א.
ישראל זנגויל, מן הראשונים להצטרף להרצל, פרש מן התנועה הציונית בעקבות פרשת אוגנדה. צורך השעה הדחוף ראה בהקמת מקלט להמונים היהודים הנרדפים באירופה, והואיל והגירה מונית לארץ ישראל נראתה אז כסיכוי רחוק, תבע קבלת כל טריטוריה שהיא, אפילו רחוקה מארץ ישראל, בה תהיה אפשרות לעם להתנחל ולשלוט. במלחמת העולם הראשונה, וביחוד אחרי הצהרת בלפור, רצה לחזור לציונות, אך מאחר שנוכח לדעת כי ההנהגה הציונית לא הכירה כגודל השעה ובצרכיו הדחופים של עם ישראל, והדאגה לשלום העם לא המריצתה למעשים כבירים – נכווה מחדש מחופתה ונשאר עומד מרחוק, כמצטער וממורמר על ששעת כושר בלתי רגילה לגאולת האומה ולהחזרת מלכותה הוחמצה.
ההרגשה כי יש לפעול באופן מהיר למען הצלת המוני העם באירופה, עליהם מאיימת סכנת כלייה, היתה מסעירה נשמתו של ז'בוטינסקי במשך עשר שנות חייו האחרונות, ביחוד אחרי עלות היטלר לשלטון, שאז החל את "מירוצו עם הזמן".
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, אם כי הבדלי דעות, גישה ושיטה התחילו להתגלות בינו לבין יתר המנהיגים הציוניים, לא היה ז'בוטינסקי עדיין שותף לדעותיהם ותכניותיהם של זנגויל ונורדוי בדבר הצורך הדחוף בהתישבות המונית ומידית. אך למרות זאת העריכו והעריצו נורדוי וזנגויל את ז'בוטינסקי שהיה בהרבה צעיר מהם. הם ראו בו טיפוס של מנהיג השונה לחלוטין מיתר המנהיגים הרשמיים של התנועה הציונית, איש הקרוב לרוחם ולדעותיהם, ולאלה של הרצל, שהם – נורדוי וזנגויל – היו הראשונים ללכת בעקבותיו.
על הערכתו של נורדוי את ז'בוטינסקי ייחד את הדיבור יוסף נדבה בספרו "ז'בוטינסקי בחזון הדור". על יחס זנגויל לז'בוטינסקי, דומה עלי, שטרם דובר. בשורות יבאות ברצוני להעלות כמה קוים לתאור יחס זה.
ב.
הקונגרס הששי והשביעי היו הקונגרסים הציוניים האחרונים בהם השתתף זנגויל והקונגרסים הראשונים בהם נטל חלק ז'בוטינסקי. יתכן ששני האישים נפגשו בהם, יתכן אף ששוחחו – אך להתקרבות אחד לשני הגיעו רק כעבור יותר מעשר שנים.
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועלתה על ידי יהודים באנגליה הצעה להקים גדוד עברי. הצעה זאת לא היתה לה שום קשר לתביעות הציוניות. היא נבעה בעיקר מן הרצון להבליט לעיני הצבור האנגלי את תרומת היהודים למאמץ המלחמתי ולאפשר לחיילים יהודיים לשרת כצוותא עם אחים לדת ולדם. לא היד חסרים כמובן מוחים נגד ההצעה אשר ראו בה התבדלות מיתר אזרחי המדינה, והקמתו של "גיטו". זנגויל היה מן הראשונים לתמוך בהצעה ודעותיו בענין זה הביע לעתים קרובות.
כשאורגן באלכסנדריה "גדוד נהגי פרידות לציון", שהיה מורכב ברובו מפליטים יהודיים מארץ ישראל, הרי ביום הקמת הגדוד שלח לו זנגויל מברק, בו הביע את התקוה כי הגדוד יעזור בכבוש ארץ ישראל.
