א.
״אמרי ליה רבנן לרבי פרידא! רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר׳ אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא. אמר מאי כולי האי. אי בר אוריין הוא יאי, אי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה …״ (מנחות נ״ג, א׳).
בקשר לסיפור הזה המדגיש כי יחוס אבות לבד לאו כלום הוא, היו שפירשו את הפסוק בתהלים (קכו, ו) ״הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו", ראוי לבכיה האדם שהוא רק ״נושא משך הזרע״, צאצא של אנשים טובים או גדולים, שמחה לראש ״נושא אלומותיו״, המביא עמו פרי עמלו הוא.
פירוש זה מובא על ידי החיד״א בספרו ״חומת אנך״, בפירושו לפסוק בתהלים הנ״ל. הוא גם מביאו בספרו ״יוסף תהלות״ הוא פירושו לתהלים, לפסוק זה, ושם הוא אומר עליו שכך פירשו חראשונים.
אמנם נמצא הפירוש הזה הרבה זמן לפני החיד״א. מצוי הוא בכמה ספרים, שונים הספרים במהותם ומהם שנתחברו במדינות שונות — אך כולם כמעט בני תקופה אחת הם.
מרמז לדרוש המליצי הזה רבי עזריה מן האדומים בסוף ספרו ״מאור עינים״. אומר הוא שאין ברצונו להתגאות ביחס משפחתו אשר מקובל בידה כי היא מארבע המשפחות היקרות שהגלה טיטום לרומי כי יחוס לבד ¬לא כלום הוא. ״כי סוף דבר למליצה נאה יאמר הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו׳ כדבר ר׳ פרידא .., אי בר אוריין יאי … ״
רבי וידאל הצרפתי, שהיה רב בפאס, ורבי שלמה אפרים איש לונטשיץ, בני תקופתו של ר׳ עזריה מן האדומים היו, אם כי היו הרבה צעירים ממנו. כאשר הלה מת, והוא זקן, היו הם כבני שלושים.
רבי וידאל הצרפתי אומר בפירושו לתהלים: ״שאלו לחכם! מהו היחס הטוב, ענה ואמר הד׳ חטוב1. ואמר מי שאין לו יחס עצמו לא יועילנו יחס אביו ואמו. וזהו באמת ילך ובכה, אותו שמתיחס במשך הזרע והיחס לבד. אבל יבוא ברינה נושא אלומותיו, מעשיו הטובים, ע״ד אי בר אוריין יאה ויאה״.2
ר׳ שלמה אפרים איש לונטשיץ, כותב בספרו ״עוללות אפרים״ (מאמר שי״ג) בדברו בגנות האנשים אשר בשידוכים בודקים בעיקר ביחס המשפחה ״ושמעתי אומרים שזהו שנאמר הלך ילך ובכה נושא משך הזרע, דהיינו המושך היחס מצד זרעו ומשפחתו: אמנם בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו על שכמו, דהיינו הנושא היחס מצד עצמו״.
