"לכבוד יום טוב"
מאמרים ומחקרים
עם מלאות שלוש מאות שנה לפטירתו של רבנו יום טוב ליפמן הליר.
בעריכת הרב י. ל. הכהן מימון.
מוסד הרב קוק ירושלים, תשט"ו.
זה שנים שלא התראו .הבן נדד לנכר ללמוד תורה. האב נקרא לשמש אב בית דין בפראג. כעת נפגשו שוב בבית הסוהר המלכותי בוינה.
היתה זאת פגישתם הראשונה מאז ארבע שנים. היא היתה יכולה להיות גם פגישתם האחרונה עלי אדמות. משפט מות היה צפוי לאב. מתנגד בקהלתו העליל עליו לפני השלטונות כי בספריו חרף את דת הנוצרים.
ראשית דברי האב, לא קינה על גורלו, לא תחנונים לבוא לעזרתו היו, אלא שאלה לבן הבא ממרחקים: קנית תורה? רכשת יראת שמים?
"דע לך בני, כי שני אלה, תורה ויראת שמים, רכוש גדול הם, ובלעדם כל עושה העולם הזה כחלום יעוף. ראה בני, עוד לפני כמה שבועות הייתי אחד האנשים המוצלחים בעולם. הייתי רב גדול, אב נחמד, בעל אהוב וביתי היה מלא כל טוב וכל גדולי הדור מקדימים לפתחי. ועתה פתאום נשתמו כל הדברים, ולא נשאר לי שום דבר – רק מעט התורה ויראת שמים אשר רכשתי לי".
כאלה היו דבריו אל בנו בראשית פגישתם. בבית הסוהר הוא שומע חידושי בנו ורווח לו – כעת הוא יכול למות בשקט.
האב היה רבי יום טוב ליפמן הליר, מחבר הפירוש על המשנה "תוספת יום טוב". אחד הרבנים הנפלאים שבדורו, ששלט בכל מכמני התורה ויצירותיו הספרותיות משתרעות על כל מקצועותיה: פירושים ופסקים, פיוטים, דברי קבלה ומחקר.
הוא שמש רב בניקלסבורג, וינה ופראג. ממשרתו האחרונה הודח על ידי השלטון אחרי שמשפט המות הוחלף לקנס כספי גדול. הוא עובר לפולין, נהיה רבה של נמירוב ולודמיר ובסוף ימיו מתקבל כרבה של קראקא, שם הוא נפטר.
רבות סבל ורבות פעל בימי חייו. ביוגרפיה מפורטת שלו היתה משקפת סבלותיו ומאבקו של גאון בישראל בתקופה של התקפות מבחוץ ותסיסה מבפנים. תולדות חייו משמשים חומר לרומן מרתק על חייהם הפנימיים והחיצוניים של קהלות ישראל במרכז ומזרח אירופה לפני שלוש מאות שנה. אולם טרם זכינו – לא לביוגרפיה מפורטת ולא לרומן על האיש.
באלול תשי"ד מלאו שלוש מאות שנה לפטירתו של בעל ה"התוספת יום טוב". לרגל היובל הזה הוציא מוסד הרב קוק קובץ תורני-מדעי בשם "לכבוד יום טוב" המכיל מאמרים ומחקרים המאירים את פעולותיו הרב-צדדיות של רבי יום טוב ליפמן הליר.
את הקובץ פותח מאמר על תולדות ה"תוספת יום טוב" מאת העורך י. ל. הכהן מיימון. המאמר משובץ בספורים ואגדות על רבי יום טוב ליפמן הליר, על רבו הגדול המהר"ל ועל פראג היהודית, בה פעלו שניהם. נספחה לו "מגילת איבה" כתובה בידי רבי יום טוב ליפמן הליר עצמו, בה הוא מתאר תולדותיו והתלאות שמצאוהו בימי העלילה עליו; למגילה תוספת והשלמות מאת בנו בכורו שמואל, לו חלק רב בהצלת אביו ממשפט המות.
נעים לקרוא ספוריו של הרב י. ל. מיימון על גאונים ורבנים של דורות עברו, תענוג מיוחד בקריאת ספוריו ואגדותיו על פראג, עיר האגדות בישראל, על רבניה ונגידיה.
דומה שבלי האגדות והספורים העוטרים את פראג היהודית אי-אפשר לחדור לחייה הפנימיים. בדורנו ובדור שלפנינו כבר חדלה פראג מלהיות מה שהיתה במשך מאות בשנים, לא רק עיר ואם, אלא מטרופולין בישראל. אולם גם היום, המטייל בסמטאות ה"יוזפסשטט", והמבקר ב"אלטניי-שול" נמוך-הגג, ב"הויכע שול" גבוה-התקרה ובבית העלמין הישן, מרגיש במסתורין שאפפו תמיד את פראג היהודית ובהלמות החיים של דורות עברו. הד ובת קול מכל אלו צבורים עדיין בספורים ובאגדות הנפלאים על קהלה זו.