ארבעה חדשים לאחר מכן, מודיע זנגויל ב"ג'ויש קרוניקל" כי קבל מכתב מקול. פטרסון, מפקד גדוד נהגי-הפרידות, בו משבח הלה את אומץ אנשיו, ומבקש ממנו לעזור לו בגיוסם של אלף צעירים עבריים נוספים. בהזדמנות זו מגלה זנגויל כי זמן קצר לפני כן הציג לפני אנשי משרד המלחמה שליח מאלכסנדריה אשר בא לגייס יהודים מכל הארצות ובמיוחד מאיטליה. הצעותיו לא מצאו עדוד אצל שלטונות הצבא, ולכן עזב את לונדון. בינתיים גוייסו יהודי איטליה לצבא ארצם. זנגויל סבור כי באנגליה ימצאו יהודים בעלי נתינות של מדינות נייטרליות אשר ירצו להצטרף לגדוד נהגי הפרידות.
זנגויל אינו נוקב בשם השליח מאלכסנדריה, אך יתכן שהיה זה ז'בוטינסקי.
ג.
בסוף הקיץ של אותה שנה בא ז'בוטינסקי שוב ללונדון ואז נשאר בה עד תחילת שנת 1918. במשך שנתים היה נאבק עם יהודי בריטניה ועם שלטונות הצבא הבריטיים עד שהצליח לארגן את הגדוד. בודד היה במאבקו ורק מעטים עזרו לו. בין המעטים האלה היה זנגויל.
בסתו 1916 ניהל ז'בוטינסקי במשך כמה שבועות מסע תעמולה בין יהודי לונדון. המסע נכשל. האספות של ז'בוטינסקי הופרעו בשיטתיות על ידי כנופיות מאורגנות של מתנגדי הגדוד.
באמצע ימי מסע אלה כשז'בוטינסקי היה מוקף איבה ושנאה התקיימה באיסט-אנד עצרת לציין את היובל של עשרים וחמש שנות יצירה ספרותית של ח. נ. ביאליק. יושב ראש העצרת היה זנגויל, והנואם – ז'בוטינסקי.
על מהלך העצרת מוסר ה"ג'ויש קורניקל" מן ה-13 לאוקטובר 1916:
בדברי הקדמתו תיאר זנגויל את גדולתו של ביאליק. הוא אמר בין היתר: "בקוראי בזמן האחרון את גורקי, אנדריב וסופרים רוסיים גדולים אחרים נתרשמתי מהערצתם הגדולה את ביאליק. חרפה להם כי העם שהוציא מתוכו איש כזה נרדף כל כך על ידי העם הרוסי. וסופרים הרוסיים הגדולים יכלו לקרוא את ביאליק רק בתרגום – וז'בוטינסקי הוא שתרגם אותו".
זנגויל המשיך: "על אף כל החילוקים שיתכן שקיימים ביניכם ובין ז'בוטינסקי, הריני מקוה שתאזינו לו בהקשבה שהוא ראוי לה". זנגויל גם הביע צערו על התקרית הבלתי-נעימה שאירעה יום קודם לכן. "איך שלא יהיה", אמר, "הנושא האחר הוא 'טרף' הערב".
(בדברים אלה התכוון זנגויל לאספה למען הגדוד שהתקיימה יום קודם לכן ואשר הופרעה כרגיל על ידי מתנגדי תכנית הגדוד).
ה"ג'ויש קרוניקל" ממשיך:
ז'בוטינסקי הרצה אחר כך הרצאה רבת רושם על שירתו של ביאליק, שהוא חולם הגיטו – בדומה ליהודי הגדול היושב ראש באספה. במשך שעה וחצי החזיק ז'בוטינסקי את הקהל הגדול בטרנס בנתוחות הנפלא של שירת ביאליק. הוא חילק שירתו של ביאליק שלוש תקופות. א) שירת הדמעות ב) שירת הזעם ג) שירת היאוש. מצב הרוח של יאוש הוא לפי ז'בוטינסקי הסיבה של שתיקתו של המשורר בזמן האחרון.