ר׳ אברהם הורוויץ, אביו של השל׳׳ה, חיה בן דורם של רבי וידאל הצרפתי ושל ר׳ שלמה אפרים איש לונטשיץ. נראה שהגיעו אליו דרך שמיעה דבריו של ר׳ וידאל הצרפתי המובאים למעלה (ספרו של ר׳ וידאל הצרפתי ״צוף דבש״ בו נכלל פירושו לתהלים נדפס רק בדור מאוחר — בשנת תע״ח באמסטרדם), ונראה שהדברים באו אליו בשינוי צורה. בצוואתו ״יש נוחלין" מזהיר רבי אברהם את בניו כי בשידוכין לא יבדקו רק את יחוס משפחתו של המדובר אלא גס אותו עצמו, כי עיקר היחוס הוא יחוס-עצמי. והוא ממשיך: ״וכבר שמעתי אומרים דבר צחות ע״ז משום חכם צרפתי על מי שעושה היחוס לעיקר בעניין חתנות בנותיו ועל הקרן עצמו אינו מקפיד כ״כ, רק שיהא מיוחס גדול. ואח״ב כשהובררו מעשיו בבית חמיו לאחר נישואין נמצא לפעמים שהוא מקח טעות גמור והבור ריק אין בו לא תורה ולא סחורה, רק שהוא מזרע יחוסי משפחה גדולה בישראל ואז מתחרט למפרע ומצטער על זה ואינו יכול לשנות מעתה. אמר ע״ז החכם הנ״ל הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, ר״ל בכה יבכה על מה שנתן עיניו בנישואי בתו על משך הזרע, ר״ל מה שנמשך מזרע קודש, דהיינו השתלשלות היחוס אשר בא מהם, ולא חשש על הזרע עצמו, דהיינו לבדוק הקרן יפה יפה מקודס ועל דא ודאי קא בכה אשר קנה מקח טעות קניין עדי עד לא יוכל לשלחו כל ימיו. אבל בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו, ר״ל מי שנתן עיניו בתחילה על הקרן עצמו (המכונה במלת אלומות) לבדוק יפה יפה מקודם בוא יבוא ברינה, קול רינה וישועה באהלו כי הקרן קיימת …״
אפשר גם שלא התכוון ר׳ אברהם כלל לר׳ וידאל הצרפתי, אלא ששמע הדברים בשם צרפתי אחר אשר באמת פירש את הפסוק באופן זה.
ר' יוסף שלמה דילמידגו (יש״ר מקנדיאה) נולד כתריסר שנים לאחר מותו של ר׳ עזריה מן האדומים. ב״ספר אילם״ שלו (אודיסה תרכ״ד, עמ' 44) מובא מכתב מאת תלמידו ר׳ משה מיץ המדבר בשבח הרב. והתלמיד מתאר את יחוסו הרם של רבו, אך אומר כי יש״ר אינו מתיחם באבותיו "כי זה דרך החוזרים על הפתחים והוא אומר תמיד בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״.
לפי המובא למעלה מובנת במלואה האמירה שהיתה שגורה בפיו של יש״ר.
ב.
כותב ר׳ שמואל די אוזידה בפירושו לדברי המשנה (אבות פ״ד, מ״א)
"איזהו עשיר השמח בחלקו״: ״ … ועוד אמרו איזהו עשיר השמח בחלקו, כלומר שלימות גופו ואיבריו, שהוא בריא אולם שמח בזה החלק אשר חננו ה׳ יותר מאדם אחר זולתו, אשר הוא נגוע, מוכה בייסורין, כי אותו החולה אפילו שיהי׳ עשיר נקרא עני, כמו שאמר הכתוב 'מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל-ב י״ג, ד׳) ואמרו על דרך הלצה עשיר ר״ת עינים, שינים, ידים, רגלים, ובבריאות אלו הדברים ייקרא עשיר״.
"מדרש שמואל״, ספרו של ר׳ שמואל די אוזידה, נדפס בראשונה בוויניציאה בשנת של״ט, חמש עשרה שנה אחריו נדפס בוירונה הספר ״מנחה בלולה" פירוש התורה, לר׳ אברהם מנחם הכהן רפא מפורט.
כותב בעל "מנחה בלולה״ על הפסוק (שמות כ״א, כ״ד): עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל״: "ומה שהזכיר הכתוב אלו ד׳ אברים שהם ר״ת עשיר עין, שן, יד, רגל, מכאן מי שבריא באבריו נקרא עשיר״.
הספר ״אגרת הטיול״ לרבי חיים ב״ר בצלאל, אחי המהר״ל מפראג, נדפס לראשונה בפראג בשנת שס״ה — שבע־עשרה שנה לאחר מות מחברו, ואחת־עשרה – שנה לאחר שהופיע הספר ״מנחה בלולה״.
