א
יהודי צפון אפריקה נוהגים לשפוך מים איש על רעהו בימי חג השבועות. לקמן כמה עדויות ובהן גם טעמים למנהג זה.
הרב מרדכי הכהן, איש טריפולי, כותב בספרו "הגיד מרדכי – קורות לוב ויהודיה, ישוביהם ומנהגיהם" (ירושלים, תשל"ט) על יהודי עירו: "בימים הראשונים היה המנהג בחג השבועות לשפוך מים זה על זה בשווקים וברחובות. כל העובר ושב לא ינקה, וגם אינו יכול לתבוע דינו למשפט. אך כעת קרוב המנהג להתבטל" (עמ' 197-196).
והרי תיאורו של נוהג היהודים יושבי הכפרים: "אחרי סעודת שחרית יקדישו מלחמה איש באחיו ואיש ברעהו בנאדות מלאים מים וכל המרבה לנצח את חברו לשפוך עליו מים הרי זה משובח, על סמך כי התורה נמשלה למים ויום חג השבועות הוא יום מתן התורה".
נהגו כנראה כך גם באסרו חג של שבועות. נחום סלושץ, שביקר בלוב בשנת 1906 ונלווה אליו במסעו שם הרב מרדכי הכהן הנ"ל, כותב ב"בהררי לוב" ("רשימות", כרך ד, תרפ"ו): "גם למחרת שבועות יש להם חג נסוך המים. נוהגים לזרוק מים איש על רעהו והגויים משתתפים בשמחה הזאת שהם חושבים אותה כסגולה לריבוי גשמים".
ב.
בקונטרס "נהגו העם", שהדפיס הרב דו עובדיה, ששימש רב בכמה מקומות במארוקו לפני עלייתו לארץ, בספרו בן כמה כרכים על קהילת צפרו, הננו קוראים: "היה מנהגנו בחג השבועות לזרוק מים אחד על השני". הוא כותב ששמע שני טעמים למנהג הזה: א. כשנולד משה רבינו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו, שמה אותו בתיבה על שפת היאור, ובדרך זו ניצול על ידי בת פרעה. לפי דברי חז"ל נולד משה רבינו בז' אדר, ובכן מלאו לו ג' חודשים בששה בסיון, שחל בו חג השבועות, שאז שמה אותו אמו על שפת היאור. לזכר המאורע שחל בו ביום, שזכינו לקבל את התורה על ידו, נהגו לזרוק מים זה על זה, לחבב המים שעל ידיו ניצול מקבל התורה. ב. בשעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל והקב"ה הוריד טל תחייה להחיותם, ולזכר זה זורקים מים זה על זה.
הרב יעקב משה טולידנו כותב בספרו "נר המערב": "בחג השבועות ידוע בין יהודי מארוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש על מכרו כדי מים או גם יטבילום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות מים בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בסדר את האזהרות, וכל אחד קורא פיסקה אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפיסקה האחרונה יתנפלו עליו בהזאות מים או ידחפוהו אל תוך הנהר אם ברצונו או בעל כורחו".
על סגולתם של מימי שבועות לרפא את העיניים מספר אברהם אלמליח (דבריו מובאים ב"ספר המועדים", כרך שבועות, בעריכת ד"ר יום טוב לוינסקי): "בטריפוליטניה ובמארוקו נוהגים היהודים לשפוך מים בשפע על כל עובר ושב ברחוב היהודים, והיה זה יהודי או מושלמי או נוצרי, כי קבלה היא בידי היהודים שכל מי שנשפכו עליו מים בחג השבועות שום רעה לא תאונה אליו כל השנה, וכל חולי ומדוה לא יעברו עליו במשך שנים עשר הירחים שבין שבועות לשבועות. בליל שבועות בחצות הלילה ממלאים יהודי טריפוליטניה פחי מים על כל גדותיהם ומלינים אותם תחת כיפת השמים עד אור הבוקר. באשמורה השלישית באים כל הגברים והנשים שעיניהם חולות, טרוטות או דומעות ומשפשפים אותן במים שלנו אלה ומיד – מאמינים הם – נעלמת המחלה והעינים מתרפאות לגמרי, כי סגולת מימיו של שבועות היא להביא מזור ותרופה לכל חולי עינים".[1]
ג.
פרופ' חיים זאב הירשברג דן במנהג של שפיכת מים בספרו "תולדות היהודים באפריקה הצפונית" (חלק א', עמ' 126):
"בין יהודי מארוקו נפוץ מנהג מוזר. בשבועות נערים מצויידים בכלי קיבול שונים שופכים מים על העוברים והשבים. והכל רואים בזה סימן ברכה. חוקרים מודרניים העלו את ההשערה כי מקור המנהג בחגיגות המים שעורכים הברברים באותו פרק זמן בקירוב (תקופת תמוז). ייתכן שיש כאן השפעה ברברית, ואם כן הדבר השפעה זו קדומה מאוד היא, כי רמז למנהג זה מוצאים אנחנו באחת מתשובותיו של רב האי גאון". בהמשך הדברים כותב הירשברג על תשובה זו שנתפרסמה לראשונה בספר "נהרות דמשק" (סלוניקי תקס"ב, בתוך תשובות הגאונים שבסוף הספר).
נראה לי שישי קצת לפקפק אם יש אמנם בתשובה זו רמז למנהג הנ"ל.
גם דומה עלי שיש עוד להעמיק חקר על מקורו של המנהג לאור העובדה, שאולי לא היתה ידועה לחוקרים המודרניים, שהמנהג של שפיכת מים בחג השבועות היה נהוג גם בין יהודים שלא היה להם שום מגע עם הברברים וישבו במרחק מקום גדול מיהודי צפון אפריקה.
הוא היה נהוג גם בין יהודי כורדיסטאן. ווכך כותב ד"ר א. בראואר בספרו "יהודי כורדיסטאן" (השלים, ערך ותירגם רפאל פטאי, ירושלים תש"ח): "עד היום נוהגים יהודי כורדיסטאן (בחג השבועות) להתיז מים אלה על אלה. בזאכו שופכים הבחורים מים על הנערות בסינה, ששם נתקיים המנהג בצורתו המקורית, שופכים מן הגגות על העוברים ושבים. אין מרחמים אפילו על לא-יהודי וכתוצאה מן התקפות אלה מוכרחים האנשים להחליף את בגדיהם כמה פעמים בזו אחר זו".[2]
פרופ' יוסף יואל ריבלין כותב במבואו לספרו "שירת יהודי התרגום" (ירושלים תשי"ט): "בשבועות נהוגים בזאכו מזמוטים של שפיכת מים שהבחורים שופכים על הנערות (בכמה מקומות שופכים מים על כל עובר ושב)".[3]
[1] וראה שם, ב"ספר המועדים", שבועות, גם מאמריהם של נחום סלושץ ושל שמואל בן שבת.
[2] ראה גם מאמרו של ד"ר בראואר "מנהגי יהודי כורדיסטאן בעצירת הגשמים", ספר מגנס (ירושלים, תרח"ץ).
[3] וראה גם בספרה האנגלי של אירנה גרבל על הדיאלקט הארמי שליהודי אזרבייג'אן הפרסית. היא כותבת (עמ' 265) כי בחג השבועות היו רגילים לשפוך מים על האנשים ולומר: "זאת היא בהירות".
הצופה ה' בסיון תשס"ב