ההרצאה נתקבלה בתשואות אדירות. בהערותיו הסופיות אמר זנגויל כי אין צורך בהצעת תודה לז'בוטינסקי, באשר הקהל כבר הביע זאת מבלי שנתבקש לכך. בהגיבו על כמה מהערותיו של ז'בוטינסקי אמר, כי הנסיון של עשרים שנות עבודה למען העם היהודי לימד אותו כי תפקיד זה הוא קשה כל כך עד שאין תימה בדבר שהיהודים השאירו את כל עומס הבעיות האלה למשיח. הוא דיבר על הצורך בקרבנות למען ארץ. במשך אלפים שנה לא עשה העם היהודי דבר כדי לרכוש לו ארץ. כל מאה שנה שעוברות מכבידות על הפתרון ומקרבות את חורבן העם היהודי.
ד.
אף על פי שזנגויל סייע לז'בוטינסקי בתעמולתו למען הגדוד, לא האמין כמוהו שיש בגיוסו משום קדום האינטרסים הציונים. אך עם זה היה מצטער על ההתנגדות היהודית שנתקל בה ז'בוטינסקי וראה בה סימן להתנוונות העם ולאפיסת כוחותיו.
בנאום על בעיות העם היהודי שנשא בראשית שנת 1917 בלונדון, אמר זנגויל בין היתר:
"ידידנו ז'בוטינסקי, שהוא יותר נועז ממני, העלה את הדרישה להקמת גדוד יהודי כדי לקדם את התביעה של עם ישראל על ארץ ישראל. לתכניתו לא היו סיכויים רבים להצליח, גם סבור אני שלא היה זה האמצעי המשכנע ביותר להשיג את המטרה. היתרה זאת שאיפה ללא סיכויים – אך שאיפה נשגבה, ולמרות כל זה הקיפוהו צווחה כמו המן".
בהמשך דבריו אמר זנגויל:
"האמינו לי, שאם העם היהודי שנמצא במצב כל כך רע, אז רק מפני שהוא מתחמק מלשלם את המחיר בעד לאומיותו, מפני שמעדיף הוא לשלם אותו מעט מעט בפרעות, אך לא מאמץ אחד, גדול ומשותף".
על אף כל המכשולים והאכזבות המשיך ז'בוטינסקי בתעמולתו ובאוגוסט 1917 הודיעה הממשלה הבריטית על גיוסו של גדוד יהודי. זמן קצר לאחר מכן נוסד ועד של נשים שפנה לצבור לתמוך ולתרום לנוחיות החיילים. על הפניה שפורסמה ב"ג'ויש קרוניקל" ב-12 לאוקטובר היתה חתומה גם אשתו של זנגויל.
ה.
בראשית 1918 התקיים בלונדון משתה לכבוד כבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי, בין הנוכחים היו גם ישראל זנגויל וזאב ז'בוטינסקי, שאותו זמן כבר שירת כסמל בגדוד.
במכתב ל"ג'ואיש קורניקל" (25 לינואר 1918) מתאר זנגויל את המשתה ובמיוחד נאומו של ז'בוטינסקי:
"לז'בוטינסקי שהיה לבוש במדים של סמל, הצהה ההזדמנות לנאום. בהירות ההגיון שלו, כנות והתלהבות האידיאליזם ואמנות ההרצאה – האקצנט הזר הקל רק הגדיל את הפלא אשר בשפתו האנגלית – החזיקו את הקהל בהתפעלות ומתיחות. רק לעתים נדירות ביותר הצליח נואם יהודי להסעיר ולכבול קהל נוצרי כמוהו. התשואות שפרצו בסיום דבריו של אותו יהודי רוסי כשרוני הוכיחו עד כמה נוחה האנושות להאזין ללקח ולתביעות יהודים, אם אלה מוסכרים לה בכנות וללא פחד".
