בראשית הסתו של שנת 1948 עדיין היו בידי הערביים רבים מן השטחים שהם כלולים היום במדינת ישראל. הגליל העליון תפוס היה בידי כנופיותיו של קאוקג'י והצבא הסורי: הלגיון הערבי וגדודים עיראקיים, שהתחפרו בהרים שבמרכז הארץ, איימו על העמק, על השפלה ועל ירושלים החדשה. מרבית הנגב היתה בידי מצרים.
באופן רשמי היתה הפוגה. ברם כמעט בכל יום אירעו התנגשויות וחילופי יריות, עקובות מדם, במקומות רבים לאורך החזיתות שמכל העברים. כרזות זעקו מקירות בערים ובכפרים: "כל העם צבא, כל הארץ חזית", ואמנם כן היה. "מצב הכן" היתה פקודת היום במחנות הצבא. לא ניתנו חופשות, אפילו לשעות.
זה שבועות שחיילי הגדוד ה72 של חטיבת שבע היו מרותקים למחנה שלהם בסמיריה, כמה מילין צפונה מעכו. בכליון עיניים קיווינו ליום, ש"מצב הכן" יבוטל ותינתן לנו האפשרות לבקר אצל קרובים וידידים. רבים מאתנו באו ממרחקים להשתתף במלחמת השחרור. מן המטוס או מן האונייה שהביאו אותם, נשלחו ישר לחזית – ועתה ביקשו לראות ולהכיר את הארץ שלמענה נלחמו. ברם עברו ימים, ולא חל שום שינוי במישטר החמור במחנה.
עם התקרב ראש השנה פשטה שמועה במחנה, שעל הרווקים יהיה להישאר במחנה, ורק לנשואים תינתן חופשה לבלות את החג עם משפחותיהם. ברם השמועה נתבדתה. "מצב הכן" נמשך, איש לא הורשה לצאת מן המחנה.
והנה יום אחד לפני ראש השנה קרה דבר, שלא היה יכול לקרות בשום צבא אחר. ואמנם, צבא ההגנה לישראל של שנת 1948 שונה היה מכל חיל שבעולם. נצחונותיו סתרו את כל התיאוריות הצבאיות. ציודו לא היה מעולה ביותר, אבל רוח גדולה הפעימה את לב חייליו. היה זה צבא ממושמע, אבל לא היו שום הבדלים בין בעלי הדרגות השונות, וכולם ראו את עצמם כאחים. חייליו היו יוצאי ארצות רבות ושונות ודיברו בשבעים לשון -אבל הפקודות העבריות מובנות היו לכולם. ביום לפני ערב ראש השנה התכנסו קציני גדודנו לישיבה והחליטו: אם אי אפשר לשחרר את אנשינו ,כדי שיוכלו לבלות את החג עם משפחותיהם -יש להביא את בני המשפחות אליהם.
גדולה היתה השמחה במחנה. החיילים הנשואים שמחו, שיוכלו לחוג את החג בחברת נשיהם וילדיהם, והרווקים שמחו בשמחת חבריהם הנשואים.
ערב ראש השנה נשלחו אוטובוסים לחיפה ולתל אביב לאסוף את בני משפחות החיילים. במחנה היינו עסוקים בהקמת אוהלים חדשים, כיבסנו וגיהצנו את מדינו והכנו שני אולמות שישמשו מקומות תפילה. נערכו שני "מניינים ": אחד אשכנזי ואחד ספרדי.
ככל גדוד של צבא הגנה לישראל, היה גם הגדוד השבעים ושניים מורכב מבני עדות שונות ויוצאי מדינות שונות ורבות. מספר ניכר של אנשי גדודנו היו מתנדבים מן הארצות האנגלו-סאכסיות. כחלק של חטיבת שבע, השתתף גדודנו בראשית הקיץ בפתיחת הדרך לירושלים הנצורה. בקרב אכזרי שניטש על יד לטרון נהרגו מאות מחייליו. אבל השורות שנתרוקנו נתמלאו חיש מהר על ידי מתנדבים חדשים, שהגיעו מכל חלקי העולם.
