– 1 –
מהו הנוסח המקורי של הפתגם העממי: "מה שלא יעשה הזמן לא יעשה השכל", "מה שלא יעשה הזמן יעשה השכל", "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל" או "מה שיעשה הזמן יעשה השכל".
בספרות הרבנית הננו מוצאים פעמים את הפתגם בנוסח: "מה שיעשה הזמן יעשה השכל".
פעם הוא מובא בספר שו"ת חוט השני, אשר הוציאו ר' יאיר חיים בכרך, בעל "חות יאיר", והמכיל תשובות מזקנו, מאביו וממנו. בסוף הספר יש תשובה ארוכה מבעל "חות יאיר" בה הוא דן על ערכיהם בזמנו של מדות, מטבעות ומשקלות שנזכרו בש"ס, ואגב אורחא הוא מדבר גם על חידות בחשבון ועל דרכים לחישוב מהיר של חשבונות, ובקשר אליהן הוא ומר: מה שיעשה הזמן יעשה השכל. פירוש: יש ואדם מבלה זמן הרבה למצוא פתרונים לבעיות, ברם אם ישתמש בשכלו כראוי יעשה זאת במהירות.
הפתגם מובא בלשון זו גם בספר "תולדות יצחק", פירוש על התורה לר' יצחק קארו, דודו של ה"בית יוסף". על הפסוק "וימאן להתנחם" בפרשת וישב, מביא ר' יצחק קארו מנהג שהמנחמים אומרים לאבלים: מה שיעשה הזמן יעשה השכל, כלומר כשיעבור זמן רב נשכח המת מן הלב (השווה. אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש, ברכות נח, ב) ואם כן יתאמץ האבל בשכלו לשכוח אותו כבר מעכשיו.
רק שנים אחדות עברו מאז שמעתי דברים אלה מפיו של הרב יהודה אבידע[1] – והנה הוא איננו. קשה לנו להתנחם עליו כעצת הפתגם "מה שיעשה הזמן יעשה השכל", כי אי אפשר לשכוח אותו. הוא חסר לנו בכל פינה שאנו פונים. מתלבט אתה בבעיה ביבליוגרפית או במציאת המקור של אגדת עם, מנהג או בטוי ודמותו עולה לנגד עיניך. הוא היה יודע, הוא היה יכול להיות לך לעינים.
– 2 –
הרבה זמן לפני שהכרתיו אישית הכרתיו מתוך הכתב. ממאמריו ומחקריו המרובים שפירסם בבמות שונות. אהבתי לקרוא את דבריו אשר תמיד היו בבחינת מעוט המחזיק את המרובה. הערות קטנות משלו היו שקולות כנגד חבורים עבים של אחרים. רשימותיו על אגדות עם, על מנהגים ועל בטויים היו שופעות בקיאות מפליאה בספרות ישראל והעמים, ואסוציאציות והשערות חריפות ומעמיקות. הוא כתב רבות, ועל ענינים מרובים כתב, ובכל מה שכתב היה חידושו עמו.
לימים נפגשתי עמו בכתב. ומעשה שהיה כך היה. פעם כתב על השם מארנים (אנוסים), שבלשנים הסכימו עליו שמקורו בספרדית ופירושו חזיר. על יסוד ספור-עם מן הפרובנס בו מסופר על יהודי שנהפך לחזיר, העלה השערה חדשה בשל מה קראו את האנוסים בשם חזיר (ראה מאמרו "פרפראות", ב"הצופה" כ' טבת תשי"ב).
הערתי הערה קטנה על דבריו וגם הבאתי שבאחת מתעודות משפטי האינקויזיציה מסופר כי אנוסים הזהירו ילדם שבל יאכל חזיר כי האוכלים חזיר יהפכו לחזירים (ראה ססיל רוט: "דת האנוסים", הרבעון היהודי, סדרה חדשה כרך 22, עמ' 19). הוא השיב במאמר "שאלות ותשובות" ("הצופה" ט"ז ניסן, תשי"ב) כי בספור שהבאתי הוא מוצא את האישור שביקש להשערתו: "זהו תגובת ישראל לספור כי היהודי (שאינו אוכל חזיר) נהפך לחזיר, אדרבה – האוכל חזיר נעשה חזיר".