"רחוק אני מלהסכים לכל דעותיו של סמל ז'בוטינסקי, ברם אני רואה בו אחד מזקופי הקומה המעטים שבינינו. ואם אני חושב בדבר כיצד אותו יהודי זר הכריח – כל ידי צעדו הנועז להיות "טומי" בריטי את ארץ האיים של דז'ון בול לקבל את תוכניתו – כי הרי ה"דזודיענס" הם גדוד עברי ויש להניח שנועדים הם לתפקיד מסויים – הריני מוכרח להסיק את המסקנה, אשר הסקתי כבר מזמן מתוך הקאריירה של הרצל, שהרצון והמוח חשובים לאין ערוך מכוח האדם".
"הערב, שלא יישכח, הגיע לשיאו ברגע בו הצהיר קול. פטרסון, כשפניו מאירות מהתלהבות, כי יש לו רק מעט להוסיף על נאומו רב הרושם של סמלו, והוא מקוה לראותו בקרוב קצין כערכו. כי אותו נוצרי נדיר העומד בראש הגדוד היהודי המליץ לפני משרד המלחמה – כך סיפר לי זמן קצר קודם לכן – להעלות את הטוראי הזר לדרגת-כבוד גבוהה. ברם, מה שלא תהיה הדרגה שה"גויים" יעניקו לז'בוטינסקי, הוא בעצמו כבר משח את עצמו לנשיא בישראל. כאשר יצאנו ביחד אל הלילה טבול-ריחות, אשר נשא כבר בחובו את האביב הממשמש ובא, לא יכולתי שלא להרגיש – על אף הבעיות הארץ-ישראליות הרבות, עליהן דברנו בלכתנו – כי כל זמן שעמנו יכול להוציא מקרבו נשמות כמו ז'בוטינסקי, לא תנתק שרשרת המנהיגים-השליחים של הציונות, ובוא יבוא יום בו יקום עמנו.
ו.
ז'בוטינסקי, בענותנותו האופיינית לו, הודה לזנגויל על התהילות הרבות שפזר לו בקשר לגיוס הגדול ומדגיש את תרומת זנגויל להצלחתו: "אין אני ראוי אפילו לאחד ממאה שאמרת, אבל מכיון שנאמרו הדברים על ידי זנגויל ואחרי מטר של עלבונות שירד על ראשי שלוש שנים תמימות, – לבכות רציתי. מודה אני לך מקרב לב. לעולם לא אשכח כי היית אחד הראשונים שהבינו לחשיבותה של תוכנית הלגיון, וכי עזרת לי שעה שהייתי בודד לגמרי. הבה נקוה כי הראשית הצנועה תזכה לאחרית גדולה. זנגויל היה מבין הראשונים שבמלחמת העולם חשבו על האפשרות של כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים והפיכתה למדינה יהודית. אחרי הצהרת בלפור היה מוכן לפזר את הארגון הטריטוריאלי סטי שלו ולשתף פעולה עם התנועה הציונית בהעברת המוני היהודים הסובלים ביבשת אירופה לארץ ישראל – רעיון שהגה בו עוד זמן רב קודם לכן. אך במהרה נוכח לדעת כי ההנהגה הציונית איינה שואפת להתישבות בקנה מידה רחב, שהיא מתרפסת לפני השלטונות הבריטיים, איינה עומדת בתוקף על זכויותיה ואיננה דורשת הנהגת משטר בארץ שיאפשר למפעל הקולוניזציה היהודית להתקדם בקצב מהיר.
בכתב ובעל פה יצא בביקורת חריפה על השלטונות הבריטיים שבגדו בעם ישראל ועל ההנהגה הציונית שבגדה ברעיונותיו של הרצל. סדרת מאמרים שפרסם בראשית שנת 1920 ב"דז'ויש קרוניקל" ובה הכריז על פשיטת רגל הציונית, סיים במילים אלה:
"נשאר לי רק לבכות על שנים שבוזבזו, על התנגשויות שהיו לשוא, על כספים שהוצאו למטרות בלתי מועילות, על הרצל ועל וולפסון, על ז'בוטינסקי ואנשי הגדיד שלו, ואחרון אחרון אך לא פחות חשוב – על קפטיין יוסף תרומפלדור שקרא בנשימתו האחרונה : טוב למות בעד ארצנו".
