דיקרט היה אומר: אני חושב – לכן הנני קיים.
בא פרויד והורה: הנני אוהב – ובכן הנני.
אבותיו שישבו בערי היהודים בביהם למדו: שני יצרים נטועים בלב האדם, יצר הרע ויצר הטוב.
בא בן בנם והורה: לא כן, כי אם יצר האהבה ויצר המות הם השולטים בנשמתו.
וכבר שאל מק-דוגל: יצר המות מאין לו לפרויד?
אמר פורים מטרלינק: לא תוכל לגרש את מחשבת המות.
בהיסח הדעת, בלתי-קרואה היא באה אליך ולא בידך לסלקנה. מאליה היא באה ומאליה היא הולכת. מלוה היא את האדם עד יום מותו. ומעשה ברבי נפתלי צבי יהודה ברלין ורבי חיים מבריסק שהיו יושבים על שפת הים ומסתכלים בחמה בשקיעתה. אמר הלה: כמה יפה היא העולם, והאדם צריך למות. ישבו שניהם בדומיה. דוקא בשעה שהאדם נהנה הנאה יתרה – נטפלת לו מחשבת המות. בדוק ותמצא כן באגדות כל אומה ולשון. וכבר בנו פלוסופים מימי קירקגרד עד ימינו תורות שלמות על פחד זה מפני המות ומפני מחשבתו.
מאין מבצבצת ועולה מחשבה זו – תאמר מיצר המות הטמון עמוק עמוק בנשמתנו.
2.
משה רבם של ישראל הורה: אל תשתחוו לעץ ואבן. לא הם הקובעים גורל האדם. – רק הוא לבדו הבלתי-נראה.
ופרויד בא ולמד: אל תדמו כי מעשיכם ומחשבותיכם הם הגורמים, והחורצים משפטכם – כי אם הבלתי-מודע.
וכבר שאל א. רובק: מה הביא את פרויד להעמיק חקר באישיותו של משה. האם הזדהה אתו וגרס פרשת תולדותיו עצמו ובתולדות משה רבינו. קמו עליו תלמידיו על זיגמונד פרויד ומרדו בו – לכן דמה כי גם במשה מרדו בני דורו והרגוהו. לא ברור בדבריו של רובק אם הרחיק לכת בשאלתו אם פרויד הפך משה למצרי כי הוא בעצמו רצה לגול מעליו יהדותו.
פרויד מעולם לא התבייש ביהדותו והבליטה בכל מקום. במכתב ל"ייווא" הצטער צער רב שלא למדותו בילדותו לא עברית ולא אידית. על יהדותו נרדף ובגללה נתקבלה בהתנגדות תורתו. אבל היתה ניחא לו – שיהודי נולד ואין מפלט לו ממנו?
מעשה בזיגמונד פרויד בשנת תרפ"ה בוינה. בא אליו חיים בלוך חוקר החסידות לבקשו לכתוב הקדמה לתרגומו ל"ספר החזיונות" לרבי חיים ויטל. בהמשך השיחה הראה לו פרויד כמה פרקים מספרו על משה שהיה אתו בכתובים. נזדעזע חיים בלוך ובקש את הפרופסור לא לפרסם את הספר. "תדע לך" אמר לפרויד "אלוקיה של אומה זו מודד מדה כנגד מדה. אתה אמרת שמשה מצרי היה, תורתו מצרית והיהודים הרגוהו. בעוד אלפים שנה יקום איזה חקרן ויכתוב שפרויד מצרי היה, תורתו מצרית ובני דורו הרגוהו".
נענה הפרופסור: ומה בכך? לו גם יהי כן. העיקר שתורתי תשאר קיימת.
3.
הוא הורה: יצר האהבה – הליבידו – הוא כל הכל. כל מחשבה, מעשה ותופעה בו יסודו ושרשו, ואין זולתו.
והיה גוי בין תלמידיו שהיה מרגיש את חיץ הדם שהיה מבדיל בינו ובין רבו היהודי וחוג תלמידיו היהודים. היה יוצא ומורה: יש עוד יסוד שפועל במעמקי האדם: זכרונות גזעו ושיורי מעשי אבות מדור דור.
ולא הודה לו רבו היהודי. האם לא הודה מפני שלא רצה לגלות בנפשו הוא, זיקוקין דינור ממעמד הר סיני?
היה זאת בעוד הרצל החיים וחלם זיגמונד פרויד: והנה עומד הרצל, שמעולם לא ראהו וספרו לא קרא רק השמועה אודותיו הגיעה לאזניו, לפניו ומסביר לו תכנית מדינת היהודים על כל פרטיה וחלקיה.
ופרש פרויד אותו חלום כמו שפרשו אבל לא רק לשמוע לקול אבותיו שעלה ממעמקי נשמתוץ
4.
