משחרות עד שיבה

1.

שמש האביב חדרה מבעד לחלונות הגבוהים של אולם הישיבה. ניגון הגמרא מילא את אווירו. על יד דוכניהם עמדו התלמידים, מהם שכל גופותיהם אמרו תנועה, ומהם שהיו קפואים במקומותיהם מתוך התרכזות המחשבה. באחת הפינות עמד עלם צעיר. פניו היו אל הגמרא, אבל ניכר היה שמחשבותיו מפליגות ממנה והלאה. בידו הימנית היה ממשש בכיס מכנסיו, כאילו שמר שם חמדה גנוזה היקרה לו מכל. ואמנם מזמן לזמן היה מוציא מכיסו גליון נייר רחב, פורשו בסתר מתחת לדף הגמרא, וקורא בו וחוזר וקורא בו, כשפניו קורנות מאושר.
היה זה מכתב מאת הוועד האודיסאי של "חובבי ציון", שעתה זה הביאו הדואר אליו. המכתב נכתב ונחתם בידי ראש הוועד, מנחם מנדל אוסישקין בכבודו ובעצמו. מאשר הוא בו קבלת הסכום של תשעה רובלים וארבעים ושמונה קופיקות, שה"אדון הנכבד" הואיל לאסוף בשביל "חובבי ציון", ומעודד אותו להמשיך בפעולותיו.
"האדון הנכבד" היה פרחח בן שבע עשרה, שבני הישיבה היו קוראים לו פעמים "לודז'שאי" על שם עיר מולדתו, ופעמים "וארשאי" על שם עיר מגורי הוריו.
איסוף הכסף היה מעשהו הראשון של יצחק ריבקינד בשביל "חובבי ציון". זיקתו ל"חובבי ציון" לא באה לו מישיבת ואלוז'ין. אמנם היתה ישיבה זו מקום גידולם של רבים מפעיליה הגדולים והמסורים של התנועה. והרי הנצי"ב עצמו, ששימש ארבעים שנה ראש הישיבה, היה אחד הגבאים הראשיים של "חובבי ציון". כבר בראשית תקופת חיבת ציון היו בישיבה אגודות סתר למען ציון : "נס ציונה" ו"נצח ישראל", ובימיו של ריבקינד עדיין היו מתהלכות בין התלמידים שמועות על האגודות הללו. ישיבת ואלוז'ין חיזקה בלבו את הקשר לחיבת ציון – אבל ראשיתו של קשר זה מבית סבא באה לו.

2.

סבא היה ר' סנדר דישקין, מנגידיה ונדיביה הגדולים של לודז'. הוא הקים ותמך בכספו ישיבה והנהיג בה את שיטת הלימוד הליטאית. זה היה מעין מהפכה בעיר, שהיתה מרכז לחסידות. חסידים לא ראו את ישיבת "תורת חסד" בעין יפה. מעשה בחסיד אחד ששלח את בנו לאותה ישיבה, ואמר לו חסיד חברו : "שוטה שכמותך, למה לך לשלוח את בנך לישיבה זו, בה יסירו אותו מעט מעט מדרך הישר עד שיביאוהו לידי שמד, מוטב לך לשלוח אותו ישר ל"טבילה".
חמש בנות היו לו לר' סנדר, ואת כולן השיא לתלמידי חכמים מופלגים : ר' בריך דניאל ריבקינד, הוא אביו של יצחק, ר' משה יצחק גלברט, ר' אורי משה גורדון, שהיה ידוע בשם "העילוי מאוזדא", ר' חיים העליר, שעתיד היה להתפרסם כגאון ואחד מגדולי חכמי ישראל שבדור, ור' שניאור זלמן שניאורסון.
חגיגות הכלולות שערך ר' סנדר לבנותיו, היו לשם דבר. יצחק בעודו ילד השתתף באחת מהן. זו היתה חתונת בתו הרביעית של ר' סנדר, שנישאה לר' חיים העליר. החתונה התקיימה בווארשה. חבושי צילינדרים ישבו המוזמנים אל השולחנות הערוכים. מגרודנא הביאו את הבדחן הנודע יעקב זיזמאר לשמח חתן וכלה והאורחים.
לימים, כשנעשה ריבקינד חוקר מובהק בפולקלור היהודי והרבה לכתוב על בדחנים, כלי זמרים ומנהגי חתונה יהודים, ריחפה לנגד עיניו אותה חתונה נגידית, שהיה עד לה בילדותו.
נפשו של סבא כלתה לציון. קם ויצא את לודז' ועלה לארץ ישראל. היה בדעתו להקים שם מפעל אריגה, בדומה לאותם המפעלים, שעשו את לודז' למה שהיתה. ברם לא עלה החבר בידו. כשחזר ר' סנדר לעירו, היה אומר : "עם מלכות בריטניה איני יכול להתחרות בייצור בדים".
ברם אחיו של ר' סנדר, ר' מרדכי דישקין, זכה להשתרש בארץ. הוא היה ממייסדי פתח תקוה, וגם חיבר קונטרסים על חיבת ציון ויישוב הארץ.