כשאני כותב שורות אלה, עוברים לנגד עיני רוחי אחים שבאו מרחוק להשתתף במלחמה של המדינה הצעירה על קיומה.
אצלנו באוהל היה צעיר משטוקהולם. לא היה קל לגלגל שיחה עמו, הואיל ודיבר רק שוודית. מלה אידית אחת ידע: "זיידה" (סבא). הוא לא ידע הרבה על יהודת ויהודים -אבל הוא בא לעזרת עמו. כשהוכרזה המדינה והערבים התקיפו אותה ,נתעורר הניצוץ היהודי שבו ,והוא עזב את ביתו ומשפחתו ובא אלינו.
והיה שם צעיר מרוטרדאם. הוא בא ממשפחת מתבוללים שאחדים מבניה היו נשואים לנכריות. ברם כשנורו היריות הראשונות בציון -ידע מה חובתו ולאן עליו ללכת.
ושני צעירים מבנגאזי! הם היו מנדדים שנתנו בלילות בסיפוריהם על ההגנה העצמית של יהודי לוב מפני התקפות שכניהם הערביים. והיה באוהל גם צעיר מבודפשט, שחונך באנגליה. בן למשפחה עשירה ודתית ביותר וקרובם של רבנים מפורסמים. אף פעם לא דיבר על כך, אבל אחדים מאתנו ידעו, שאחיו היה משמש במשרה חשובה במפלגה הקומוניסטית בהונגריה.
ודוד פיאטיגורסקי. הוא הפסיק את לימודיו באוניברסיטה וברח מבית הוריו בציריך, כדי להצטרף לשורות הלוחמים. הוא דיבר בשלוש השפות של שווייץ: צרפתית, איטלקית וגרמנית, ונוסף אליהן גם אנגלית. "תיזהר שלא תצטנן. תחליף תכופות את הלבנים. אם תהיה זקוק לאיזה דבר, פנה אל הדוד בירושלים והוא יהיה בעזרתך", -כך כתבו ההורים לבן הבורח. אני בטוח, שהוא לא הודיע להם כלל שנפצע בשעה שהעלה מכונת יריה כבדה לעמדה מול קברו של שמעון בר יוחאי שהיה אז עדיין בידי הערביים. הוא הראה לי את מכתבי הוריו בעת שהיה שכני בבית החולים של הגדוד בצפת.
והנה הבחור נמוך הקומה מבומביי. פעם שמעתי אותו סח לידיד: "בתום המלחמה אחזור להודו, כדי להביא את אמי לכאן. היא עיוורת ולא תוכל לראות במו עיניה ארץ נהדרת זו -אך רוצה אני שתמשש אותה בידיה ותדרוך עליה ברגליה". הוא קיים את דיבורו. לאחר שנים היה שכני בירושלים, וכמעט בכל יום ראיתי את אמו העיוורת, היושבת בשמש לפני פתח ביתו ושרה שירי ערש לילדיו.
הרמן היה צעיר דתי מלוס אנג'לס. פגשתיו בפעם הראשונה ב"מניין" שלנו. הוא עמד בשקט בפינה והתפלל. לאחר שבירכתי אותו ב"שלום עליכם" סיפר לי את סיפורו. עתה זה סיים את לימודיו המאתימאטיים באוניברסיטה וצעדו הראשון בחיים היה גיוסו לצה"ל. הנני זוכר בייחוד אחת מפגישותי האחרונות עמו. ביקרתי אצל פלוגתו במישלטים שעל יד הגבול הסורי. הוא מסר לי נוסח נפלא של ברכת יום הולדת לאמו וביקש ממני לשלחו במברק אליה. עמו במישלט היו נוימן וסניגר, שניהם ילידי גרמניה, שבימי מלחמת העולם השנייה היו באנגליה. מפקדם היה סטאנלי מדיקס מניירובי בקניה.
