.א
מסופר במשנה יומא (פ"ה מ"א) כי הכהן הגדול היה יוצא מבית קדשי הקדשים כדרך שהיה נכנס אליו, כלומר, כשם שכשנכנס היו פניו אל הארון, כך גם כשיצא; כי היה הולך אחורנית.
ובתלמוד שם (נג, א-ב) נאמר כי הכהנים, הלויים וישראל, כשהיו מסיימים תפקידיהם במקדש היו יוצאים בהליכה אחורנית, כשפניהם אל הקודש.
וכך גם תלמיד הנפטר מרבו, לא יצא ממנו וגבו אל הרב, אלא ילך אחורנית.
וכן אמרו שאדם המסיים את תפילתו יפסע שלוש פסיעות לאחור, ויש בהליכה זו משום נטילת רשות לפרידה.
ב.
בדומה לכך נמסר במדרש (במדבר רבה פרשה ה, ח) כי בני קהת שהיו נושאים את הארון לא היו מהלכים ופניהם כנגד הדרך אלא פניהם אל הארון, כלומר, זוג הנושאים הקדמיים היו הולכים אחורנית.
מכאן, אומר בעל "ראשית חכמה" (שער היראה פרק ט"ו) יש ללמוד שלא יצא אדם מבית הכנסת וגבו אל ההיכל בו ספר התורה, אלא ילך אחורנית ויחזיר פניו אל הארון, וכך גם יתנהג בירידתו מן התיבה עליה מונח ספר התורה.
ג.
יהודי אלזס, אזור בצפון-מזרח צרפת, נוהגים מנהג מורא וכבוד זה לגבי הסוכה.
כותב רוברט וייל בספר הצרפתי "יהודים באלזס" (טולוז, 1977, עמ' 310): בסוף החג כשיוצאים מן הסוכה הולכים (יהודי אלזס) אחורנית. נמנעים הם מלהפוך לה את הגב, כי היה בכך משום עלבון לסוכה.
"ישראל שלנו"
י"ד תשרי תשמ"ה