3.

לאחר שלמד זמן מה בישיבת ואלוז'ין, הלך יצחק ריבקינד לפוניבז' ללמוד תורה מפי הגאון והצדיק ר' איצ'לי. פעולותיו למען "חובבי ציון" בעודנו חובש ספסל הישיבות, בעל כורחן שהיו מצומצמות. אבל משיצא מגיל הישיבה מייד התמסר לעבודה למען ציון בכל חום נפשו הצעירה.
הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני השתלט על חלק גדול של פולין הרוסית. כדי לזכות באהדתה ובתמיכתה של האוכלוסיה המקומית ביטלו הגרמנים את הגזירות המעיקות שגזר שלטון העריצות של הצאר. קורא דרור להתארגנות פוליטית וחברתית. הרחוב היהודי התעורר לחיים חדשים. אירגונים שעד אז פעלו בסתר, התחילו להופיע בגלוי. חברות ואיגודים חדשים צצו בכל פלך ופלך.
יצחק ריבקינד נעשה אחד מראשי התועמלנים של הציונות הפוליטית, שהיתה אסורה בימי הצאר. היה מסובב בערים ועיירות וקורא להתארגנות למען ציון, עושה ומעשה לייסודן של חברות ואגודות חדשות.
היה נואם מצוין. הוא ניחן בכשרון הנאום מטבעו, אבל היו לו גם שני מורים גדולים, מהם למד את מלאכת המחשבת שבהופעה על הבימה. רבותיו במקצוע זה היו : המגיד הנודע ר' אליקים גציל ומטיף הציונות המפואר, ר' יצחק ניסנבוים.
את ר' אליקים גציל היה ריבקינד שומע, כשהיה הלה בא לווארשה ונושא מדברותיו בחברת הש"ס הליטאית. לאחר כל דרשה היה יצחק הקטן מנסה לחקות את תנועותיו וקולו של המגיד.
ר' יצחק ניסנבוים היה דורש מדי שבת בשבתו בבית הכנסת הציוני "מוריה" שברחוב דזילנא 7. מזמן לזמן היה נואם בעברית. הוא היה מגדולי המטיפים שבדור, מורם ורבם של חבל מטיפים ציוניים. דרשותיו היו בנויות להפליא. חוזר היה מדרש למדרש, והוא, שהיה גם סופר מזהיר וחוקר, פירש את הדברים מבחינה היסטורית והאיר עליהם מאור החזון של התחדשות האמונה, האומה והארץ.
עודו ילד, כבר בלע ריבקינד בצמא את דברי דרשותיו של ניסנבוים, כשהיה נלווה אל אביו לתפילה בבית הכנסת, שניסנבוים היה מטיף שם. לימים זכה ריבקינד להופיע עם ניסנבוים יחד באסיפות ולהימנות עם חוג ידידיו המקורבים.
פעם התלונן ריבקינד לפני ניסנבוים על המטיפים הציוניים, המרסקים את הפסוקים בדרשותיהם. נענה לו ניסנבוים ואמר: הניחו להם לרסק ולשבור פסוקים, ובלבד שירפאו בכך את הלבבות השבורים של עמנו.
כשאתה מקשיב לדבריו של ריבקינד על מה שראה במחיצתו של ניסנבוים, אתה לומד מה גדול כוחו של אידיאל להתגבר על ליקויים ופגמים שלקה בהם האדם מטבעו. "בשיחותיו הפרטיות היה ניסנבוים קצת מגמגם – מספר ריבקינד, – אבל כשעלה על הבימה לשאת את דברו… אהא… לא היה דומה לו".

4.

