ירושלים דדהבא
א.
לפני כמה שנים ציינתי במאמר על השיר "ירושלים של זהב" ("הדואר", ח' כסלו תשכ"ט) כי כבר לפני יותר משלושים וחמש שנה השתמש אורי צבי גרינברג בשם העדי "ירושלים דדהבא" (היא צורתה הארמית של "עיר של זהב", ירושלים של זהב) ככנוי-אהבה ולשם-תפארת לירושלים העיר. והנה שבתי וראיתי שכבר לפני מאתים שנה השתעשעו רבנים בישראל בשם הנזכר בתלמוד, ושמו אותו עטרה לעיר הקודש.
בשנת תק"כ יצא בקושטא ספר "דברי אמת", תשובות, חידושים ודרושים, להרב יצחק בכר דוד. הספר הופיע לאחר מותו של המחבר, וחתנו הרב אברהם ב"ר אביגדור כתב לו הקדמה. היא כתובה בחרוזים ושזורה פסוקים מן המקרא ומליצות חז"ל. היא מסתיימת בתפילה, מלאת רגש ופיוט, לגאולתם של ישראל. בסוף אותה תפילה מכנה המחבר את עיר הקודש – ירושלים דדהבא.
ארשה לי להביא את השורות האחרונות של התפילה:
"…ועתה אדוני המלך עיני כל ישראל עליך, עומדים צפופים ומשתחוים עד שיתפקקו כל חוליות. מפני שעיניהם של עניים תלויות. שלח נא ציר אמונים הואיל ומסתכלין: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. שאול ישאלו: רצוננו לראות את מלכנו. איזה דרך נעלה על העיר ועל העזרות. כנשר יעיר קנו והלך בסערות. ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלין. ישובו יושב בצלו. דיו לאבל שיעמוד באבלו. ולא יוסיפו לדאבה. אראה בנחמה ירושלים דדהבא. בנוי ומשוכלל. נדבכין דאבן גלל ואושוהי מסובלין".
בשנת תקמ"ד הופיע באמסטרדם הספר "עיני אברהם" על הלכות מעשה הקרבנות של הרמב"ם. המחבר, הרב אברהם צפיג, היה חכם מתוניס. הוא עלה לירושלים וישב בה על התורה והעבודה.
בהקדמתו לספרו הוא מספר על עליתו לארץ, ובין היתר הוא כותב: "מכאן מודעה רבא לעיני כל ישראל כי באתי אל הארץ, ירושלים דדהבא. העיר הזאת כלילת יופי, עטרת זהב גדולה".
תואר-הכבוד ירושלים דדהבא לעיר הקודש נמצא גם בספרים אחרים מאותה התקופה. בשנת תקס"ג נדפס בשלוניקי ספר "דין אמת" לרבי יצחק נבון, מחכמיה הדגולים של ירושלים. לספר באה גם הסכמה מר' אפרים נבון אחיו של המחבר. ר' אפרים קורא לירושלים – ירושלים דדהבא. בשנת תקס"ט נדפס בליוורנו הספר "ברך משה" להרב משה גלאנטי, איש דמשק. לספר ניתנה הסכמה מאת רבני ארם צובה. כותבים שם הרבנים: "ועינינו בציון עיר קדשנו ירושלים דדהבא".
ב.
בן אותה תקופה היה הרב ר' יום טוב אלגאזי, ראשון לציון, ראש חכמי ירושלים. גם לנגד עיני רוחו רחף השימוש בשם הנ"ל לכינוי-אהבה ותואר-כבוד לירושלים.
בחזון לבו נשא תפארתה והודה של ירושלים לעתיד, אך עיניו גם ראו את מראה העיר בימיו. עיר ענייה, דווייה וסחופה. וכשבא להזכיר את ירושלים, על סבלה וצערה, יש ולא כינה אותה ירושלים דדהבא, אלא החליף מקומן של שתי אותיות וכתב ירושלים דדאבה – ירושלים הדואבת, השרויה בצער.
וכך הוא כותב בהקדמתו לספרו של אביו "נאות יעקב" (איזמיר תקכ"ז): "לשדר לן מר משיח לישראל, כי בא מועד, זמן קהילה לכל, יבנה אצלו ציו"ן. ירושלים דדאב"ה מני עוני, והיתה לשם ולתפארת בקבוץ בניה". הוא השתמש במטבע לשון זה גם במקומות אחרים. כך גם בהקדמתו לספרו הידוע "הלכות יום טוב", הלכות בכורות וחלה להרמב"ן עם באור משלו*).
על ציצית לשון
ב"הדואר" (י"ז שבט תשל"א) דנתי על הביטוי "על ציצית לשון" המופיע ברשימה היסטורית המיוחסת ל"ספר הקבלה" של ר' אברהם ב"ר דוד.
והנה בקיץ העבר, בהיותי בירושלים. העירני פרופ' שרגא אברמסון שכבר דן בביטוי זה ב"לשוננו לעם" (מחזור יט, קונטרס ד, שבט תשכ"ח).
פרופ. אברמסון לא הביא את שתי המובאות הנוספות שברשימתי. כיד בקיאותו הטובה והרבה עליו ציין מלבד המובאה מן הרשימה ההיסטורית הנ"ל, שלוש מובאות קדומות, מהן אחת מתעודה שבכתב-יד מאמצע המאה הי"א.
בהזדמנות זו אעיר, כי באחרונה מצאתי ביטוי זה בספר "נזיר שמשון" על ששה סידרי משנה לר' יעקב שמשון שבתי סיניגאליא (פיסה תקע"ג). המחבר אומר בהקדמתו על אביו "דלא פסק פומיה מגירסא בשיתא סידרי משנה בין בסתוא בין בקייטא ובשי"תין רהיט במבטא על ציצית הלשון סדרא אחת ליומא כאשר ירוץ הקורא…"
מכאן אנו נמצאים למדים שביטוי זה נמצא בשימוש במשך מאות בשנים.
מתוך "הדואר" יא כסלו תשל"ג
*) ב"ציון", ספר חמישי (תרצ"ג) פירסם ד"ר יצחק ריבקינד המנוח "דפים בודדים" המפיצים אור על קורות הישוב בארץ ישראל במאה הששית. ביניהם יש איגרת מירושלים משנת תקנ"ז. רבי יום טוב אלגאזי חתום ראשון עליה. באגרת כתוב בין היתר (שם עמ' קנב): "הלא קו"ל האר"ש ציון במרר תבכה אנוחי' מנחי'נן אנחה שוברת בצ'עריך ירושלים דדאה"ה…" ודאי יש שם טעות דפוס, וצריכים לקרוא: דדאב"ה, והוא ביטויו של רבי יום טוב אלגאזי.