"אגדות דאתחלתא"

"אגדות דאתחלתא" מאת ד"ר שז"ר חלק שלישי של אגדות ההר. הוצאת בר-יודא תל אביב, תשי"ג, ציורים מאת בן-אורי.
"ואם יגזרו שלא יניחו תפילין, ראוי שתעשה לך סימן ותקשור חוט שני אל ידך לזכר דם הברית, כותב ר' אברהם סב"ע ממגורשי פורטוגל. בחדר לפנים מחדר, בעליות ובמרתפים שמרו האנוסים בספרד ובפורטוגל על יהדותם. במקום שיכלו לשמור מצותן כהלכתן – שמרון, במקום שלא עלה הדבר בידם – הציבו להם סימנים שלא תשתכח מהם התורה, בסתר מסר אב לבן את סוד יהדותו, מצות, סימנים וסמלים. מטבע מיוחד טבעו לברכותיהם על מצותיהם, "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות כמו שעשו אבותינו בארץ ישראל", אתה צויתנו לעשות כמעשה אבותינו שישבו בארצם והיו אדונים לעצמם אבל אנחנו בגולה הננו יושבים.
לא פסקו שמד ואנוסים מישראל מיום הגלותו מעל אדמתו עד היום, אנוסים אנחנו על פי דבורם של גויים, מרנים על ידי הפחד שבלב ולא נוכל לעלות ולהראות בהר ה' על הר ציון, לפי המסורת בו טמונים מלכי יהודה ושרביטו של דוד בו נגנז – הקמנו מצפה לבית, שם אנו עולים להשקיף לעבר הר הבית, ושם העלינו אפר הקדושים עד שנזכה להעלותו להר המור.
* * *
"אגדות דאתחלתא" מאגדות הר ציון, מספר דר. ש. ז. כהנה ראש העולים והמעלים למען הר ציון, מה ששמע מפי זקנים, מה שלקט מספרים ומה שראה במו עיניו, מספר על ההר, על עפרו בו טמון שרביט הגאולה ועל הקדושים אפרם בו גנזנו.
אגדות השואה והתקומה.
מאגדות השואה. –
הם ידעו על מה מוצאים להורג. עטופי טלית ותפילין. בשירה וזמרה הלכו. באלפים ורבבות הובלו לטבח – לטבח? לא… הם הלכו לחתונה הגדולה.
ה"חתונה הדולה" זה שם אחת האגדות.
"הרב ר' אריה עלה על הבמה ואמר: – אין לנו הרבה זמן. היום קצר והמלאכה מרובה. נערך ברית-חתונה עם ה"כביכול". הבטיח לנו הקב"ה חתונה, "וארשתיך לי לעולם".
– נלבש קיטל.
לבשו כולם את הקיטלים.
– נתעטף בטלית, שהוא טליתו של כביכול.
התעטפו בטליתות.
– ועכשיו נשים תפילין, כתרו פאר, תפילין של יד ותפילין של ראש.
שמו את התפילין.
– ועכשיו נעשה ז' כריכות על הזרוע, כשבע ברכות לחתונה, ועכשיו כריכה על האצבע כטבעת קידושין.
כולם כרכו את הרצועה על האצבע.
– ועכשיו נכריז בקול שמח: וארשתיך לי לעולם.
– לחיים כביכול! לחיים! למזל טוב ולשעה מוצלחת.
"בינתיים הציתו הרשעים את בית הכנסת והאש אחזה בכל פנותיו". והחתונה נערכת לעיני העם כולו. ולאחרי החתונה עלו שניהם כמנהג העולם, לארץ ישראל, ומצאו את השולחן ערוך לפניהם".
ולא חשוב אם הדברים אמיתיים או נכונים… אמת היא שזאת היתה הרגשת אבותינו ואחינו שהלכו לטבח. אגדת ה"חתונה הגדולה" אגדת קדוש השם היא לכל הדורות, ומוטיב זה חוזר באגדה אחרת.
"מזי רעב וצמאים, שבורים ורצוצים, נסעו האומללים זה כבר יום השלישי, פרורי הלחם וטפות המים, שהצטיידו בהם עם עלותם למסעם, אזלו, והם שאלו את נפשם למות. שיגמר מהר הסבר בקרון ההרגה".
"ולפתע מופיע ר' שמחה בונם מפשיסחא לר' וולוול וקורא לו בשמו: ר' וולוול מה אתה צריך? – מים! מים! קצת מים לשתות ולחם לאכול – ענה ר' וולוול בראש מורכן ושוקע כאילו הורדם בסמים".
"לחם? מים? השתומם הזקן ואמר – תמהני עליך ר' וולוול שאתה שואל ומבקש כגון אלה שעה שיהודים נוסעים לסעודה גדולה הרי אנו נוסעים לסעודה רבתי, לסעודת דוד המלך, סעודת התפייסות השכינה הקדושה עם כנסת ישראל".
חמישים אגדות בספר ולו הקדמה נפלאה על מהותו וערכו החנוכי.
מתוך "חרות" ה' מנחם אב תשי"ג