בשנת תרע"ז השתתף ריבקינד בייסודו של אירגון "צעירי מזרחי" בלודז'. דעת המייסדים לא היתה להקים חברה מקומית בלבד. הם נשאו עיניהם לתנועה גדולה ורחבה. ואמנם כך היה. "צעירי מזרחי" היו לארגון מסועף, וממנו התפתח לאחר מכן "הפועל המזרחי". עדיין שמורה בידי ריבקינד תעודת החבר שלו מ"צעירי מזרחי". היא מצוינת במספר : 1.
באותה שנה היה ריבקינד ציר לוועידת "המזרחי" בפולין, בה נבחר חבר ההנהגה. שנה לאחר מכן התקיימה המועצה הראשונה של אגודת "צעירי מזרחי", וגם בה נבחר להנהלה. מטעם המזרחי שימש גם ציר במועצה הלאומית (נאציונל ראט) של יהודי פולין, שהיתה הנציגות הפוליטית של יהדות זו.
לא רק בעל פה אלא גם בכתב עשה ריבקינד למען רעיון "המזרחי". הוא השתתף בשבועון "המזרחי", שהיה גם במייסדיו, וגם בעיתונים אחרים, ופירסם שתי חוברות : "הנצי"ב ויחסו לחיבת ציון", ו"המזרחי ותקופותיו", על תולדות "המזרחי" והתפתחותו.
בשנת תר"ף נשלח ריבקינד מטעם "המזרחי" כתועמלן לווילנה.
עניה היתה וילנה. עניה עד מאוד, ובייחוד בימים ההם. לא היו בה בעלי התעשייה אשר בלודז', לא היו בה הסוחרים הגדולים שבווארשה. אבל עניותה של העיר לא ניוולה אותה, הואיל והיתה בה אצילות רוח מדורות, ופתגם היה שגור : "האלב ווילנע נעמט צדקה, גאנץ ווילנע טוט צדקה" ("מחציתה של וילנה מקבלת צדקה, כל וילנה עושה צדקה").

5.

באותה השנה הוזמן ריבקינד על ידי "המזרחי" בארצות הברית שיבוא לכאן, כדי לעשות נפשות לתנועה.
הוא נענה להזמנה. בדרכו לאמריקה חנה בלונדון והשתתף כציר בוועידה הציונית העולמית שנערכה אז שם. היתה הוועידה הציונית הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וועידה גדולה היתה. התקיימה גם הפגנת עם אדירה. אולם "אלברט הול" הגדול היה צפוף המונים נרגשים. על הבימה ישבו ראשי התנועה, ומתוכם בלטה דמותו האפטררכית של מאכס נורדאו. עם הנואמים היה גם הלורד באלפור. מצב הרוח היה מרומם. ההתלהבות היתה גדולה. היו אלה ימי אביבה שח הצהרת באלפור. הכל ציפו, שיוד מעט ויקום הבית הלאומי היהודי.
ריבקינד הצעיר היה כנסוך קסם למראה עיניו ולמשמע אוזניו, ושופע מרץ והתלהבות יצא לאמריקה, כדי לנטות שכמו לפעולה למען ציון. אבל השינוי הגדול באווירה הציבורית מיהדות פולין דלוקת החזון, אדירת האמונה ושומרת תקוות הדורות – לאמריקה השקועה במ"ט שערי החמרנות והחשבון המפוכח – שינוי זה הרפה את רוחו, והוא היה הולך ומושך קמעה את ידו מן הפעולה המפלגתית. דרכי העבודה הציבורית והתעמולה בארצות הברית, השונות בהרבה מאלה שבאירופה, לא נראו בעיניו. בימת הנואמים, שהיתה כל כך חביבה עליו, עתה הסתלק ממנה והתכנס בתוך עצמו.
באותם הימים היה הוגה הרבה במולדתו הרוחנית, בישיבת ואלוז'ין. כבמחזה עלו לנגד עיניו אותן השנים של תום, של חלומות ואידיאלים, שלא נפגמו על ידי המציאות האכזרית. הוא גמר אומר לכתוב את תולדות הישיבה, וניגש לאסוף את החומר הדרוש לעבודתו, ואגב כך גם פירסם כמה מאמרים על הישיבה.

6.