כותב ר׳ חיים ב"ר בצלאל בערך ״עשיר״! איזהו עשיר השמח בחלקו. נוטריקון של עשיר הוא עינים, שינים, ידים. רגלים, מגיד מי שנברא שלם באיבריו ואינו בעל מום הוא עשיר בודאי, ונקט אלו כסדר הכתוב עין תחת עין, שן תחת שן וגו', ואמר השמח בחלקו לפי שיצטרך אז להיות במזג השווה מצד היסודות שלו ולא יתגבר האחד על חבירו, וזהו חלקו חם לח, קר ויבש״.
יש בדברי אחי המהר״ל מפראג מן המובא בספר ״מנחה בלולה״ המסמיך האימרה לכתוב בתורה, ומן המובא ב״מדרש שמואל״ המסמיך אותה למאמר במשנה, ועוד יש בהם מה שאין לא בזה ולא בזה.
ג.
מסופר בספר חסידים הקטן — נתחבר באשכנז ומחברו היה בן משפחתו ובן דורו של הרא״ש — על חכם שהיה אומר: ״אל תבואני רגל גאוה״ (תהלים ל״ו, י״ב) — אלו הסנדלים: ״ויד רשעים אל תנידני״ (שם) — אלו בתי ידים. והלה התכוון נגד אלה שלבושם אינו הולם צניעותם ותום־דרכם של ישראל.
ומוצא אתה אימרה זו בספר מוסר שנתחבר בצרפת באותה תקופה או קצת לאחריה, ואשר עדיין נמצא בכתב־יד ויהודה אריה וידה פירסם קטעים ממנו: ״ואז ילבש בגדו ולא יתפור את פתיחת בתי ידיו בלולאות כי על זה נאמר (תהלים ל״ו, י״ב), 'ויד רשעים אל תנידני' ובכלל זה שלא ללבוש בתי ידים הנקראים גנץ. ולא מנעלים מחוברים בלולאות שעל זה נאמר (שם), אל תביאני רגל גאוה׳״ (״ההשקפה הצרפתית״, כרך קכ״ה, 1966, עמ׳ 268).
בתר מאוחר מובאת אימרה בשם רבי יעקב פולק שקרא כך על הבאים לבית הכנסת להתפלל בלבוש בלתי צנוע, וכה כתב הב״ח בטור אורח חיים, ראש סימן צ״א:
״… ומכל שכן שיש לגעור באותם שלובשין בתי שוקים של פשתן ונועלין פאנטופלי״ן שהעקב מגולה ומקצתן לובשין בתי ידים שקורין הנטשק״ש ועומדין בתפילה, ומהר״ר יעקב פולק ז״ל קרא עליהם המקרא הזה 'אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני׳ ״.
.ד
מעשה ברבי איצלה מפטרבורג ורבי יוסף יוזל הורוויץ שהיו מחכים בבית נתיבות לרכבת לקניגסברג. זה נסע להתרפא, וזה לקנות סחורה. כל אחד היה מעיין בספר.
פגה רבי איצלה לרבי יוסף יוזל: ״במה עוסק יהודי ?"
אמר רבי יוסף יוזל: "כל ימי ישבתי על התורה. כעת הוטל עלי לעסוק במסחר״. ואנחה ליוותה את דבריו.
אמר לו רבי איצלה! ״שמע בקולי׳ זרוק את המסחר, ועסוק בתורה״:
נענה רבי יוסף יוזל: ״בעל אשה וילדים אני, מיט וואס לעבט מען? (במה חיים)",
השיב רבי איצלה: ״ואנוכי שואל: מיט וואם שטארבט מען? (במה מתים?), המבין אתה …?
מספרים: מחלחלים היו הדברים בנפשו של רבי יוסף יוזל והם שעשו אותו ל״סבא דנווארידוק״ 3.
וכבר נמסרו כדברים האלה משם רבי הלל ליכטנשטיין.
