(מאה שנה להולדתו 1856-1956)
בן עשרים ושלוש בלבד היה הצייר מוריץ גוטליב במותו, אולם בשנותיו המעטות הספיק לעבור דרך ארוכה, מיער הגויים חזרה לעמו.
ראשיתו פטריוט פולני, באחד ממכתביו מוינה, בה למד, אל אחותו בדרוהוביץ, הוא מתנצל על שאיננו כותב בפולנית אלא בגרמנית, מעריץ ותלמיד הצייר הפולני המהולל יאן מטייקו אשר בתמונותיו נחם והלהיב בני ארצו המשועבדת ומבותרת – וסופו הזדהות מוחלטת עם עמו, צור מחצבתו, ונדר "להקריב כל כוחו ואונו" רק למענו.
יש ומתמונותיו אתה יכול לעמוד לא רק על דרכו והתפתחותו האמנותית אלא גם על דרך תשובתו לעמו, על כל נפתוליה ושלביה.
הנה אחת מתמונותיו הראשונות, אבטופורטרט המציג אותו כאציל פולני. תמונה זו היא בטוי להזדהותו השלמה עם העם הפולני ושאיפתו להחזרת עצמאותו ומלכותו.
אבטופורטרט אחר מתקופה מאוחרת יותר מראה אותו בדמות "אהסור", היהודי הנודד. תמונה זו צייר במינכן בה למד אחרי שעזב את האקדמיה של מטייקו בקרקוב. קנאתם ושנאתם של התלמידים הפולנים ליהודי הצעיר אלצה אותו לעזוב את מורו הנערץ.
במינכן מתרחש המפנה הנפשי ששרשיו נעוצים עוד בהתנגשויותיו עם חבריו האנטישמיים בקרקוב. מוטיבים יהודיים כובשים את בדו. מוסרים כי יאן מטייקו בעצמו השיא לעלם שאמר להקדיש את עצמו לציור הפולני, את העצה האבהית: "לא לך בני, לבכות ענות מלכי פולין".
"אהסור" איננו מייצג רק את גוטליב היהודי הנודד, הגולה, הוא מסמל גם את נדודיו הרוחניים, לבטיו בין עולם פולין ועולם אומתו. עדיין הוא נמצע בדרך. את מחנה פולין נטש אך אל חוף עמו טרם הגיע.
המשך ל"אהסור" הן תמונותיו "שיילוק ויסיקה" ו"אוריאל אקוסטה בבית הכנסת". שתי התמונות האלה אינן ציורים אבטוביוגרפיים, אולם ביודעים או בלא יודעים – רב בהם היסוד האבטוביוגרפי.
"שיילוק ויסיקה" ו"אוריאל אקוסטה בבית הכנסת" על כל השוני שביניהם מוטיב משותף לשתיהן: המאבק על נפש הדור החדש. התרוצצות בין הורים נאמנים לעמם ולנוער הנמשך בחבלי קסם לעולמם של אחרים.
יסיקה נמצאת על ידי אביה אולם עיניה נשאות למרחקים, חולמות הן על עולם זר. גוטליב מצא שוב את עמו אך עדיין הוא קשור לאלה, מהם פרש.
באמצע המאה הקודמת פרסם קרל גוצקוב את מחזהו "אוריאל אקוסטה" שהוצג בהצלחה רבה בכל רחבי מרכז אירופה, היה זה מעין מחזה אבטוביוגרפי של מנהיגה של "גרמניה הצעירה" אשר נלחם נגד המדינה והכנסיה. גם בתמונתו של גוטליב רב היסוד האבטוביוגרפי, כאמור, אך מה שונה ה"אוריאל" שעל הבד מזה שבמחזה. אוריאל אקוסטה עומד לפני ארון הקודש. בידו הוא אוחז דף ממנו הוא קורא הכרזה בה הוא מבטל את דעותיו. הוא עומד זקוף קומה. בפניו אין סימן של התנגדות פנימית, של מאבק נפשי שעדיין נמשך. דומה שלא אונס מבחוץ אלא כורך פנימי הניעהו למעשהו. ודאי, דמותו של אקוסטה מסמלת את המורד במורשה אולם עצם העובדה שגוטליב בחר לנושא תמונתו חרטתו הראשונה של מורד זה – היא אופיינית לצייר ולהלך מחשבותיו עת צייר את התמונה. אקוסטה חזר לבית הכנסת אולם טרם התמזג כולו עם בני עדתו. טרם נהיה "אחינו" במלוא מובן המלה. רווחים מפסיקים בתמונה בין אוריאל אקוסטה ויתר הנוכחים בבית הכנסת. גוטליב שב לעמו אולם עדיין יש חיץ דק המפריד ביניהם.
להזדהות מלאה עם עמו, עם עברו ותקוותיו הגיע בשנה האחרונה של חייו. בטוי מובהק לזו היא תמונתו "יום הכפורים בבית הכנסת". קבוצת יהודים עומדת בתפלה, הם מהוים חטיבה האחת. אין אף דמות העומדת לבדה, דבוקות הן אחת לחברתה (כן הדבר גם בתמונתו "חתונה יהודית"). המחיצה המפרידה בין בית הכנסת ועזרת הנשים כמעט שאינה מורגשת (לא כן ב"אוריאל אקוסטה בבית הכנסת"). התמונה קורנת אחדות ואחוות העם על כל שדרותיו ודורותיו. במרכז התמונה, על יד ספר התורה, דמות הצייר עצמו, עטוף טלית אורינטלית, לבוש אבותיו בימי קדם. (מה רב המרחק בין דמות זו ובין ה"אציל הפולני" שבאבטופורטרט הראשון). על הקיר שמתחת לעזרת הנשים כתובת: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"! מה רב הסמליות בבחירת דוקא פסוק זה!
על התהות תמונה זו ספר הצייר לסופר העברי נתן סמואלי כמה חדשים לפני מותו: "היה זה לעת צאת השנה כאשר הרימותי ידי ונדרתי נדר להקריב כוחי ואוני לעמי האומלל, והתעוררו בי זכרונות מבית הכנסת – בבית מלאכתי הייתי במצב רח לא אדע אכנהו, ולפעמים דמיתי כי צללי בני משפחתי אשר כבר מתו שבו הנה מארצות החיים ויסובני, ועיני המתים אלי הביטו וכמו התחננו: החיינו. וציירתי אחדים מהם לפי זכרוני ואחדים לפי תמונותיהם".
אמנם יש בתמונה זו בטוי לשיבתו השלמה והזדהותו המוחלטת עם צער ותקוות עמו, הוא עדיין צעיר, חיים ארוכים לפניו, חיי יצירה למען אומתו. אולם הוא לא זכה ולא זכינו אנחנו.
באותה תמונה "יום כפורים בבית הכנסת" תמצא כתוב על מעיל ספר התורה "נדבה לזכרון נשמת המנוח כמהר"ר משה גוטליעב זצ"ל תרל"ח לפ"ק". על כתובת זו מסר בהמשך שיחתו עם נתן סמואלי: "ועוד רעיונות שונים הסתבכו עלי. הן לא לעולם אחיה גם אני. והנה יד נעלמה שלוחה אלי ותעבר בידי ומצביע על היריעה והשתוממתי למראה. ואעמוד לפני "נדבה בעד נשמת הנפטר משה דוד בן יצחק גוטליב זצ"ל".
כאילו נבואה נזרקה מפיו, באותה שנה נפטר.
מתוך "חרות" כ"ו אדר תשט"ז