלים של הישוב החדש".
נספח ב'
"ירושלים החדשה"
ב"פנקס הקהילות, גרמניה: וירטמברג, הוהנצולרן, באדן", הוצאת "יד ושם", ירושלים, תשמ"ה, עמ' 375, הננו קוראים על מאנהיים:
ב-1716 היה קארל פיליף לנסיך בוחר, וב-1717 העניק ליהודי מאנהיים כתב חסות חדש. מכסת המשפחות היהודיות בעיר הוגדלה ל-200 ופרנסי הקהילה הוסמכו לקבל או לפסול מתיישבים חדשים. מספר המלמדים היהודים הועלה ל-4 והרב הוסמך להטיל "חרם קטן" ו"חרם גדול". אותה עת התגוררו במאנהיים 180-160 משפחות יהודיות (עשירית מכלל תושבי העיר). הודות לבתיהם הנאים ולעושרם בלטו בעיר, שנקראה משום כך בפי העם "ירושלים החדשה".
הגויים, הם – לא היהודים – כינו העיר "ירושלים החדשה".
נראה שכך היה הדבר גם בדובלין. בעשרים השנים האחרונות של המאה הקודמת הגיעו כמה אלפים יהודים מרוסיא לדובלין. האזור בה התישבו כונה "ירושלים הקטנה" (ראה מאמרה של ברברה פישקין בספר האנגלי The Jewish Traveler שיצא מטעם "הדסה מגזין", נ.י. 1987, עמ' 115-114). ידידי המנוח ד"ר זנווין קליין, ששלח לי מאמר שהופיע בעתון יהודי בשיקאגו ובו נזכר הכנוי "ירושלים הקטנה" לאזור בה התישבו היהודים בדובלין, אף הוא היה סבור שמדובר כאן בכנוי שנוצר בידי הגוים, בדומה לLittle Italy" שמכנים שכונה בה גרים איטלקים.
וראה בספר "לתולדות היהודים בפולין" לע.נ. פרענק, עמ' 79-78 (על התישבות היהודים בווארשה): "יותר מכל השאר גדל מושב היהודים באחוזות הנסיך טולוקובסקי, אשר בנה מחוץ לחפירות העיר בית חומה גדול מאד ובו חנויות ודירות רבות והושיב בו יהודים רבים. למקום הזה קרא הנסיך בשם 'ירושלים החדשה'. (הבית הזה נמצא במקום שבו נמצא עכשיו הרחוב 'השדרה הירושלמית' – אליא יעראזאלימסקא – בקרבת בית החולים…., ואמנם על שם המושב הזה של היהודים הנקראת השדרה ההיא עד היום בשם 'ירושלמית').
מתוך "אור המזרח ניסן תמוז תשנ"ח".
תיקוני טעויות-דפוס ומילואים
במאמרי "ערי ירושלים אשר בגולה" (גליון ל') הבאתי בשם פרופ' אלכסנדר שייבר מבודפסט שמותיהן של שתי ערים בהונגריה, אשר יהודים כינו אותם "ירושלים הקטנה", בדפוס נסתרסו השמות הנ"ל: Hidatmas. Suftvadinert
בהזדמנות זו אוסיף ישוב שלישי בהונגריה שהיה מכונה "ירושלים", והוא Teglas, לא רחוק מדברצין. העירני על כך ד"ר מנחם חיים שמלצר, ספרן הסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק, הוא שמע כינוי זה בילדותו בהונגריה, והיו קוראים כך למקום בשל אדיקותם היתרה של תושביו היהודים.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדאר" גליון ל
[א] הכנוי לעיר "ירושלים הקטנה" צוין בערך Beziers באנציקלופדיה האנגלית היהודית החדשה, אך בביבליוגראפיה שם לא נזכר פירסומו של נויבויאר בו נמצא הכנוי.
[ב] בקשר לכנוי "ירושלים דגליציה" כדאי להביא כאן דברי מרדכי באכנער בספרו "ספר כזשאנאוו – לעבן און אומקום פון א יידיש שטעטל" (רגנסבורג, תש"ח-תש"ט, עמ' 24) כי לא קרה בעיירתו שיהודי יפתח בשבת חנותו או בית מלאכתו בפרהסיא. אם במקומות אחרים היתה שבת, היתה בכזשאנאוו שבת שבתון. אפילו הגויים היו מוכרחים לשבות בשבת היהודית. בתי הכנסת ובתי המדרשים היו מלאים מתפללים. אווירה של נשמה יתרה היתה שרויה ברחוב ובבית. בצדק היה יכול לומר ד"ר חיים זשיטלאווסקי, כאשר ביקר בעיירה לפני מלחמת העולם הראשונה, "יהודים, היו גאים על עירכם. היא 'ירושלים דגליציה' " (העירני על הספר הזה ידידי המנוח ד"ר זנוויל קליין ז"ל).
(כבר הערנו במאמר הראשון שאנו אין לנו ענין אלא עם ערים שכונו "ירושלים" בפי העם, להוציא כינויים שנוצרו על ידי סופרים או יחידים אחרים ולא הגיעו לידי שימוש כללי).