ה מ ש פ ח ה
משפחת ליבן, מן המשפחות העתיקות של קהילת פראג היתה, ובניה היו מראשי העדה. מצויינים היו בעסקנותם במוסדות ובחברות העדה.
שנים מהם נתפרסמו גם כחוקרי תולדות הקהילה ואישיה הדגולים, כשומרי משמרת-זכרונות תפארתה וגדולתה מימי קדם: ר' קלמן ור' שלמה צבי ליבן.
ר' קלמן ליבן היה מראשי העדה. במשך שנים רבות היה סופר החברא קדישא גומלי חסדים, ואף היה מנהל פנקסי הילודים. הוא היה גם מראשי המיסדים של עקד ספרים הנודע של הקהילה.
שמו יצא הרחק מעבר תחומי עירו בעקבות ספרו "גל עד" (פראג תרט"ז), בו רשם 170 נוסחי מצבות של בית העלמין הישן דפראג. במלאכת העתקת המצבות החל עוד חותנו ר' משה וולף ייטלס, שהיה סופר החברא קדישא לפניו. ר' קלמן המשיך בפעלו והגדיל והרבה לעשות. בהקדמתו לספרו הבטיח שאם "יוסיף ה' ימי חלדי ויעזרני חיל להעתיק עוד אשר חרות על לוחות המצבות, אשלח אותם מעת לעת על פני חוצות". ואמנם המשיך בהעתקת המצבות, אך לא עלה בידו להדפיסן. סמוך למותו פירסם תולדותיהם של אנשים מצויינים הקבורים בבית-העלמין וואלשן אשר בפראג (נדפסו בחוברת בגרמנית שיצאה בשנת תר"ן לרגל חנוכת בית-העלמין השני אשר בוואלשן).
הואמת בשנת תרנ"ב, בהיותו בן שמונים שנה. "עד יומו האחרון לא כהתה עינו ולא פסק מחקירה ודרישה לביקורת תולדות ישראל", כתבו עליו אחרי מותו (האסיף", שנה ו', תרנ"ד).
ר' שלמה צבי ליבן הלך בעקבות קרובו ר' קלמן.
הוא נולד בשנת 1881 וגדל על ברכי התורה והחכמה. לאחר שסיים לימודיו באוניברסיטה נתמנה מטעם הממשלה מורה לדת יהודית בבתי-ספר תיכוניים שבעיר.
עשרות בשנים שימש במשרה זו ועליה היתה פרנסתו אך זה לא היה שדה-פעולתו היחידי. רבים היו שטחי התענינותו ועיסוקו.
ה ה י ס ט ו ר י ו ן
כל ימיו שקד על חקר תולדות יהודי פראג והמדינה ועוד בגיל צעיר החל לתרום מפרי-עטו לקובצים מדעיים ולכתבי-עת.
במחקריו המבוססים לרוב על תעודות בכתב-יד שמצא בארכיוני המדינה והקהילה ואצל אנשים פרטיים שפך אור על חייהם הפנימיים של היהודים ועל הרדיפות והנגישות שהיו מנת חלקם, ותיאר רבני וגדולי העדה. כמעט כל דבריו כתב בגרמנית. מעט פירסם גם בצ'כית.
והרי מפירסומיו:
בשנתונים של החברה הספרותית היהודית מפרנקפורט הדפיס המאמרים והמחקרים הבאים: ליחסים בין ר' יחזקאל לנדוי לר' יונתן אייבשיץ (כרך א' תרס"ד, עמ' (326-325) דברים מתוך כתב יד לתולדות יהודי פראג בשנות תק"ד תקי"ד (כרך ב' תרס"ה, עמ' 330-267 כרך ג, תרס"ו, עמ' 292-241 ובחלק העברי שם, עמ' 59-31), שדידת עיר היהודים בפראג ב 26-לנובמבר 1744 (כרך ז, תר"ע, עמ' 375-373) רבי אלעזר פלקלס (כרך י, תרע"ג, עמ' 33-1) השריפות בפראג בשנות תמ"ט ותקי"ד (כרך יח, תרפ"ז, עמ' 193-175) רבי דוד אופנהיים (כרך יט, תרפ"ח, עמ' 38-1) מגילת היוחסין של המהר"ל מפראג והוא תרגום לגרמנית של מגילת היוחסין שנתחברה על ידי ר' מאיר פרלס (כרך כ, תרפ"ט, עמ' 336-315).