כשהיה פרויד נער ספר לו אביו שפעם בטיילו בשבת בכפר לבוש כובע חדש, נגש אליו גוי ובגערה: "יהודי תרד מן המדרכה" דחפו אל הרחוב, והשליך את כובעו אל הבוץ. "ומה עשית אתה" שאל פרויד את אביו." ירדתי אל הרחוב והרימותי את כובעי."
באותו מעמד נזכר פרויד במצביא השמי הגדול, חמילקד ברקס שהשביע בנו חניבעל לנקום נקמתו ברומה. חניבעל נהיה לגבור נעוריו של פרויד ובמלחמת חניבעל נגד רומה,דמה לראות דוגמה של מלחמת היהדות והנצרות.
כזה היה פרויד הנער אבל ביישה זקנתו של פרויד את נערותו.
באחד מספריו מספר פרויד שפעם בנסיעתו לאנגליה איחר את הרכבת בקולוניה. בהתחלה לא היה יכול למצוא סבת הדבר, אבל אחר כך תלה הדבר כי בודאי מפאת רגשי כבוד.כלפי אבותיו נתעכב בלי יודעים בעיר כי לפי מסורת משפחתו גורשו.אבות אבותיו מקולוניא.
פרויד פרש אותו מקרה לפי דרכו. גם לנו הרשות נתונה. כי זאת היתה, אשלית כל מתבולל בגולה י- גורלו לא יהיה כגורל אבותיו, הוא כבר אחר את הרכבת הגרושים והרדיפות,
הוא כבר נאחז במקום שמשם גורשו אבותיו ולא יצטרך לקחת מקל נדודיו בידו. הם טעו טעות מרה – גם עליהם לא פסח הגורל. גם לא על פרויד עצמו.
ואולי בזה נמצא מפתח חדש לספרו על משה, שהוא דוקא פרסמו בעת שבתו בגולה בלונדון. על תקווה ואמונה זו חיו מתבוללי הגולה: הציונות לא תצליח. העם לא ירצה לצאת את הגלות. תאמר יציאת מצרים תוכיח. לא היא. משה המוציא מצרי היה, והיהודים הרגוהו.
אמר רבי מאיר מפרמישלן: אינני מפחד כשישאלוני ביום הדין, למה לא היית משה רבינו או רבי עקיבא בן יוסף, כי אענה ואומר: רבונו של עולם למה לא נתת לי נשמתו של משה או עקיבא, אבל מפחד אני כשישאלוני. למה לא היית מאיר מפרמישלן, למה לא היית אתה בעצמך?
טענות גדולות לנו על זיגמונד פרויד. הוא שידע את תהום נפש האדם והיצרים והשולטים בו – ולא היה כמוהו בדורנו בידיעה זו. הוא שהורה שקשר הדעת של אותו תהום דקה וחלשה במאד מאד ובכל רגע הוא עלול להקרע ויתפרצו ויגיחו היצרים בכל עוזם ממעמקיהם, צריך היה לדעת מה צפוי לעמו בין שבעים הזאבים וצפרניהם הדורסות. למה היה פרויד רק לגויים ולא לנו. למה היה רופא להם ואת פצעי אחיו לא חבש?
5.
הוא היה אומר: בבלתי מודע אין שולטים חוקי ההגיון, כי נתוחי הדעת טרם ירדו לתוכו שם משמשים בערבוביא דבר והפוכו. אהבה ושנאה, חיים ומות, כי מה הם החיים אם לא מיתה ממושכת והמות תהליך החיים.
וליב שסטוב הפילוסוף היהודי-הרוסי היה מורה: כשתבוא לדון על המות אל תחשוב עליו בחוקי ההגיון של החיים. כי החיים והמות לא בממד אחד נמצאים. אולי צדק אפלטון: אפשר שהחיים הם המות הם החיים.
ועוד היה אומר אותו חכם: בתלמוד מסופר שמלאך המות מלא עינים. למה לו אלו העינים. אלא בבואו לטול נשמתו של האדם שטרם בא זמנו להפרד מן העולם, הוא נותן לו אחת מעיניו. ובאותה עין רואה אותו אדם את העולם באספקלריה חדשה.
מימי מעמד הר המור שבו ראינו מות עין בעין – אספקלריה חדשה על עולם ומלואה ירדה לדמנו. חוקי החיים של כל עם לא שולטים בנו. היינו – קרבן. ומותנו – למען החיים.
ואלה שני בנינו – לקחו גחלת מאש מזבחנו להאיר באספקלריה חדשה עולם הגויים. הם היו כל כך קרובים לרוחנו – ובכל זאת רחוקים.
חרות ח אלול תשיב
Aug. 29 1952