בצעירותו חבר רבי יום טוב ליפמן הליר ספר בשם "צורת בית המקדש" והוא פירוש לתאור הבית השלישי כפי שהראה לנביא יחזקאל בחזון. על ספר זה שמורה מסורת יפה, שמוסר לנו עליה הרב מיימון מפי זקני פראג.
כשחיבר הרב בעל "תוספות יום טוב" את ספרו על ששה סדרי משנה היה חוזר כפעם בפעם ואומר:
-הלא תורתו של רבנו עובדיה מברטנורה (הרע"ב) שגורה בפי ואני מזכיר את דבריו כמעט בכל משנה ומשנה, ומקנא אני בו כי זכה לעלות לארץ ישראל, להתיישב בירושלים ולחבר שם את פרושו למשנ ה, ואת המשנה שנתחברה בארץ ישראל. אני – היה מוסיף – לא זכיתי עדיין לזה, אבל מאמין אני בדברי הירושלמי, כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד, ואם עדיין לא זכיתי לעלות לארץ ישראל, אשתדל בעזרת השם, להכין את הדרך לפני אחי בני עמי שיעלו לארץ ישראל, כדי שידעו איך לבנות את בית המקדש.
ומשום זה – אומרת המסורה – חיבר ר' יום טוב ליפמן הליר את ספרו "צורת הבית", שהדפיסו עוד קודם שהדפיס את ספרו ה"תוספת יום טוב".
הבאנו אגדה זו באשר היא מפיצה אור יקרות על תשוקתו הגדולה של בעל ה"תוספת יום טוב" לעלות לארץ ישראל. תשקה שבאה גם לבטויה בדברי הקדמתו לפרושו לסדר קדשים: "ובזה בטוחני בקוני ותהא תקותי, עד לא אמות תהא אחריתי, לראות בנחמתה (של ארץ ישראל), ולקבוע שם בית בירתי, אמן ואמן".
מאידך מרמזת אגדה זו על צד בלתי-ידוע של התוספת יום טוב: על רבי יום טוב ליפמן הליר דוחק הקץ.
היות וטרם עמדו על צד זה של אישיותו של רבי יום טוב ליפמן הליר כל כותבי תולדותיו, נרשה לנו לרשום רסיסי מחשבות בנדון שעלו לנו, בשעת עיון בספרי הרב.
התקופה בה חי יום טוב ליפמן הליר היתה רוויה ציפיה משיחית. לפי רמז בזוהר חקו להופעת הגואל בשנת ת"ח בעל ה"תוספת יום טוב" מזכיר שנת הגאולה המקווה בקינותיו על הרוגי פרעות חמלניצקי באומרו שהשנה בה תלה העם תקות גאולתו הפכה לים של פרעות ודמעות.
מענין שה"תוספת יום טוב" קובע עוד תאריך אחד לקץ. בפרושו למשניות (אבות ה, ב) הוא כותב שכשם שהקב"ה חכה עשרה דורות מאדם עד נח, והאריך אפים למכעיסים אותו – כך מאריך הוא אפים לשונאי ישראל שהחריבו מקדשו, תרנ"ו שנים חכה לדורות ראשונים, תרנ"ו שנים מחכה הוא מזמן החורבן השני עד שיתן נקמתו באויבי ישראל ויגאל עמו. הוא מוסיף "צא וחשוב, חכה לו כי לא יאחר". לפי חשבון זה יוצא כי שנת הגאולה היא שנת התפ"ד, זאת אומרת בדור שלאחרי ה"תוספת יום טוב".
נראה שתאריך זה איננו חדושו של רבי יום טוב ליפמן הליר. רמז עליו לפניו המקובל רבי נתן שפירא* – אך עצם העובדה שה"תוספת יום טוב" מחשב את הקץ ומפרסמו בספריו הוא מפליא ומתמיה!
רבו הגדול, המהר"ל מפראג, אותו הוא מזכיר פעמים אין ספור בספריו, וממנו ירש שיטת לימודו, הזהיר את בני דורו לא לעסוק בחשוב הקץ ולא לגלותו. "לא יעסקו בענין הקץ לימוד עליו עד שיהיו יודעים גם לא יגלו לומר בפרהסיא כי בזמן הזה תהיה הגאולה" ("נצח ישראל,, פרק כד).