הערכה על ספרו של א. שטיין תולדות היהודים בבוהמיה" (גרמנית, 1904) פירסם ב"צייטשריפט פיר הבראישה ביבליוגרפי", שנה ט', גליון א, ינואר-פברואר 1905 , עמ' 20-17.
ב"מונטסשריפט פיר גשיכטה אונד וויסנשפט דם יודנטומם" (ברסלוי) הופיעו ממנו: הערכה על ספרם של בונדי ודבורסקי "לתולדות היהודים בבוהמיה, מורביה ושלזיה משנת 906 עד 1620 (כרך 50, 1906, עמ' 633-627) הערכה על ספרו של אלדד דויטש על שלושה בתי כנסת עתיקים בפראג (כרך 53, 1909, עמ' 506-502) תכנית הקיסרית מריה תיריזה להטיל מם על אתרוגים (שם, עמ' 722-720) תיאור שני כרכים מעזבונו הספרותי של הצנזור הפראגי לענינים יהודים, קארולוס פישר (כרך 62, 1918, עמ' 56-49. עם המאמר הזה פירסם גם שלושה מכתבים מר' זכריה פרנקל לפישר), "פרומיט מייזל, הרעיה הראויה לר' מרדכי מייזל" (כרך 75, 1931, עמ' 377-374).
ר' שלמה צבי ליבן היה פעיל ב"חברה לחקר תולדות יהודי צ'כוסלובקיה", והיה חבר המערכת של השנתונים שיצאו על ידי מחברה. הוא השתתף בשנתונים במחקרים אלה: "הכרוניקה של דמשק", והוא תיאור שלכרוניקה זו. לפי ליבן היא מזוייפת ובת המאה הי"ט (כרך א, 1929, עמ' 409-369); "אגרת מחלת" – תרגום לגרמנית והערות לכרוניקה עברית בשם זה המתארת קורות פראג ויהודיה בשנות תק"ב – תקי"ז ואשר פורסמה בראשונה על ידי ר' אהרן פריימן בשנת תרנ"ח בקובץ על יד, כרך ח, של חברת "מקיצי נרדמים" (כרך ב, 1930, עמ' 402-293), "מכתבים משנות 1748-1744 על גירוש היהודים מפראג" (כרך ד, 1932, עמ' 479-353) "עניני ר' דוד אופנהיים" פרסום כמה תעודות המתיחםות לד' דוד אופנתיים (כרך ז, 1935, עמ' 483-437); "מגילת שמואל" תרגום גרמני של המגילה הכתובה ביהודית. המגילה שנתפרסמה בראשונה על ידי ר' אהרן פריימן בשנת תרנ"ט בקובץ על יד, כרך ט, של חברת "מקיצי נרדמים", מתארת מאורעות בקהילת פראג בשנות ת"ס-תס"ה: הצלתו של פרנס העדה ר' שמואל טויםק מעלילות שהעלילו עליו (כרך ט, 1938, עמ' 342-307).
הוא הירבה גם לעסוק בביבליוגרפיה. בשנת 1927 השתתף בספר היובל "היהודים של פראג", שיצא מטעם חוג פראג של מסדר "בני ברית" במחקר; "הדפום העברי בפראג במאה השש-עשרה". כן השתתף בכתב-העת הביבליוגרפי סונציגו-בלטר (ברלין), לו תרם: ספר "הדקדוק העברי של פורטיוס הורטנסיוס" (כרך ב, 1929, עמ' 150-149): "לתולדות הצנזורה של הספרים העברים בפראג" (כרך ג, 1930-1929 עמ' 55-51) "דפוס פרנקפורט בלתי ידוע" על "תיקון ליל שבועות" משנת 1713 (שם, עמ' 56).