בקיץ שנת תרפ"ג נתקבל ריבקינד לעבודה בספריית הסמינר התיאולוגי שעל שם שכטר בניו יורק. לא היתה לו ההכשרה הטכנית לספרנות, אבל גדולה היתה אהבתו לספר העברי, וכנגד אהבה זו, מה ערך יש לידע פנקסנות ספרים ורישומם לפי שיטה זו או אחרת.
אחת מעבודתיו הראשונות היתה השוואת הספרים העתיקים שבאוסף אלחנן אדלר כנגד הטפסים של אותם ספרים ורישומם שהיו בספרייה.
עברו תחת ידו ספרים נדירים ביותר, אינקונאבלים ודפוסים ראשונים אחרים, לפעמים גם טפסים כפולים ומשולשים. עינו החדה ואצבעותיו העסקניות הבחינו בשינויים שבין טופסי אותה המהדורה עצמה, שפעמים יש שינוי בשער, בקישוט, או באימהות הדפוס, ופעמים יש הוספות, או השמטות. גילויים אלה הוא מפרסם בשם "דקדוקי ספרים" ב"קרית ספר". שם גם פירסם מילואים לרשימות ביבליוגראפיות.
רק שנים מועטות עברו מאז נכנס כטירון לספרייה, וכבר היה ביבליוגראף נודע, מתפלמס ומתדיין עם חברים ותיקים למקצוע.

7.

בצד מחקריו הביבליוגראפיים הוא עוסק גם בחקר הפולקלור היהודי.
"יהודי אני וכל דבר יהודי אינו זר לי" זו סיסמתו. יקרים לו כל סיפור וכל אגדה, כל מנהג וכל נוהג של תפוצות ישראל, ואפילו הקטנות ביותר, שיש בהם משום גילוי לרוח ישראל ותרבותו. חס הוא עליהם שלא יאבדו, שלא ישתכחו. הוא רושמם, אוספם וחוקר אותם, למען ידע וילמד דור אחרון את הוואי החיים המופלא של אבותיו.
משחר נעוריו קרוב היה הפולקלור ללבו של ריבקינד. לפני חמישים וחמש שנה פירסמו א. דרויאנוב וי. ח. רבניצקי קול קורא, שבדעתם להוציא ספר כינוס לבדיחה היהודית, וביקשו מן הקוראים לשלוח אליהם מאשר תחת ידם.
בן ט"ו היה ריבקינד בשעה שקול קורא זה הגיע לידו. עמד ושלח להם לסופרים צרור בדיחות. דרויאנוב השיב לו במכתב תודה, וזו היתה ראשית התכתבותו והתקשרותו הלבבית עם הסופר, שנמשכה עד סוף ימיו.
עיסוקו של ריבקינד בפולקלור הומרץ גם על ידי אווירת הספרים המיוחדת במינה, שבתוכה היה שרוי, היא ספריית הסמינר התיאולוגי, שהיא אחת מן החשובות והיקרות בעולם, ובה מצא את אוצרותיו הרוחניים של העם גלויים ופתוחים לפניו, ושאב מהם מלוא חופניים לצורך עבודתו המחקרית בהוואי העם שבעבר הרחוק והקרוב.
מסותיו המחכימות ועשירות הדעת מתפרסמות בבימות שונות, הן בעברית והן באידית. הן כתובות בחן ובחום, הנובעים ממקור אהבתו העזה לרוח ישראל ותרבותו, ומתחבבות על הקוראים. שעה שחידש המאסף "רשומות", הבימה לידע עם בה"א הידיעה, את הופעתו, נמנה ריבקינד עם משתתפיו. ח. נ. ביאליק הפציר בו לשלוח לו מאמרים. "אינני יכול – כתב לו – להשלים בשום אופן עם הרעיון, שייצא הכרך בלי השתתפותך".
