ספר הגלות והגאולה, לרבי סעדיה מן יהודה מנצורה, הביאו לדפוס לפי גוף כתב ידו של המשורר והוסיפו מבוא והערות אברהם יערי ויהודה רצהבי. הוצאת מחברות לספרות תל-אביב תשט"ו. בסיוע מוסד הרב קוק.
לפנינו ספר מקאמות שנתחבר לפני כמאה שנה בתימן ומגמתו לעודד יהודי גולה זו שסבלו רבות מהאנרכיה ששררה אז במדינה, ולבשר להם שצרותיהם בעקבות חלופי המושלים והאנדרלמוסיה המדינית הם חבלי המשיח שבמהרה יבוא לגאלם.
בשבעה פרקים, הקרויים בפי המחבר, שבעה מסעות, מתוארים שבע הגישות של המגיד-המספר הנקרא חומק התימני, עם אברהם אבינו. בפגישות אלה מספר חומק לאברהם אבינו (לו כנויים שונים בספר: איתן האזרחי, אברהם הקדמוני ואברהם בן תרח הקדמוני) על צרות ומצוקת גולת תימן והלה מעודד ומנחם אותו בספרו לו על הגאולה הראשונה משעבוד מצרים, כבוש הארץ בידי יהושע, ועל הגאולה העתידה. על ידי משלים שונים הוא מסביר לו כי הפרוד בין ישראל ואלוקיו, התרחקות העם ממולדתו, ושעבודו בנכר הם רק זמניים וקצם קרוב.
כל פרקי הספר משובצים בשירי גאולה, מהם בעברים ומהם בערבית.
זאת היא הפעם הראשונה שהספר מופיע בדפוס. כתב היד הובא לארץ עם עלית יהודי תימן בשנת תש"י.
במבוא דנים המהדירים בהרחבה על אישיות המשורר, יצירותיו ותקופתו. רבי סעדיה בן יהודה מנצורה איש צנעא, היה אישיות ידועה בגולת תימן. מלבד הספר שלפנינו חבר גם ספר בהלכה ושירים ופיוטים. רבים משיריו היו נפוצים מאד והושרו ברגש והתלהבות. מתוך כתבי יד מרובים לקטו המהדירים רשימות המוסרות על המצב המדיני וסבלות יהודי תימן והן מאירות את המאורעות הנזכרים בספרו.
לשון המשורר מתובלת בפסוקים מן התנ"ך ומאמרי חז"ל, כן לקוחים רבים מן המוטיבים שלו מספרותנו הקדומה. בהערותיהם המאלפות והמחכימות מעמידים אותנו המהדירים על מקורות דברי המשורר. כן פורשו ניבים ובטויים המיוחדים ליהודי תימן, ונתן תרגום עברי של השירים הערביים.
בהמשך דברינו נרשה לנו כמה הערות.
ההערות המציינת את מקורות דברי המשורר אינן שלמות. אנחנו לא נעיר כאן על מקורות לבטויים, אותם לא ציינו המהדירים (כגון: ע' 109 עד שהעלה בשרו חלודה – השווה ירושלמי שביעית ט. א. עד שהעלה גופו חלודה, ע' 110 וימן לו דג גדול – השווה יונה ב:א וימן ה' דג גדול, ע' 136 אי חסיד אי ענו – סנהדרין יא, א. ע' 143 יעמוד מלך רשע כהמן – השווה סנהדרין ח, ב, מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן) אלא נצמצם הערותנו למוטיבים שלמים שמקורם לא צוין.
בעמ' 53 מובא משל בבעל שכעס על אשתו ועזב אותה. זמן רב הוא שוהה בנכר. השכנות לועגות לאשה המחכה ומצפה לו. בצר לה היא נכנסת לחדרי חדרים ופותחת כתובתה וקוראת בה ובתוספתה ומתנחמת מכל יגונה".
המשל הזה וגם הנמשל לקוחים ממדרש איכה רבה פרשה ג':
"למה הדבר דומה למלך שנשא מטרונא וכתב לה כתובה מרובה. הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואוחר לשם, נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה: הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר אליך, והיתה בוכה ומתאנחת, וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת…מיד היתה מתנחמת". ושם מובא גם הנמשל הקב"ה וכנסת ישראל.