מלבד תרומותיו אלה לכתבי-עת וקבצים מדעיים השתתף גם בכתבי-עת ומאספים יהודים כלליים .בין היתר פירםם: המהר"ל מפראג, שלוש מאות שנה למותו" ("יודישה פולקסשטימה", ברין, 1909. מאמר זה הכניס לאחר מכן להקדמה לתרגומו של מגילת היוחסין של המהר"ל מפראג שפירםם בשנתון של החברה הספרותית היהודית): רבי בצלאל רנשבורג (יודישה פולקסשטימה, שנה י"א, גליון 43, כ"ד תשרי תרע"א): הערכה על ספרו של הרב כ"ץ על א. גייגר (שם, שנה י"ב, גליון 5, ג' שבט תרע"א): "מתוך סידור ישן דברי ר' יחיאל מיכל אפשטיין בלע "קיצור השל"ה" בסידורו "תפילת דרך ישרה" על המעלות הדרושות לשליח ציבור (היקלס אילוסטרירטר יודישר פולקסלנדר, ברין, לשנת תרפ"ה, עמ' 3-,28): "אספת פרנסי קהילות בוהמיה בפראג" (בלוחו של היקל הנ"ל לשנת תרפ"ו: את המאמר לא ראיתי. הוא צוין על ידי א. מונלס בביבליוגרפיה שלו ליהדות פראג, פראג 1952, עמ' 336), "דבי אלעזר פלקלס, מאה שנה למותו" (ירחון "מנורה", וינה, שנה ד, גליון ח, אבגוסט 1926, עמ' 474-471).
ב"זידובסקי קלנדר" שיצא בפראג הופיעו ממנו בצ'כית: בלוח של שנת תרצ"ג "המסחר והרווחים של יהודי צ'כיה במאה ה-18": בלוח של שנת תרצ"ד: "השנים האומללות של יהודי פראג (1754-1741)". בלוח של שנת תרפ"ז הופיע מאמר בשם "משיחיות בפראג בשנת 1235", החתום בראשי תיבות ס. ה., והוא אולי פרי עטו (ס. ה. הן ר"ת סלומון הוגו, שמותיו הפרטיים הלועזיים של ליבן).
בין היתר פירסם מאמרים גם ב"איזראליטישס פאמילינבלאט" של המבורג.
ליבן השתתף גם ב"יודישס לקסיקון", ב"אנציקלופדיה יודאיקה" ובאנציקלופדיה "אשכול".
ד"ר שלמה צבי ליבן היה גם מרצה בחברת "אפיקי יהודה" בפראג שהיתה מקיימת הרצאות על נושאים יהודיים. בשנת תר"ץ, כאשר מלאו לחברה ששים שנים לקיומה, פירסם ליבן בספר היובל שלה מחקר בשם "תרומות לתולדות התרבות של יהודי בוהמיה במאה השמונה-עשרה".
מיסד בית הנכאת היהודי אשר בפראג
האהבה העזה לעברה המפואר של קהילת עיר מולדתו, שהיתה ביסוד כל עבודתו המדעית-םפרותית, היא גם שהניעה אותו ליזום יסוד בית הנכאת היהודי אשר בעיר.
הדבר היה בשנת 1906. באותה השנה עמדו להרוס שני בתי-כנסת עתיקים בעיר (בית כנסת "ציגיינר" ובית- כנסת "גרוסנהוף"). זמן מה קודם לכן נהרס בית הכנסת "נוי". מה יהיה גורלם של חפצי האמנות ובעלי הערך ההיסטורי הרב שהיו מצויים באותם בתי הכנסת? האם יתפזרו ויעלמו בדומה לחפצים היקרים של בתי הכנסת שנסגרו בשנים קודמות? הירהר ר' שלמה צבי בלבו. אסור ליתן לחפצים אלה להאבד מתוך הקהל! אז הגה ר' שלמה צבי את הרעיון להקים בית נכאת יהודי בעיר, בו ישתמרו עתיקות העדה. הוא יזם יסודה של חברה למען בית נכאת יהודי. חברה זו, אליה הצטרפו מנכבדי העדה, הצליחה לרכוש החפצים שהיו מצויים בבתי הכנסת שעמדו ליהרס. אנשי החברה גם חיפשו חפצים בעלי-ערך היסטורי בבית המועצה הישן של הקהילה ואצל אנשים פרטיים בעיר ובמדינה, ובשנת 1909 נפתח בית הנכאת בשני חדרים ברחוב בנדיקטסקא 5. היה זה רק משכנו העראי של המוזיאון, כי המקום היה צר מהכיל כל אוצרותיו.