דוד סידורסקי שרוי היה תמיד בתנועה. היו יכולים להכיר אותו מרחוק על ידי ספר כיס אנגלי שנזדקר מן הכיס האחורי של מכנסיו. היום הוא מרצה לפילוסופיה כאן בניו יורק. יהודה שולביץ בא מעיר הסמוכה לשיקאגו. כשפרצה המלחמה היה סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא היה גבה קומה ובקושי יכול להיכנס ל"סוכה " שלנו.
פלוגה "א" היתה מורכבת מחברים של "האירגון הצבאי הלאומי", ועליהם נוספו מעולי "אלטלנה". מפקדם היה דוב שילנסקי. יליד ליטא, עבר שבעת מדורי הגיהנום הגרמני. לאחר המלחמה היה ממפקדי אצ"ל באירופה. הוא היה אחד המפעקדים הטובים ביותר שבגדוד. אנשיו אהבו והעריצו אותו. לאחר שנים הופיע שמו בכותרות העיתונות, כשהכניס פצצה למשרד החוץ שבקריה בתור מחאה על הסכם השילומים עם גרמניה.
והיו בתוכנו עוד שניים ,שאינם עוד בחיים.
בנימין הירשבורג היה ידידי הוותיק. הוא נולד באנטוורפן, נתחנך ב"תחכמוני" המקומי והיה חבר בית"ר. שני בנים היו לאביהם, בנימין ואברהם. אביהם היה יהלומן, מנהיג רביזיוניסטי וחבר הוועדה להחרמת סחורות גרמניה בבלגיה. הכרתים בלונדון. אברהם שירת בצבא הבלגי, ונפצע זמן לאחר נחיתת צבא בנות הברית בצרפת. לאחר המלחמה היה פעיל באירגון העלייה הבלתי חוקית לארץ. בנימין היה חייל בחטיבה היהודית הלוחמת באיטליה ובמערב אירופה. עם פרוץ המלחמה בארץ התנדב לצה"ל. כשבאתי לארץ נשלחתי לאימונים במחנה של הפלמ"ח. ביקשתי להעבירני לחטיבת שבע מתוך תקווה להיות בחברתו של "בני". אך איחרתי את המועד. כשהגעתי למטה החטיבה נמסר לי, שבנימין נפל ימים אחדים קודם לכן. סיפרו לי, שהוצע לו, בשל ידיעתו שפות רבות, משרה במשרד. הוא סירב לקבלה. הוא רצה להגן על עמו וארצו בחזית. לימים, כששירתתי במטה הגדוד, נזדמן לי תיקו של בנימין. היה מצורף לו פתק: "חפצים אישיים שהוחזרו למשפחה". היו רשומים בו שני דברים: זוג תפילין וספר התנ"ך.
יחד עם בנימין, באותו יום ובאותו מישלט בתמרה שבגליל נפל גם שלמה בורנשטיין. לא הכרתיו. אבל את אביו ראיתי לעתים ברחובות לונדון. לא דימיתי אז, שהרב המזוקן, בעל הקומה הנמוכה והפנים המביעים רוך ועדנה, שבוודאי רחוק ומרוחק היה במחשבתו מאיזה "מיליטריזם" שהוא, יביא בבוא היום את הקרבן הגדול ביותר למען חידושו של שלטון ישראל בארצו.
בראש השנה תש"ט התכנסנו, צעירים יהודים מכל חלקי העולם, להתפלל יחד על שנה טובה לכל ישראל.
מה רבות משמעות היו התפילות של אותו היום למעננו !
"ובכן תן כבוד …לעמך …תן שמחה לארצך וששון לעירך …". התפללנו על כבוד ישראל כי ירום, על נצחון נשק ישראל בקרב, ועל שמחה ושלום שיבואו לארצנו.
"…ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום …" מתי בכל תולדותיו הארוכות של עם ישראל היו מלים אלה כה רבות משמעות כבאותם הימים, שנאבקה מדינת ישראל על קיומה.
"בראש השנה יכתבון …כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות …" מוקפים קברים של חברינו שנפלו, לא הרחק מן החזית ומעמדות האויב, אמרנו תפילה זו בכוונה מיוחדת.
