ספונות

ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח

הוצאת מכון בן צבי.
בעריכת ראש המכון ומאיר בניה.
ירושלים תשי"ז.
מונח לפנינו הכרך הראשון של "ספונות", ספר השנה של מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. הקובץ מלא וגדוש מחקרים ותעודות להם קשר לתולדות קהילות בהודו, מצרים, חלב, תימן, צפת, קורפו, תורכיה ואיטליה.
קשה במסגרת מאמר אחד לעמוד בפרוטרוט על חשיבותו של כל אחד מן המחקרים וכתבי היד המתפרסמים בקובץ זה על כן נצמצם לעת עתה את דיננו לשנים מהם.
יצחק בן צבי, ראש המכון, מפרסם כתב יד של יהודי תורכי לפני בערך מאתים וחמישים שנה, המתאר את נסיעותיו בארצות המזרח והמערב.
ששון חי לבית קשתיאל, מחבר ספר המסעות, נולד בקושטא, שם גדל ולמד שחיטה. מלאכה זו לימד לאחרים. ממסחרו במרגליות בהודו צבר הון רב, ובכספו בנה לו פלטין נאה בעיר מולדתו ונשא בהוצאות חתונת אחיו. את רשימותיו כתב בבלק באפגניסטן, שם התישב אחרי שהפסיד כל כספו בעסקים בבצרה ובהודו.
מגמת המחבר לא היתה למסור לנו תאור מסעותיו אלא לחבר ספר "מעשה נסים", תולדות ושבחי האר"י. אולם לעתים קרובות הוא שוכח מגמתו העיקרית ומפליג בספורים על אודות מסעותיו וקורותיו.
בכרך שלפנינו מכונסים רק רשימות מסעותיו "ספר תולדות האר"י" שבכתב היד יתפרסם באופן נפרד על ידי הרב י. אבידע.
כדברי עצמו קננו בששון חי עוד מנעוריו יצר הנדידה ותאוה לראות "מעשי עולם השפל הזה בין בים ובין ביבשה". הוא בקר בארצות רבות; בין היתר באיטליה, אפריקה הצפונית, אפגניסטן והודו. בעל השכלה מוגבלת הוא נטה לראות בכל דבר חדש ובלתי מוכר ומובן לו – נס ופלא. בתאורי נסיעותיו הוא משלב אגרות ושמועות ששמע במקומות שונים. דבריו מתובלים במאמרים מן התלמוד והזוהר. אם כי דמיון, הגזמה ואמת משמשים אצלו בערבוביא מכיל כתב היד פרטים היסטוריים חשובים.
המהדיר הקדים למהדורתו מבוא בו הוא דן בארוכה על חשיבות של כתב היד, ועל תולדות, אופיו ולשונו של מחברו. כן עטר את כתב היד הערות מאלפות רבות.
בהמשך דברינו נרשה לנו כמה הערות.
בעמוד קמט מוסר ששון חי ספור שלפי דבריו נמצא גם בספר "בן גוריון". המהדיר מעיר לנכון כי הכוונה ליוסיפון – אולם הוא איננו מעיר כי הספור המוזכר איננו נמצא בספר זה.
אם דבריו של ששון חי בקשר לספר "בן גוריון" מתיחסים, לא למה שסיפר קודם לכך אלא למה שנאמר בהמשך, כי בהרי אררט נמצאים עדיין שרידים של תיבת נח – יש לציין כי דברים מעין אלו נמצאים ב"קדמויות" ליוספוס פלביוס (ספר א', פרק שלישי ועיין בתרגומו העברי של א. שור ע' 8 הערה 6 המביא מקורות עבריים וביניהם את המדרש אבא בן גוריון). המהדיר לא העיר על כך ובמקום זה ציין את הספרות בקשר לקברו של נח, שאינו מוזכר כלל בספר המסעות.
ששון חי מוסר על מקרה לו היה עד, סוחר יהודי מונציה, שבהיותו בנכר גדל זקן מתוך אדיקות בתורות האר"י, נדרש בשובו הביתה על ידי אשתו לגלח את זקנו או לפטר אותה בגט. הענין מובא לפני דייני העיר. ששון חי עוזר לבעל בטענותיו ופונה לדייני העיר: "וכי במדינתכם הדין הוא שאשה מתגרשת מבעלה מדעתה או האיש צריך לגרש את אשתו בין מדעתה ובין שלא מדעתה?", ברור שהשאלה היא אירונית וריטורית גרידא, כי בודאי הדין שאין האשה יכולה לגרש את בעלה בעל כרחו אלא להפך ועל כן גם הסכימו דייני העיר לטענות הבעל והאשה שעמדה בתביעתה להתגרש, קיבל את גיטה אך הפסידה כתובתה. דבריו של ששון חי היו בהתאם להלכה, ואם כן בלתי מובנים לנו דברי המהדיר האומר כי שאלתו של ששון חי מעידה שהוא שכח תלמודו (עיין בעמוד קמג, וכנראה שגם טעות דפוס נפלה בדברי המהדיר).