– 3 –
לימים פגשתיו אישית. בקרתי אצלו בביתו. שיחתנו נסובה על ענינים רבים ונתגלגלה גם על הברכות ז"ל וזצ"ל. האם השתמשו בהן גם לגבי אנשים חיים? בראשונים מוצאים אנו לפעמים ברכות אלה על אנשים חיים – אך כבר העירו כי יתכן שמעתיקים מאוחרים הוסיפו אותן. הערתי כי מענין הדבר כי ברכת ז"ל מצויה גם בתואר שהרמב"ן מכתיר בו את רבינו יונה בתשובה ששלח אליו. והרי התחלת התשובה (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד): "איש אלוקים קדוש הוא הרב החסיד רבי יונה ז"ל שלומך ושלום תורתך יגדל לעד ויסגא לנצח". הוספתי כי היתה לנגד עיני רק מהדורה מאוחרת של הספר, וכי היה כדאי לבדוק הדברים בדפוס הראשון.
רק שמע את הדברים והוא נענה: "יש לי הדפוס הראשון, ניתי ספר ונחזי". בזריזות הוריד את הספר מן המדפים העליונים אשר בחדר לימודו. גם בדפוס הראשון היה כתוב רבי יונה ז"ל[2].
מאז נטה לי חסד. לעתים קרובות נתלויתי אליו בטיוליו בחוצות ירושלים ועשיתי אזני כאפרכסת לשמוע אמרי פיו. הוא היה מדבר על הכל. היה חורז ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד, ומתלמוד לספרות ימי הבינים. מספרותנו אנחנו לספרויות האומות, ומדברים שבכתב ללשונות ובטויים בפי העם. והוא לא היה מסביר ומפרש אלא גם מדריך. היה מדבר על ערכם וחשיבותם של ספרים מסויימים: "כף החיים" על ש"ע אורח חיים לר' יעקב חיים ב"ר יצחק ברוך סופר הוא ספר מענין. יהודי זה שהיה חי בירושלים אסף לתוך ספרו פסקים ומנהגים ממקורות שונים ומרובים". והוא הוסיף: "לא ידעתי על ספר זה עד שנתקלתי בו במקרה בבית כנסת אחד במונטריאול". והוא היה גם מעודד ומחזק כי אהבתו היתה נתונה לכל מי שחקר עבר העם ומסורתיו יקרים לו.
– 4 –
כשם שהיה בלול מהכל כך היו גם מאמריו בלולים מחומר רב ומרעיונות מרובים. לא הצטמצם בנושא הראשי אלא מכיון שנגע אגב אורחא בענין תלה בו תילין תילין מידיעותיו המופלאות. בקיאותו הרבה בשטחים שונים עמדה לו להעלות מאוצרות התרבות של עמים אחרים מוטיבים מקבילים ובלתי-ידועים להליכות ישראל.
הרי דוגמא אחת:
ב"רשומות" (סדרה חדשה, כרך ה', תשי"ג) פירסם קטעים מפנקס החברה קדישא של קהילת זאקרוצ'ין, פלך וארשה.
באחד הקטעים האלה מובא פסק דין של הרב דמתא כיצד לקבור שני גיסים שנרצחו על ידי גויים. בספרו מפרט הרב דעותיהם של פוסקים שאין רוחצים את הדם מעל הגופות. גם קוברים אותם במלבושיהם הרטובים דם. וכן שמים סכין בידי הקדושים[3].
בהערותיו מתעכב הרב אבידע על המקורות של הפסק. הוא מביא דברי "ספר החסידים" – "שהנרצחים מונחים עם הגוף (כלומר שהגוף אינו נרקב) כל זמן שלא עשו נקמה מן הרוצח", ומצטט "ספר החיים" לר' שמעון פרנקפורט "ויניחו את כל אלה הנהרגים לחוד, שהם משוועים אל ה' לנקמה". מגמה ומטרה אחת לכל הנוהגים האלה: כך, עם פצעיו ודמו עליו, יופיע הנרצח לפני כסא-הכבוד ויתבע נקמתו!
וכאן מביא הרב אבידע מקבילה מפתיעה ומפליאה למוטיב זה מחרוזיו של משורר סקוטי. וו. א. אייטן, בן המחצית הראשונה של המאה היט:
Leave the blood upon his bosom
Wash not off that sacred stain;
Let it stiffen on the tartan
Let his wounds unclosed remain,
Till the day when he shall show them
At the Throne of God on high
When the murderer and the murdered
Meet before their Judge's eye,
זו דוגמא אחת מני רבות. דוגמא הטובה לדורנו השכח-נקם.