רבים ושונים הם העניינים, שעליהם פרושה מצודתו של ריבקינד החוקר. בשנות הארבעים יצאו מתחת ידו שני ספרים חשובים : בתש"ב, לרגל הבר מצווה של בנו דניאל, פרסם את ספרו "לאות ולזכרון", והוא מחקר על תולדות ה"בר מצוה" והתפתחותו בחיי העם ותרבותו. מצורפת לספר ביבליוגראפיה מקיפה על ענייני בר מצוה : דרושים, פיוטים וכדומה. ארבע שנים לאחר מכן הוציא את הספר "הער קאמף קעגן אזארטשפילן ביי יידן", ובו מובאים ומבוארים כתבים, ובייחוד שירים, באידית, שנכתבו במשך חמש מאות שנה, בגנותו של משחק הקלפים. ספר זה, שהוא תוספת חשובה לחקר תולדות התרבות של עמנו, הוא פרי עמל שנים. רב מאוד החומר שצבר ריבקינד על נושא זה, ובספרו הביא רק מקצת מן המקצת מתוך אוצרו הבלום.
ריבקינד חד המבט הוא גם טוב עין. גדולה העזרה שהגיש לסופרים ומלומדים, שפיזר להם ביד נדיבה מידיעותיו הרחבות.
קשרי ידידות מקשרים אותו עם חוקרים רבים. עמוקה ולבבית ביותר היתה התקשרותו עם הרב י. ל. אבידע זלוטניק ז"ל. הוא היה ידידו וחברו לעבודה מימי "המזרחי" בפולין, ולימים נעשה ידידו ושותפו בחקר הפולקלור. מתוך ידידותם זו נתקשרו גם בקשרי משפחה. יהודית, רעייתו וחברת חייו של ריבקינד, היא בת אחי אשתו של הרב זלוטניק, והרב הוא שזיווג את הזיווג הזה.
כשם שחיבתו של ריבקינד לפולקלור היהודי קירבה אותו אל הרב אבידע, כך קירבה אותו חקירתו בנבכי לשון אידית אל המשורר יהואש, מתרגם התנ"ך לאידית, שדבקו זה בזה לאהבה. עדיין ריבקינד זוכר כמו חי את ידידו אציל הנפש, ולעתים קרובות הוא חוזר ומספר מדבריו של המשורר. בשיחות שהיו ביניהם על אידית ועברית ומקומן בתרבות האומה, היה יהואש אומר תכופות לריבקינד ידידו : היאך יכולה אידית להשתוות לעברית. הלא אפילו מלים פשוטות בעברית חובשות צילינדר, כלומר יש להן ייחוס של דורות.
ריבקינד מביא את דבריו אלה של יהואש בהקדמתו לסדרת מאמריו "ווערטער מיט ייחוס", שהתחיל מפרסם בשנת 1953 ברבעון "יידישע שפראך", שבהם בא להראות, שגם אידית, אף על פי שאין לה היחוס הרם והעתיק של העברית, לשון הקודש, יש גם לה כתב יוחסין ("אן אייגענעם ייחוס בריוו").
באותה סדרה הראה, כמה מן התרבות והמסורת היהודית גנוז בביטויים אידיים שונים – והוא מביא כמה וכמה ביטויים שאינם ידועים לרבים.
ש. ניגר, המבקר החריף, לא חסך שבטו גם מחוקריה של לשון אידית. פעם אמר על כמה מן החוקרים הללו : מה שהם נותנים הרי זה, במחילה מכבודכם, זבל, אלא שהם יודעים איך להגיש את הדברים (זיי וויסען ווי צו סער ווירען). מתבלים הם את דבריהם בסטטיסטיקות, מפות, ביבליוגראפיות, מראי מקומות, הערות שוליים ו"עיטורי סופרים" אחרים, העלולים לעשות את הרושם כאילו מחקר מדעי חשוב לפנינו. ואילו את סדרת מאמריו של ריבקינד היה ניגר מהלל לאין שיעור.