דברים אלה פורסמו בשלישי לאפריל. זמן קצר לאחר מכן, באותו חודש, פרצו הפרעות בירושלים וז'בוטינסקי ואנשי ההגנה שהוא ארגן נעצרו.
מאסרו של ז'בוטינסקי הסעיר את זנגויל. יוסף לפטוויץ מספר: "הייתי ביחד עם זנגויל כאשר נתקבלה הידיעה על הפרעות בירושלים ועל מאסרו של ז'בוטינסקי… הנני זוכר עד כמה היה מרוגש ומרוגז, כיצד צלצל לכל הכיוונים, לא רק למען הפץ את הידיעה בכל מקום, אלא גם לעורר את הציבור ולהניע את הממשלה לנקוט בצעדים".
ב-26 לאפריל התקיימה בוויטשפל עצרת אזכרה ליוסף טרומפלדור. בין הנואמים היו קול. פטרסון, מקס נורדוי ומנהיגים ציונים אחרים. האולם היה מקושט בדגלים וכרזות: "עליה חפשית לארץ ישראל" "שחררו את ז'בוטינסקי". מובן כי כל הנואמים נגעו בפרעות בירושלים ותבעו את שחרורם של ז'בוטינסקי וחבריו. בעצרת נתקבל גם מכתב מזנגויל. אף הוא הזכיר את הפרעות בירושלים וכתב בין היתר: "ברצוני להביע גם הערצתי את ז'בוטינסקי ביחד עם התקוה שהוא והאסירים האחרים שנמצאו אשמים בפשע של הגנה עצמית יחליפו במהרה מקומות עם שופטיהם".
בחדשים הבאים המשיך זנגויל בבקורתו החריפה על השלטונות הבריטיים ועל ההנהגה הציונית, ובביקורת זו הוא מיחס את ז'בוטינסקי לשבח. ביולי הוא אמר במכתב ל"פורטניי טלי רוויו" על שז'בוטינסקי "הציוני האמיתי היחיד יושב בבית סוהר בריטי". באותו חודש הוא כותב ב"ספקטטור": "יש צורך בארץ ישראל במנהיגות של גיבור יהודי כמו ז'בוטינסקי, אם היהודים רוצים – בדומה לעמים אחרים הנהנים מן המלחמה שנלחמה למען זכויותיהם של כל הלאומים – להתקבל שוב במשפחת העמים. היוצרים האמיתיים של ההיסטוריה אינם באים מכסאות בממשלות, אלא מבתי סוהר".
בדבריו התכוון לסיר הרברט סמואל שבאותה שנה נתמנה לנציב על ארץ ישראל ובמלחמת העולם שמש שר בממשלה הבריטית – וכמובן לז'בוטינסקי.
ו.
בנובמבר אותה שנה פרסם זנגויל את מאמרו "פלסטין אירדנטה" – ארץ ישראל הבלתי משוחררת. מאמר זה הוא קטרוג על ההנהגה הציונית והאדמיניסטרציה הבריטית. זנגויל מונה את ההנהגה הציונית שהשמחה על הבטחות בריטניה סנוורה אותה מלראות נכוחה והיא התמסרה ללא תנאי לשלטון הבריטי ההופך כל הבטחותיו פלסתר.