מספר ר׳ ישראל ויינברגר׳ נכדו של רבי הלל ל״ש בספרו ״בית הלל השלם״ (טירנוי תש״א, עמ׳ נג):
״לו היה נאה שם קדוש. כמעט לא ידע צורת מטבע,מעולם לא לן בביתו מעות כי אם פקדונות של אחרים … והיה רגיל לומר לאנשים שבאו בקובלנא ואמרו: רבי, איך האב ניכט מיט וואס צו לעבען (אין לי במה לחיות). השיב להם: האט איהר מיט וואס צו שטארבען? (האם יש לכם במה למות?).
מרדכי ליפסין מביא בספרו ״מדור דור״ (כרך א׳ עמ׳ 243, מם. 667): רבי משה סופר, בעל ״חתם סופר״ היה אומר: שמעתי כמה בני אדם מתאוננים שאין להם במה לחיות. מעולם לא שמעתי אדם מתאונן שאין לו במה למות.
ה.
ולבסוף סיפור ואימרה מתחום החסידות.
רבי ברוך עפשטיין, בעל ״תורה תמימה״ מוסר בספרו ״מקור ברוך״(חלק ג פרק ל״א, עמ׳ 1616—1617) סיפור על הרב בעל התניא שאביו רבי יחיאל מיכל בעל ״ערוך השולחן״ שמע אותו מפי האדמו״ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, בעל ״צמח צדק״.
לאחר שחרורו מן המאסר התעכב הרב זמן קצר בפטרבורג. פעם ישב במסיבה עם חסידיו שגרו בעיר ואורחים שבאו ממרחקים. בתוך השיחה הביע הרב חפצו לשתות חמין עם חלב. מובן שמבוקשו נעשה מיד. הוגש ספל עם חלב. הרב לא שם לב לספל והמשיך בשיחתו. עברו כעשרה רגעים והרב חזר על מבוקשו. אמרו לו כי החלב כבר נמצא על השולחן. הרב כאילו לא השגיח בדברים והמשיך בשיחה. עברו עוד כעשרה רגעים והרב שאל שוב על החלב. תמהו האנשים. לקח בעל הבית את ספל החלב, נגע בו בידו של הרב ואמר: ״רבינו, הנה החלב״.
הזדעזע הרב למשמע הדברים האלה ואמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו" (משנה ע"ז פ"ב מ"ו) ויען כי זה החלב חלבו עכו"ם בלא השגחת ישראל, לכן לא ראיתיו.
חקרו בדבר ונמצא שכן היא.
והנה סיפור דומה ובו אותו שימוש מליצי בלשון הדין "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו" (כלומר, חלב שחלבו עכו"ם בלי השגחה ש לישראל – אסור), מסופר בספר "סמיכת משה" על סוגיות הש"ס (פשמישל תרמ"ז, ב"פתיחה") על הרב רבי שמעלקא מניקולסבורג.
ולא עוד, סיפור מעין זה התהלך כנראה, גם על הרדב"ז: פעם אחת נתנו לפניו חלב שחלב נכרי ולא שתה מפני שלא ראה מה שלפניו, וכשהעירו אותו שחלב לפניו, אמר: מסתמא חלבו עכו"ם, לא כן אמרו: "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו"4).
(אור המזרח כט ג-ד)
1) נראה שצריך לקרוא: השם הטוב עיין ״מבחר הפנינים״, שער הפלפול: ״אמר החכם הגדול שביחוסים השם הטוב״.
2) ועיין גם בהקדמתו של ר' וידאל הצרפתי לפירושו לתהלים.
3) לפי מ. גערץ (גרשון מאוושאוויץ), ״מוסרניקעס״, ריגה 1936, עמ׳ 21—23.
4) שלמה פיינרמן "האגדות החסידיות ומקורן", "השילוח", כרך 21, תרס"ט-תר"ע, עמ' 440. הכותב משווה הסיפור על הרדב"ז להמסופר על ר' נחום מצ'רנוביל שלא ראה אור שגוי הדליקו בשבת על פי אמירתו של ישראל. הדברים שהבאנו על הרב בעל "התניא" ועל רבי שמעלקא מניקולסבורג – הם ממש אותו סיפור המסופר על הרדב"ז.