8.

בסדרה זו גילה ריבקינד רק מקצת מן האוצרות הגנוזים אצלו. כל ימי שבתו בניו יורק לא היה ריבקינד משופע בנכסים. היו ימים, ימים רבים, שפת לחמו היתה דלה עד מאוד. אבל כל אותן השנים היה יושב ומקבץ על יד ומצרף פרוטה לפרוטה עד שהיו לחשבון גדול. לא בסנטים ודולרים הכתוב מדבר – אלא ב"יידישע געלט". ספרו הנקרא בשם זה, שפירסם אותו בשנת תש"ך, הוא אנציקלופדיה של כל מיני ממון של יהודים, כגון מעשר געלט, חתימה געלט, ליכטגעלד וכיוצא באלו. בכל ערך מובאים המקורות הראשונים של הביטויים, מן הספרות האידית של ימי הביניים, מספרי מוסר וספרי מנהגים, פנקסי קהילות וחברות עד הספרות האידית המודרנית והעיתונות היומית. ריבקינד חוקר את מקור המלים, את התנאים הפוליטיים והסוציאליים, ערכי הדת ומנהגיה, שבהם נוצרו, ועוקב אחרי גלגוליהן וגלגולי גלגוליהן.
"יידישע געלט" הוא ספר קלאסי, אוצר בלום של הוואי העם במשך מאו בשנים. עם הופעתו נוצר תואר חדש לממון של יהודים : ריבקינד'ס "געלט", כלומר ספרו "יידישע געלט".
מספרים עליו על ר' שמואל זביטקובר, הגביר הוורשאי הנודע, שלאחר השחיטות של הקוזאקים בפראגא הסמוכה לווארשה (בשנת 1794) היה יושב בחצרו ולפניו שתי חביות מלאות אדומים (דוקאטים). באחת אדומים של זהב ובשנייה אדומים של כסף. לכל חייל רוסי, שהביא לו יהודי או פולני חי, היה משלם אדום של זהב. ואת גוויות החללים היה פודה במחיר אדום של כסף כל אחת.
כשאנו קוראים בספרו של ריבקינד דומה עלינו, שלפנינו חביות אדומים כאלה. ב"געלט" שלו פדה ריבקינד מידו של שר השכחה נוהגי חיים יהודיים, שהיו קיימים במשך דורות בערים ובעיירות של עולמנו שנחרב.
***
המובאות הרבות בספר מגלות את ידיעותיו המקיפות של ריבקינד. ברם על אופקו של המחבר נוכל לעמוד בהרבה דווקא ממה שהחסיר. מטבעו של כל מחבר לכסיקון מעין זה, שהוא משתדל להכליל בו כל עניין השייך לו. חושש הוא לחסר דבר, שמא יקפצו עליו המבקרים. ואם יש עניין הנראה לו שאין לו שייכות לספרו, אבל ייתכן שדעתם של אחרים תהא שונה מדעתו בזה, הריהו שוקד להעיר עליו, כדי שלא יהיה להם פתחון פה.
לא כן נהג ריבקינד בספרו זה. בכוונה השמיט ערך אחד, שהעירו אותו עליו, והוא פסל אותו.
דבר זה למדתי מפיו של הסופר האידי י. י. טרונק ז"ל. סח לי הסופר המנוח : מסרתי לריבקינד שני ביטויים על סוגי ממון. האחד היה "פרימארגן געלט" (הוא הכסף שהחותנת היתה מביאה לכלה בבוקר לאחר ליל החופה.כשנעשתה הכלה לרעיה, ושוב היו מעניקים לה מתנות ושוב היו מברכים אותה בברכת מזל טוב). ועוד סיפרתי לו על ביטוי אחר, אבל ביטוי זה לא הביא בספרו.
ונכון הדבר. ביטוי זה לא הזכירו ריבקינד, ואפילו לא רמז לו. ריבקינד רואה עצמו כחוקר תרבות ומסורת ישראל, ואילו אותו ביטוי, שהיה שגור בפי נשים פרוצות לכנות בו את אתנן, מה לו ולספרו.
ואמנם "יידישע געלט" הוא אוצר גדול לתרבות ישראל ולדרכי עמנו והנהגותיו. הוא נדפס על נייר, אבל הוא "ואלוטה קשה", שתעמוד ימים רבים. בזמן שהרבה הון ועושר של היום לא יהיה להם שריד וזכר, עוד יהגו בו וייהנו ממנו חוקרים ומלומדים, וסתם יהודים.
מספרים עליו על אדמו"ר נודע, שהיה מבטא את המלה "געלט" בהעוויית ביטול כזו, שבמשך חדשים לא יכלו חסידיו להביט בצורה של מטבע. דומה, ש"יידישע געלט" של ריבקינד לעולם לא נחדל ולמשמש בו.

9.

זמן קצר לאחר בואו לאמריקה פרש ריבקינד, כאמור, מפעילות מפלגתית, אבל מדאגות הציבור לא הסיח את דעתו. היה עושה לטובתם של מוסדות שונים ובצנעה היהה עומד ליחידים בשעת דוחקם. בימי הפורענות הגדולה של ימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפעולות ב"הפועל המזרחי" ועד קום המדינה שימש יושב ראש "הליגה למען הפועל הדתי בארץ ישראל".
***
כך עברו על יצחק ריבקינד שבעים שנות חיים. והיום, ביום יובלו, במה נברך אותו: יצחק, יצחק, יהי רצון שיהיו השנים הרבות,שעודן לפניך, מבורכות במעשי חסד ויצירה בדומה לראשונות.

מתוך "הדואר" גליון כא כ"ט אדר ב', תשכ"ה