זנגויל כותב בין היתר: :האמונה הנוגעת עד הלב באהדתה ובצדקנותה העולמית של בריטניה לא הועמה על ידי הזכרונות של הפוגרום, שלפי האשמתו של ז'בוטינסקי חוללו אותו השלטונות הצבאיים על ידי ההסתה שלהם, ובאופן הטוב ביותר התירו שפוגרום זה ישתולל במשך שלושה ימים בציבור היהודי שנשקו פורק מעליו מתוך הקפדה מרובה…"
"והנה רואים אנו עובדה מענינת: באותה שעה עצמה שההודים, המצרים והאירים מתחרים זה בזה בשאיפתם המשותפת לפרק מעליהם את העול הבריטי, נחפזים יהודים מתוך התלהבות של טירוף לשים צוארם בעול זה. משולים הם לבני אדם נטרפים בים ששמחים אפילו בשעה שסוחר עבדים אוסף אותם אל ספינתו. יש בכך משום עדות פאתיטית לארבעים יובלות של הוית נטרפים על פני אוקינוס אכזרי, אבל יש בכך גם הוכחה לדבר, שעשרים שנה של ציונות לא הצליחו להחיות את רגש הכבוד המעורער…"
זנגויל מדמה את המנהיגים הציונים ל"שתדלנים" שבעבר, והוא מוקיע התרפסותם לפני הבריטים וכותב" "בימיו של הגנרל דייאר הכריחו את ההודים לזחול על ארבעתם. אבל בימיו של הגנרל אלנבי לא היו המנהיגים הציונים צריכים לקבל פקודה לזחול – חוץ מז'בוטינסקי, שהוא מקרה יוצא מן הכלל, המשמש עידוד ומקור הקלה".
ז.
במאי 1921 אחרי הפרעות ביפו כתב ז'בוטינסקי מכתב ארוך ל"טיימס" בו הוא מצביע על סיבות הפרעות. על מכתב זה הגיב העיתון במאמר ראשי, אשר מאידך גרם למכתב מזנגויל אל העיתון.
במכתבו מונה זנגויל את הקשיים שהממשלה הבריטית שמה להתישבות היהודית בארץ ישראל. הוא מספר ש"ידידו ז'בוטינסקי הזמין אותו לשתף עמו פעולה למען "קרן היסוד". אך הוא דחה את ההצעה, היות וממשלת המנדט העמיסה על ההנהלה הציונית את העול הכספי והסוציאלי של "צ'רטרד קומפניס" מבלי להעניק לה את הזכויות של כאלה. נוכח המצוקה הנוראה של ההמונים היהודים באירופה, אין הוא חושב לנכון להפנות כספים למפעל המתנהל בתנאים כה גרועים.
בשנת 1923 ביקר זנגויל באמריקה ושם נשא לפני הקונגרס היהודי האמריקני נאומו הגדול "שומר מה מליל". נאום התקפה על ההנהגה הציונית – התקפה שמקורה היו הצער והמרירות שההנהגה הציונית החמיצה שעת הכושר אחרי המלחמה, שהרגע הגדול מצא אנשים קטנים. גם בנאום זה הוא מזכיר את ז'בוטינסקי. זוכר הוא לו את שרותיו הגדולים לעם ישראל, אך מוצא בו פגם כי בדומה חמנהיגים ציונים אחרים הוא יושב בחוץ לארץ. הוא אמר: "ז'בוטינסקי כמעט הגיע לרמת השרות של ימי מלחמה, אבל אף הוא עורך עכשיו עיתון בברלין".
נאום זה תורגם לעברית ונכנס לאוסף הכתבים של זנגויל "הדרך לעצמאות". העורך ב. נתניהו מעיר על דברי זנגויל ביחס לז'בוטינסקי: "ודאי שאילו ראה זנגויל מראש את מלחמתו הגדולה של ז'בוטינסקי על קיום עקרונותיה של הציונות המדינית, ושז'בוטינסקי עתיד להיות המנהיג הציוני היחידי שנשללה ממנו הרשות להימצא בארץ ישראל, היה מבטל אף 'מיעוט' זה".
ואמנם – כן בודאי היו הדברים!
מתוך עיתון "חרות" יום ו', י"ב באב, תש"ך, 1960.
באיזה אופן שהוא, מתוך הגיטו לקחת לידיו את הנהגתו הרוחנית של העולם – הדבר היחידי שיכול להצדיק ולכפר על סבלותיו במשך שנות אלפים".
חרות 7.29.1960