"תולדות נשמה אחת" הלל צייטלין האיש ומשנתו.
מאת ש. ב. אורבך. הוצאת שם ויפת. ארץ ישראל תשי"ד.
אחרי מטתו של זאב יעבץ כתב הלל צייטלין הדברים האלו:
"הוא היה כמעט היחיד בין סופרי ישראל שלא עמד מימיו על פרשת דרכים, שלא היה כל קרע בנשמה שהיתה לו".
ובדור זה של קרועי-נפש ורצוצי נשמה היה הוא, הלל צייטלין, האיש שנשמתו היתה הקרועה והרצוצה ביותר.
הוא הצליח אמנם, אחרי חפושים ונדודי רוח ארוכים לאחות כמה מן הקרעים, אולם עוד נשארה נשמתו פזורה ושבורה. פזורה ושבורה. פזורה באשר משוטטת היתה בעולמות המחשבה של כל הדורות. שבורה באשר לבו טבל בדם ודמע נדכאיהם וחלכאיהם של כל העמים ואת כאבם ויגונם היה נושא.
נשמתו לא ידעה שאננו במרומי אולימפ הרוח, נמשכת היתה לעם הסובר היושב בשפולי ההר. ורדתו לעמו ושבתו בעניו לא קצו כנפי מעופו.
ומכאן השניות בחייו ויצירותיו, חוקר מעמיק והוגה דעות מזה ופובליציסטן לוחם מזה.
"תולדות נשמה אחת", הכתוב בידי הרב ש.ב. אורבך, מגלה לפניך את נבכי נשמתו הגדולה של צייטלין אפופת התוגה. מוליך הוא אותך בשבילים וצדי הדרכים, בה הלך וחפש את אלוקי אבותיו, עוברים לפניך ימי תקותו ויאושו, ימי תעייתו בשדות זרים וימי שובו למסורת אבותיו.
לעגו לו לצייטלין. ברדיצ'בסקי כתב: "ירמיהו הנביא היה אומר… לא אוכל דבר, כי נער אנוכי… זהו סימן היכרו של הנביא שיודע גם לשתוק… אולם צייטלין מדבר ומדבר".
לא, הלל צייטלין לא היה יודע לשתוק. לא היה יכול לכבוש את אמתו בלבו, בכל תקופה ובכל נדודיו הנחיל לנו ספרים ומאמרים, המשקפים את בבואת נשמתו והלך רוחו: ספרו "טוב ורע", הספרים על שפינוזה וניצ'שה, ספרי החסידות ומאמרים על המסתורין בישראל והזוהר, כל ספר וחידושו עמו.
קחו, למשל, את ספרו על רבי נחמן.
רבים כתבו על הברסלבי, כתבו ציונים ובונדאים כל אחד עמד על גלוי אחד מנשמתו וראה בו מהרהורי לבו זה דרש בחיבתו את הארץ, וזה בספוריו והשלישי באהבתו את ההמון הפשוטי ושפת דבורו האידישי. בא הלל צייטלין וגלה לפנינו את כל עולמו של רבי נחמן, את סוד בכייתו ותוגתו אהבתו וגעגועיו הגדולים.
רבים בדור זה נטפלו לחקר ראשית הקבלה. אולם שונה הוא צייטלין בגישתו והסברו. ונכון מעיר ש. ב. אורבך: "הקורא המעיין, שיעבור על מאמרו של צייטלין על הזוהר. אם יש לו קצת הקשבה למוטיקה החרישית של המיסטיקה, ירגיש פתאום שלפניו נפתחו על ידי קריאה זו אפקים חדשים, שמים חדשים, ואף על פי שעדיין אין לו המפתח אליהם, ירגיש שיש אי שם, הגם שאין לו גישה לישות זו בשום אופן וסיבה איזה עולם פלא הויה סודית, מציאות נעלמת.
רבים היו נדודיו של צייטלין. כולם מסתכמים למעגל אחד, ממקום שיצא לשם חזר. צייטלין הנער מצוי אצל הדמע ואצל ספר התהלים. צייטלין הזקן בעל הזקן המגודל מתרוצץ בחוצות ורשה ומחפש מנין יהודים שיעמדו אתו בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה לקדם את פני הרעה שארבה לעמו.
* * *
נוסיף מלה על יחסו של צייטלין לז'בוטינסקי, כל ימיו שנא צייטלין את ה"עסקנים" וה"פוליטיקאים" שברחוב היהודי. "הנאדות הנפוחים" שמעולם לא נחלו בשל צער בני עמם ויסורי אנוש. לא היה מנהיג בישראל בדור האחרון, נרדף ומושמץ כז'בוטינסקי. שנים היו בימינו האישים, שהיו שקועים בתורת הסוד וציפו ממנה ישועה לעמם: הגראי"ה קוק והלל צייטלין. האחד נשא בלבו את חזון מלכות ציון המתחדשת ובית המקדש העומד על תלו והשני את חזון שואת הגלות ששלושים שנה עמד והתריע עליה. אצל שני אנשים אלה מצא ז'בוטינסקי אהדה והבנה. כי ברעיונותיו ורגשותיו היה מחזון שניהם.
בשנת 1936 בא ז'בוטינסקי לורשה והזהיר את יהדות פולין בפני השואה: "אין מדבר אליכם פה, לא עסקן ולא איש צבור" – אמר – "נשמה מדברת אליכם, נשמה המרגישה כאבכם ויגונכם".
השמע הלל צייטלין דברים אלה? איני יודע. אולם מצא לנשמה אחת שראתה בחזון הפורענות הממשמשת ובאה.
קרועה ורצוצה היתה נשמתו של צייטלין – אבל שלם היה האיש, שלם יותר מרבים רבים מבני דורו.
כה אמר רבי מנחם מנדל מקוצק: "אין לך דבר ישר מסולם, אפילו כשהוא עומד במשופע, ואין לך איש שלם יותר ממי שנשמתו קרועה לקרעים".
יא שבט תשיד
מתוך "חירות" 15 ינואר 1954