הרב מזהיר והתלמיד הנאמן – אינו נשמע לו בענין זה! לא זה אף זה. דומה הדבר שה"תוספת יום טוב" לא רק שפרסם את הקץ כפי שהוא האמין בו אלא גם עסק בחשובו, ואולי גם דמה שהוא נתגלה לו בחזון.
דומה שהוא מרמז על כך בפרושו לרא"ש (פלפולא חריפתא, עבודה זרה, פרק ב, סעיף קטן ו'(, בין תלי הלכות תמצא שם הערה קטנה בו הוא מנסה לבאר דעה בתלמוד לפיה חסידים אינם זקוקים לנביא שיבשר להם את הגאולה, הם בעצמם חוזים אותה בחזון. והוא ממשיך: "מה הוא לאדם בעמלו בזה העולם למעלה יתירה וגדולה מכל, כי אם לחזות בנועם ה' ולשמוע בדברו להיות חוזה חזון".
"מה הוא לאדם בעמלו בזה העולם… להיות חוזה חזון".
דברים אלה מגלים לנו יותר מטפח מנשמתו של ה"תוספת יום טוב". ומכאן ליחסו לשלמה מולכו. בגדיו של שלמה מולכו, חוזה חזיונות וגאולה ומלווהו הנאמן של דוד ראובני, הובא מרגנסבורג לפראג שם נשמרו ימים רבים בבית הכנסת פנחס.
בספרו "דברי חמודות" על הלכות ציצית מוסר התוספת יום טוב שהוא ראה את בגדיו וציציותיו של שלמה מולכו. הזכרת ציציותיו ובגדיו של שלמה מולכו אגב דין בהלכות ציצית אין בה מן התימה – אך העובדה ש"התוספת יום טוב" הזכיר אותם לעתים תכופות מרמזת על יחס מסויים של רבה של פראג לשלמה מולכו, חולם הגאולה.
לא פחות מארבע פעמים מזכיר ה"תוספת יום טוב" שהוא ראה את בגדיו של הקדוש שלמה מולכו ("דברי חמודות", סעיפים קטנים כ"ה, מ"ח, נ"ח, ע"ד). וכאלה דבריו: "פה ק"ר פראג, בבית הכנסת פנחס… יש ארבע כנפות ממשי. והובא לכאן מרגנסבורג והוא של הקדוש שלמה מולכו הי"ד, עוד שני דגלים שלו…" ושוב: "אבל ראיתי ציציותיו של שלמה מולכו זצ"ל". וכן עוד פעמים.
אכן קרובה היתה נשמתו של ה"תוספת יום טוב" לנשמת שלמה מולכו, שתיהן מלאות צפיה משיחית היו. שניהם עסקו בחשוב הקץ והודיעו עליו ברבים.
ומכאן לאגדה על ה"תוספת יום טוב" ובגדי שלמה מולכו.
ארבע עשרה שנה אחרי מותו של רבי יום טוב ליפמן הליר, בשנת תכ"ו, היא השנה הראשונה להתגלות שבתי צבי, נכתבה מוינה אגרת לבני הגולה ובה מסופר כדלהלן:
ארבע הכנפות של שלמה מולכו שמורים בפראג ובו רקומים שמות קודש. ה"תוספת יום טוב" סמך על חסידותה ורצה להעתיק שמות אלה. חסידותו עמדה לו שלא נפגע אולם הנייר וקסת הסופר שלו "נסתתמו ונעלמו מעיניו באופן שלא נודע עד היום היכן הלכו".
האגרת מוסרת שבשנת כתיבתה הצליחו להעתיק את השמות האלו – והדבר בודאי סימן שהקץ הגיע**.
אין אנו יודעים מה מדת האמת בשמועה זו. אולם בספור על נסיון ה"תוספת יום טוב" להעתיק שמות הקודש מארבע הכנפות של שלמה מולכו, שמות קודש שבהצלחת העתקתם ראה העם סימן לקץ שהגיע. יש בודאי הד לידיעה שהיתה רווחת בין בני דודו של ה"תוספת יום טוב" כי מאחורי אישיותו של גאון תלמודי זה, הסתתרה אישית שניה: נשמה לוהטת באש ציפיה לגאולה, מחשב ודוחק את הקץ.
טוביה פרשל, מתוך "חירות" 6.22.1956
* בהתקרב שנת התפ"ד (פדת – 1724) היו שהתכוננו להתגלות המשיח. ראה הקדמתו של רבי יחיאל מקאוולא למהדורתו של "ספר המפואר" לרבי שלמה מולכו (אמסטרדם תס"ט).
** האגרת נתפרסמה על ידי ג. שלום (ליקוטים שבתאיים, ציון כרך י' תש"ה).