לפני למעלה משנה פרסמתי ב"המודיע" מאמר על ברכת המתים זצ"ל, אם השתמשו בה פעם גם לגבי אנשים חיים הבאתי דוגמאות מספר הראשונים וציינתי כל הדעות שנאמרו בנדון. בכתב היד שלפנינו הננו נתקלים ב"זצ"ל" כשהוא נאמר על איש חי, המהדיר מפרש אותו "זכר צדיק לחיים" ויש סמוכין לפרושו בראשי תיבות זל"ט – זכרונו לחיים טובים, שבמקום אחר בכתב היד. נשאר לנו לבדוק אם בטוי זה היה באמת נהוג בזמנו של ששון חי ולפניו, ואם כן, יש בידינו לפרש את הזצ"ל, הנמצא בספרי הראשונים של אנשים חיים ושעד כה נטו לראות בהם טעויות מעתיקים.
כתב יד חשוב אחר המתפרסם בקובץ הוא ספר "דופי הזמן" המתאר את קורות יהודי תימן בשנות תע"ז-תפ"ו.
בנוגע למחברו חלוקות הדעות. דעתו של המהדיר, יוסף קאפח, שהוא נתחבר על ידי ר' סעיד בן שלמה, מגדולי הרבנים בתימן. הספר מתאר את תלאות יהודי תימן במלחמות פנימיות במדינה ובשנות בצורת ורעב. יהודי תימן סבלו אז "כמה וכמה צער מקריות ותלאות, ונקימות ונהילות, והריסות ואבודים, ועקירות ושעבודים, ומאורעות ומיתות משונות וחורבנות, ושפלות ועניות, ורעב וצרות אשר תחת כל השמים…" בעקבות הרעב יצאו רבים מן הדת, כי האימם הבטיח לפרנס אותם אם יתאסלמו, המחבר מתאר בפרוטרוט כל הצרות שבאו על הישוב היהודי בתימן. הוא רואה במאורעות עונש ליהודי המדינה על חטאיהם, וחלק מספרו מוקדש להוקעת והוכחת מומיהם ונגעיהם וזלזולם במצוות התורה.
בסוף הספר יש קטע מקונטרס "ויכוח האם עם הזמן וויכוח הזמן עם האדם המתלוננן".
המהדיר יוסף קאפח, שבשנים האחרונות הוציא לאור כמה כתבי יד תימנים*) הקדים למהדורתו מבוא קצר ועטר אותה פרושים והערות רבות, רובן מראי-מקומות ללשונו העשירה במליצות של המחבר. לצערנו עלינו לקבוע כי המהדיר עשה מלאכותו במקצת ברשלנות. אין לדרוש מן המהדיר שיציין מראי מקומות לכל המליצות והבטויים שבספר אולם ישנם מקומות ששם מן הכרח להעיר על המקורות. המהדיר לא נהג כך. מחד יש והוא מסביר ומציין מקורות במקומות שלא היה מן הצורך לעשות כך, ומאידך לא העיר במקומות, שציון המקורות הוא חלק נפרד מן הפרוש.
יש מקומות שהמחבר מביא מאמר חז"ל, לא למען השתמש במליצתו, אלא כדי להדגיש רעיון מסויים – והמהדיר לא העיד על מקורו.
כגון עמ' קצה: ואין לכן אלא שבועה – והוא בדברים רבה ג, ב. והמהדיר לא ציין מקורו.
יש בטויים שאי-אפשר להבינם אם אין מצביעים על המקור בהם יסודם. והמהדיר לא ציין מקורם.
כגון עמד מלך אחד מן הצפון… ומרד באדונו המלך הגדול ובקש להלמו ולא הלמתו…
מי שרוצה לדעת לאשורו את משמעות הבטוי "ובקש להלמו ולא הלמתו" צריך להסתייע במאמר חז"ל בעבודה זרה מד, א "כל הראוי למלכות הולמתו, כל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו". אך המהדיר לא העיר על כך.
יש מקומות שהמחבר מדגיש מוטיב מסויים שבחז"ל והמהדיר לא עמד עליו.
כגון עמ' קצג בו מספר המחבר על תלאות רבות שמצאו יהודי תימן בשנה מסויימת והוא מתחיל תאורו: "באותה שנה לקתה הלבנה בחודש תשרי". ברור שדברים אלה מתיחסים למאמר חז"ל בסוכה כט, א: "לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל". והמהדיר לא העיר על כך.
יש מקומות בהם משתמש המחבר בבטויים שיסודם במנהגים ואמונות מסויימים והמהדיר לא הסבירם.
כגון עמ' ר"ד: "כברוח השד מויהי נועם". דומני שחלק גדול מן הקוראים לא ידע פשר בטוי זה, שיסודו באמונה, כי באמירת ויהי נועם בשעת הקבורה מגרשים את השדים המלוים את הנפטר (ראה על אמונה זו בפרוטרוט בספר "מעשה ירושלמי", הוצאת המכון הא"י לפולקולר ואנתולוגיה, ירושלים תשי"ג, בהערות המהדירים ע' 103).