בסוף המסע השביעי מתוארת תחיית המתים: "ואחר כך יחיו המתים ויקומו כמו שהיו בתחילה, וכל אחד יכיר באביו ובכל משפחתו ויוריד הקב"ה טל של תחיה ויתרפא כל אחד מנגעו ואז יתקים בהם "אז ידלג כאיל פסח".
והנה הדברים שהמתים יקומו במומיהם ואחר כך יתרפאו לקוחים מן התלמוד סנהדרין צא, ב: "אז ידלג כאיל פסח …הא כיצד עומדין במומין ומתרפאין". ההסבר כי הם קמים במומיהם למען יכירו אותם קרוביהם לקוח מדברי רב סעדיה גאון (ב"אמונות ודעות" מאמר "תחית המתים"). "מי שימות מהם הוא סומא… יחיה תחילה במום עד שיכירוהו בני אדם שהוא הוא, ואחר כך ירפאהו הבורא (וראה גם בתשובת רב האי גאון על אודות הישועה).
וכעת כמה הערות בנוגע למקומות בהם ציינו המהדירים את המקורות.
בעמ' 50 מובא משל על אודות השועל והזאב שנכנסו לשכונת היהודים ואכלו ממאכליהם. הזאב אכל יותר מדי ולא היה בכוחו לברוח מפני היהודים. השועל שאכל רק מעט נצל והוא קורא לזאב, מאימתו שוחרר כעת: "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו".
המהדירים מעירים: נראה שהוא משל עממי בין יהודי תימן ונזכר בשינוי ב"ספר המוסר" לר' יחיא אלצאהרי.
אינני מכיר את "ספר המוסר" לר' יחיא אלצאהרי ועל כן אינני יודע הנוסחה של המשל המובאת שם – אולם דומה שאין זה משל עממי של יהודי תימן בלבד. נראה שהוא פרוש המשל הנזכר בסנהדרין לח, ב: "שלוש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאי ואנן אין לנו אלא שלוש… צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". רש"י שם מפרש את המשלים ויש בדבריו זכר למשל המובא בספר שלפנינו. דברי רש"י נותנים מקום להניח שהיו שספרו את המשל באופן הנזכר למעלה*).
בע' 146 מובא כי זרובבל בן שאלתיאל יתקע בשופר בזמן הגאולה. המהדירים מציינים במקור: תפלת יהודי תימן בארמית אחר תקיעת השופר בראש השנה "כשם ששמעתם קול שופר זה כן יבוא זרובבל בן שאלתיאל ויתקע בשופרו הגדול ויקבץ אתכם מד' רוחות העולם" (תרגום, תכלאל).
מה מקור מסורת זו? ב"עץ חיים" שהוא פרוש לתפלות יהודי תימן נזכרים כמקור דברים מפרקי דרבי אליעזר אולם המהדירים לא ציינו אותם כי בפרקי דרבי אליעזר שלפנינו (בפרק ל"א, אליו כנראה מתכון "עץ חיים") לא נאמר כי זרובבל יתקע בשופר.
נראה שהמקור למסורת הנזכרת למעלה הוא במדרש שנאבד והמובא בספר "ערוגת הבשם" לרבי אברהם בן עזריאל מזקני ביתם (הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים תרצ"ט, ע' 212): "לעתיד לבא הקב"ה קופלו וגוללו (את השמים) כמין שופר ונותנו ביד זרובבל ותוקע ג' תקיעות אחת לתחית המתים, ואחת לקבוץ גלויות, ואחת ליפרע מאדום" (וראה גם בתשובת רב האי גאון על הישועה).
טוביה פרשל, מתוך "חרות" 29 יוני 1956
*) לנאמר על הזאב במשל כי לא היה יכול לצאת דרך החור בו נכנס לשכונה יש להשוות את הנאמר על השועל במשל המובא בקהלת רבה ה' פסוק יד.