בשנת 1840 בדמשק היה הדבר. נזיר קתולי ומשרתו נעלמו סמוך לחג הפסח. הנזירים העלילו על יהודי העיר שהרגוהו למען השתמש בדמו לצרכי החג. נכבדי הקהלה נאסרו, ילדים עונו בבתי סוהר יהדות העולם רעשה. פרדינרד לסל הצעיר כתב ביומנו: איזה עם אנחנו. למה לא נקום לשרוף את העיר על בתיה ויושביה. אדולף קרמיה, מי שהיה אחר כך לשר המשפטים בצרפת וסיר משה מנטפיורי נסעו למצרים ובעזרת ממשלות אוסטריה וצרפת הצליחו לשחרר את האסירים.
מעשה דמשק לא היה עלילת דם היחידה במאה הקודמת אבל הוא היה הגורם הראשי להקמת החברה "כל ישראל חברים". בדרך לדמשק "נתגלה" לשאול התרסי שעליו להיות "אור לגיים". בדרכם לדמשק נתגלה ליהודי האמנסיפציה שמעל היותם אזרחים בארצותיהם הם, חנם גם בשרם ודמם של היהודים הנרדפים. "אם יש לך עוד זיק רגש אחוה בלבך, הצטרף אלינו ופעל למען אחיך המעונים" קורא הכרוז הראשון של ה"אליאנס". רבות עשתה ה"אליאנס" בשביל יהודי הארצות הנחשלות, בכל השטחים, סוציאליים ותרבותיים, לא פעם התערבה בעבורם אצל ממשלות ושליטים. בשנת 1876 נתקבלה משלחתה בקונגרס בברלין בכבוד גדול והובטח לה שווי זכויות של יהודי הבלקן.
תפקידה של ה"אליאנס" – רפוי פצעי הגולה תפקידה של הציונות: חסול הגולה. בודאי רהף לעיני הרצל בבואו ליסד התנועה הלאומית מכנה ה"אליאנס". לה היו חברים וסניפים בכל הארצות, מרכזים ארציים ששלחו נציגים למרכז העולמי. אבל הציונות לא ירשה מקומה של ה"אליאנס". אמנם ישבו נציגים ציונים בפרלמנטים הגויים. ארולף שטנד בפרלמנט הקיר"ה, רוברט שטריקר בפרלמנט בוינה, ישבו בסיים הפולני ובהרבה ועדות ירשויות מקומיים ולחמו מלחמת יהדות הגולה. אבל התנועה הציונית העולמית והקונגרס הציוני לעולם לא התערבו בדברים שלא היה להם קשר במישרין עם בנין הארץ. רק פעם אחת צפה העולם למעשה ודבר הקונגרס הציוני בדבר יהדות העולם. היה זה בשנת 1933, שנת עלות היטלר לשלטון. הקונגרס שנתכנס בפראג שתק. זאב ז'בוטינסקי שרצה לדבר, נשללה ממנו רשות הדבור. אז הוחלט על ה"העברה". היה בין מחייבי המשא ומתן עם גרמניה אחד שאמר בכנסת: "גם בשנת 1933 קראו ל"העברה" פשע. הצלנו כספי יהודי גרמניה והיו לברכה בקרבנו". אבל כנראה שכח אותו האיש שבשנת 1933 הכריזו יהודים וגויים כאחד חרם על גרמניה. התנועה הציונית הפרה את החרם על ידי ה"העברה". אם היתה התנועה לאומית, מעמידה את עצמה בראש הלוחמים נגד גרמניה אולי היתה מצליחה לפקוח עיני העולם לסכנה הכרוכה לעמנו בנאציזם – ולא היה קורה לנו – מה שקרה. לא, לא ברכה היתה ההעברה – כי אם קללה.
ברנרד שאו כשהיה עוד ציוני אמר: על המדינה העברית תהיה להגן על כבודם ודמם של כל יהודי העולם. יהודים וגויים כאחד תלוי תקות יהדות העולם בהתחדשות חיינו העצמאיים. קמה המדינה. נצחונות צ.ה.ל. הרימו קרן עמנו בכל העולם. האנטישמיות ירדה בכל מקום. אבל חיש מהר נתבדו תקוותינו. הבלגת ממשלתנו כלפי התעללות שכנינו לא רק גרמה לירידת המוסר בקרבנו כי אם גם הובילה להתעללות נוספות, אין אנו יכולים לא לדרוש סמוכין בין מכת ההסתננות ושוד סחורותינו על ידי המצרים בתעלת סואץ, בין קבלת הפנים של שאכט בלוד והתפוצצות בבית כנסת בפלורידה, בין הוכוח על משא ומתן עם גרמניה ובין התליות בבגדד.
"במדינתנו טרם נתלה ערבי על עון פלילי או מדיני" כתב אבא אבן לנציג העיראקי באו"ם בהתחננו על נפש שני הגדונים. אין אנו מטילים ספק בכונותיו הטובות של נציגנו אבל טרם למד לדעת כי לא רחמנות עברית תרוה צמאון דמם של שכנינו. התליות בגדד אזהרה חמורה הן לנו! ההבלגה בגבולות המדינה והסלחנות כלפי חוץ – סופם אבדם העם והמדינה!
להב
שבט תשי"ב