בכמה מקומות מציין ומצביע המחבר על ענינים שונים המובאים בספרים אחרים, המהדיר לא רק שלא פירש לקורא את הענינים המובאים שם, אלא גם לא הטריח עצמו למסור לקורא את הפרקים או העמודים בספרים המצויינים, כדי שהקורא יחפשם בעצמו.
יש מקומות שהמחבר מתכוון לפרוש מסויים והקורא אינו יודע למה כוונתו – והמהדיר איננו מעיר על כך.
כגון עמ' רג: אמרו, ברית כרותה לי"ג מידות שאין חוזרות ריקם, והקושיא והתירוץ לזה עיין בר"ח.
מה פרוש: עיין בר"ח? האם הכוונה לפרוש רבינו חננאל במסכת ראש השנה שם מובא מאמר חז"ל המצוטט שם אין קושיא ואין תירוץ. האם הכוונה לפרוש רבינו חננאל במקום אחר, או לפרוש שאיננו בידינו, או אולי לספר אחר לגמרי? המהדיר איננו עוזר לנו בחפושינו!
מלים ארמיות קשות, יש שהמהדיר מפרש אותן – ויש שאיננו עושה זאת. עדות לרשלנותו תצויין העובדה שהבטוי "צווח ככרוכיא" מופיע לפחות שלוש פעמים בספר. בפעם הראשונה בעמ' קצד שם אין המהדיר מסביר אותו. רק בעמ' רד, שם הוא מופיע בשנה, הוא עושה זאת.
יש הערות שאינן נכונות.
כגון עמ' קצו. על הבטוי "נשתנו פניו ככרום" מעיר המהדיר: בירמיהו ח, כא: תרגום קדרתי: אתחפאי אפי אכרום. הערה זו איננה נכונה. מקור הבטוי בתלמוד: "כיון שנצטרך האדם לבריות פניו משתנות ככרום" (ברכות ו, ב).
יש הערות שאינן מדוייקות.
בעמודים ר' ורח מעיר המהדיר כי בית החיים ככנוי לבית קברות, וצרות צרורות כבטוי לצרות קשות, הם בטויים רגילים בתימן. ביטויים אלה הם, כידוע, לא רק נחלת יהודי תימן.
יש ציטטות מחז"ל בספר שהמהדיר ציין את מספר הערותיו באמצע הציטטה ועל ידי כך מקבל הקורא את הרושם כאילו שם מסתיימת ההבאה בעוד שהיא ארוכה יותר. ראה הערת המהדיר 13 בעמ' קסח. גם בנוגע לתרגום יש והציון איננו במקום הנכון, ראה הערה 18 באותו עמוד.
אך עם כל הליקויים האלה השקיע המהדיר עבודה רבה ונתן לצבור הרחב ספר זכרונות תימני חשוב, אין ביכולתנו, כאמור, לדון במסגרת מאמר בכל המחקרים בקובץ חשוב זה, הנערך על ידי ראש מכון בן-צבי, שרבות זכויות בחקר הישוב בארץ ותולדות פזורי ישראל, והחוקר הצעיר רב-פעלים מאיר בניהו. הננו להביא לקמן רשימת יתר המחקרים, מתוך תקוה לדון בהם בהרחבה בזמן הקרוב.
תעודות על בית הקברות הקדום בקהיר – מאת ישראל בן זאב; לתולדות בית הכנסת הקדמות בחלב – מאת אלכסנדר דותן ; דרוש על הגאולה לרבי שלמה לבית טוריאל – גרשם שלום; תעודות על נתן העזתי בכתבי רבי יוסף חמיץ – ישעיהו תשבי; תעודה על פולמוס עם כת בשתאית בענין פירוש האלהות – מאיר בניהו; פיוט תפילה לשמחת תורה מהפייטן השבתאי ר' יהודה לוי טובה – משה אטיאס; מקורות לתולדות היחסים בין היהודים הלבנים והשחורים בקוג'ין – נפתלי בר גיורא; מסי הקהלה ופנקס העריכה ברודוס – שמעון מרכוס; מקורות לתולדות הקהילה היהודית בקורפו – ד' בנבנשתי וח' מזרחי.
דיה רשימת התוכן לבד להעמיד את הקורא חשיבותו של קובץ זה, שיתקבל בברכה ותודה על כל אלה שחקר קהלות ישראל במזרח חביב עליהם.
ר"ח כסלו, תשי"ז, אי-שם.
מתוך "חרות" י"ב כסלו תשי"ז

*) בין היתר תרגם והוציא המהדיר בשנים האחרונות את ספר "גן השכלים" לרבינו נתנאל ביריבי פיומי (על ידי האגודה להצלת גנזי תימן, ירושלים תשי"ד, בהזדמנות זו ברצוני להעיר על כמה מקורות שנעלמו מעיני המתרגם והמהדיר בשעה שהוציא ספר זה. בפרק ז' מובאות כמה תשובות הדנות בכשרותו של שליח ציבור. המהדיר מעיר שמקורן נעלם ממנו. יש להעיר כי בשבלי הלקט סימן י' מובאות תשובות אלו, שהן מן הגאונים, כמעט מלה במלה, (ראה גם ב"ספר המקצועות" מלוקט על ידי ש. אסף, הוצאת מוסד הרב קוק, סימן י"ד).