בשנת 1912 עבר למקום מרווח יותר, לבנינה החדש של החברה קדישא על יד בית העלמין הישן של הקהילה.
במשך השנים נצטברו בבית הנכאת אוצרות מרובים, והוא היה לאחד המוזיאונים היהודים הנודעים באירופה.
ר' שלמה צבי ליבן, ששימש מנהל המוזיאון, תיאר התפתחותו ואוצרותיו בחוברות מיוחדות ("המוזיאון היהודי אשר בפראג", גרמנית וצ'בית, 1924) ובעתונוח ("גמיינדהבלאט דר יודישן גמיינדה צו ברלין", מרס 1931).
גורל מוזר היה למוזיאון בימי מלחמת העולם השניה. בעוד שבכל מקום שלטונם החריבו הגרמנים את מוסדות ועתיקות היהודים, שקדו בפראג על "הרחבת" המוזיאון היהודי. הנאצים תיכננו להקים מוזיאון שישמש לצרכי מחקר על אודות העם המושמד, ועל כן ריכזו במוזיאון היהודי כלי קודש וחפצים בעלי ערך היםטורי-יהודי ששדדום במקומות שוגים במדינה.
לאחר המלחמה חזר המוזיאון לרשות הקהילה היהודית. בשנת 1950 עבר לידי השלטונות.
נשיא החברה קדישא
כרבים מבני משפחתו היה גם ר' שלמה צבי פעיל בחיי הקהילה. במשך תקופה ארוכה היה נשיא וראש החברה קדישא. למשרה זו נבחר במקומו של דודו ר' מיכאל דוד ליבן, שכיהן בה כארבעים שנה.
רבים מן המוסדות שקהילת פראג הצטיינה בהם מלפנים לא היו קיימים יותר בדורות האחרונים: החברה קדישא היתה מן השרידים האחרונים של עברה המפואר של הקהילה. הוא היה מוסד בעל עצמה – הרי כל חברי הקהילה נזקקו לה ותחת ראשותם של בני ליבן התנהלה כפי התורה והמסורה מדור דור. אנשי ליבן לא נתנו לשלוח יד בהנהגות ותקנות העתיקות של החברה.
בהספד שנשא ר' שלמה צבי ליבן על דודו ר' מיכאל דוד ביום התענית של החברה קדישא בערב ר"ח שבט תרצ"ב, העלה על נם את מידותיו התרומיות, פעולותיו למען הקהילה וביחוד נשיאותו של הח"ק. בין היתר סיפר: "כמה נרדף על שלא רצה להניח שיתעסקו בני הח"ק עם אנשים שצוו לשרוף עצמם וגם לא רצה להניח לקבור את אפר הנשרפים בבית הקברות…" (קונטרס אהבת דוד, מונקץ', תרצ"ב. בקונטרס גם דברי תהילה והספד על ר' מיכאל דוד ליבן מאת הרב אהרן סג"ל עפשטיין דיין ומו"ץ בפראג).
בפעילותו בח"ק אחז ר' שלמה צבי במעשי קרובו. אף הוא נלחם בחזקה נגד אלה שרצו לבוא לקבר ישראל לא כפי דיני ישראל, ויש שהיה נתבע בשל כך לפני הערכאות, וגם שם הגן על דעת התורה.
בכל בעיה התנהג כפי הוראת הרבנים. שאלה מענינת משלו נמצאת בשו"ת כפי אהרן להרב אהרן סג"ל עפשטיין הנזכר לעיל (מונקץ', תרצ"ג, סימן ט"ו): האם מותר לקחת דמי-כניסה מן המבקרים בבית העלמין הישן בפראג כדי לראות את המצבות העתיקות.
ר' שלמה צבי ליבן נפטר בפראג בר"ח כסלו תש"ג (10 לנובמבר 1942).
נכתב ע"י טובי' פרשל, מתוך "אלה אזכרה" כרך שביעי