– 5 –
כל חייו היו קודש לציון. הוא לחם, עמל וסבל למענה. בסוף ימיו זכה להשתקע בירושלים.
בסתו תשט"ז כשנודע כי גוש המזרח עומד לספק כמויות כבירות של נשק כבד למצרים, והוכרז בארץ על "קרן המגן", קם והקדיש כל חסכונותיו להגנת המולדת.
זקוף קומה, פניו מאירות דעת ועיניו מפיקות טוב לב, בגדיו בלי רבב וצוארונו הלבן והמצוחצח מבריק מבעד זקנו המסורק יפה, צועד לאטו כשספר תחת ידו – כך ראו אותו בני ירושלים מהלך בחוצותיהם. הופעתו היתה אומרת כולה כבוד וגאון. הוא התהלך בציון ובירושלים שלו.
ראיתיו בפעם האחרונה כשנפרדתי ממנו. הוא נעץ בי מבט שהיה מהול ברחמים וצער והיתה בו גם מקצת מן האימה. והוא, שראה הרבה בחייו, ראה גלויות של עוני וגלויות של עושר, גלויות רוויות תרבות-יהודית וגלויות שדופות וצנומות-רוח, אמר: "ארצות הברית? מה לכמותך שם?!" ועדיין מחלחלים דבריו בנשמתי.
מאת טוביה פרשלת מתוך אור המזרח שנה יא- עמוד -42 -39.
[1] הרב י. אבידע אמר לי בשעתו כי התעורר לחקור אחרי הפתגם לרגל פרסומו של הספר "זכרונות" לר' שמואל קויפמן (תל-אביב תשט"ו) בו נזכר נוסח של פתגם זה. אחר שנדפס הספר, הדפיסו המולי"ם, בני המחבר, ובתוכם דר. יהודה אבן שמואל, דף מיוחד של "הערות נוספות", ובו מובאים בקיצור דבריו של הרב אבידע על הפתגם.
[2] המהרש"א בחידושיו (קידושין לא, ב) מעיר כי אפשר להשתמש בברכות ז"ל או זצ"ל גם לגבי אנשים חיים (ראה גם יומא לח,ב). במאמר "זכר צדיק לברכה" ("המודיע", י"א תמוז, תשט"ו) הבאתי דוגמאות מספרים שונים בהם נזכר ז"ל או זצ"ל ביחס לאנשים חיים ומניתי דעותיהם של חוקרים בענין. בין היתר הבאתי דעתו של י. בריל כי במקום אלה יש לפתור ז"ל – זכור לטוב, היו רגילים להשתמש בו כברכה לאנשים חיים.
ראה כעת ש. ד. גויטיין ב"צין" כרך כז, עמ' 18 הערה 43 ומ. מרגלית בספרו החדש "הלכות הנגיד" עמ' 34 הערה 28 שגם הם מפרשים ז"ל הנזכר בקשר לאנשים חיים – זכור לטוב.
ב"ספונות" קובץ א (ירושלים תשט"ו) מפרש יצחק בן צבי, בהערות לכתב יד שההדיר, את ר"ת זצ"ל הנזכר בקשר לאיש חי – זכר צדיק לחיים ויש לו סמוכין לכך באותו כתב יד. ראה הערכתי ל הקובץ ב"חרות" (16 לנובמבר 1956).
[3] המנהג לתת סכין בידי הנרצח נזכר כפי שמציין הרב בפסקו ב"ספר החיים" לרבי שמעון פרנקפורטר (הזכרתו ב"ספר חסידדים" ובספר "מעבר יבוק" בלתי ברורה). במאמר "נקמת הדם בישראל" (חרות ו' אלול תשכ"א) המצבעתי על הזכרת המנהג בקטע של פנקס חברה קדישא שפורסם ב"היסטארישע שריפטן", כרך ב, עמ' 581, (ווילנה 1937).
בזמן האחרון ראיתי תאור מפורט של המנהג הזה בספר DER JUDE (כרך 5, עמ' 212, לייפציג 1770) של המשומד גוטפריד זליג. הוא כותב:
Jeden Ermordeten werden 2 Messer mit schwarzen Stielen mit in den Sarg gegeben, so dass er die Klingen in der Hand haelt, und die Hefte emporstehen, Die Ursache ist, weil sie glauben, dass der Moerder alsdann nicht eher Ruhe finde, bis Gott des ermordeten Blut gerochen habe-