ותקיעת השופר. דורות ראו בתקיעת השופר קריאה לתשובה, זכר לעקדת יצחק, סמל של קידוש השם לכל הזמנים, וזכרון לתקיעה הגדולה שתבוא לבשר את הקץ. והנה כאן בגליל, שבו יופיע, לפי המסורת, המשיח תחילה, במחנה צבא ישראל, הראשון שקם לעמנו לאחר אלף ושמונה מאות שנה של חוסר הגנה, שנים מעטות לאחר השמד האיום והנורא ביותר בתולדותינו הרוויות צער ויגון ובתוך המאבק הנואש והנהדר על אדמת אבותינו -נתקע השופר! וצעירים יהודים מכל חלקי העולם, שבאו ממרחקים של אלפי מילין, לשפוך דמם על מזבח עמם וארצם נושאים לבבם בתפילה לאלוקי ישראל, שיעמוד להם בשעה הגדולה והקדושה ביותר בחייהם.
לאחר התפילה הסבנו לסעודה בצוותא. אספר כאן על ארוחת הערב של הראשון של החג.
אמנם שונה היה לילה זה מכל לילות השנה. בכל הלילות היינו אוכלים ארוחת הערב בחושך מפאת משטר ההאפלה החמור שבמחנה. הלילה הזה כוסו כל החלונות והדלתות של אולם האוכל הגדול בשמיכות ואנחנו טבלנו באורם של נרות ושל חשמל.
בכל הלילות, מפה על השולחן -מאן דבר שמה. הלילה הזה היו כל השולחנות מצופים מפות לבנות ומקושטים בפרחים.
בכל הלילות היינו מקבלים את האוכל, לפעמים כשהוא מבושל כפי הצורך, ולפעמים …נו …הכל היה תלוי בסוג הבחורים שהיו במשמר השירות במטבח באותו יום. הלילה הזה היה האוכל טעים ביותר. הרי נשי חברינו הן שהכינו אותו!
בכל הלילות היינו עומדים בתור כדי לקבל את מנותינו. הלילה הזה היו מגישים לנו את האוכל. ומי היו המלצרים? הקצינים והסמלים שלנו! ואמנם "התנקמנו" בהם. נתנו להם לרוץ. ביקשנו מהם להביא לנו מנה, ועוד מנה. והם שירתונו בשמחה ובחיבה.
לאחר הקידוש השמיע מפקד גדודנו דברי ברכה. הוא איחל לנו ולכל ישראל שנת ניצחון ושלום.
בין המנות היינו שרים. באותו זמן היה צבא ההגנה צבא עני. הציוד שלנו לא היה מן המעולים. לא היו לנו אתים די הצורך. היינו מצווים על שימוש זהיר ביותר בתחמושת. נעלים, מדים ו"בטלדרסים" שקיבלנו היו לרוב ישנים. ברם עשיר היה צבאנו בשירים. ואמנם שרנו אותו לילה במלוא כוחותינו.
בסוף הסעודה נועדה לנו הפתעה. הקצינים והסמלים הציפו אותנו בשוקולאד וסוכריות. זו היתה מתנתם לנו. ויוסבר -קניית השוקולאד והסוכריות לא היתה מאמץ קל ערך מצדם. בשנת תש"ח-תש"ט לא קיבלו חיילי צה"ל משכורת. הלירות המעטות שניתנו לנו הוצאנו על צרכים נחוצים ביותר שלא סופקו על ידי הצבא. קצין קיבל בסך הכל לירה או לירה וחצי לירה יותר מבעלי הדרגות הנמוכות מדרגתו. הערכנו במאוד את מתנת מפקדינו.
מאוד חשקה נפשי לבלות את ראש השנה הראשון שלי בארצנו באחת הערים הגדולות בתוך המוני בית ישראל. "מצב הכן" של הצבא מנע חפצי ממני. חבריי ואני נשארנו במחנה -אך למרות גדר התיל שהקיפנו היה לנו החג חוויה גדולה ביותר. חוויה שלא נשכחנה לעולם.
מתוך "הדואר "כ"ז אלול תשכ"ד גליון לו