ילד הייתי כששמעתי בפעם הראשונה את אגדת חייו ומותו של יוסף טרומפלדור. "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" – היו הדברים האחרונים של הגיבור מתל-חי.
דור שלם חונך על מלים אלה. כל ימי נעורינו הדהדו בלבנו. בשפתיים רוטטות מסרנו אותן מפה אל פה.
לפני זמן קצר שמעתי את המלים מפי האיש ששמע אותן לראשונה, ששמע אותן מיוסף טרומפלדור עצמו.
מסובים היינו עם אברהם הארצפלד הזקן. מעלה היה זכרונות על פגישותיו עם יוסף טרומפלדור.
הדבר היה בשלהי שנת 1919. הבדווים בגליל העליון התקוממו נגד שלטונות הכיבוש הצרפתיים וסכנה נשקפה ליישובים היהודים שבאיזור. בתל-אביב פגש הארצפלד את טרומפלדור, זמן קצר לאחר שחזר מרוסיה.
"פאידיום [נלך] אל החזית", אמר טרומפלדור בעברית המעורבת במלים רוסיות.
"אבוא" – השיב הארצפלד.
טרומלדור יצא לגליל לארגן את הגנת היישובים היהודים. זמן קצר לאחר-מכן יצא לשם הארצפלד. פעמיים בא לגליל, ובכל פעם הביא עמו מתנדבים. בעת ההתקפה על תל-חי היה הארצפלד במטולה. הוא וחבריו חשו לתל-חי, אבל הגיעו לשם בתום הקרב. רבים היו החללים מבין המגינים. ליד מפתן הבניין הראשי שכב טרומפלדור, כשהוא פצוע קשה.
"אין דבר, טוב למות בעד ארצנו", אמר להארצפלד שגחן עליו.
העבירו את טרומפלדור לכפר גלעדי הסמוך. בדרך נפח נשמתו.
"קירבו את קיצו של טרומפלדור. הובילו אותו בשמיכה. היו צריכים לקחת אותו באלונקה" – מספר הארצפלד ופניו לובשות ארשת של כאב, כאילו אתמול קרה הדבר.
"ואילו היו לוקחים אותו באלונקה, אפשר שהיה נשאר בחיים"? – הנני שואל.
"לא, הוא היה פצוע אנוש. אבל קירבו את מיתתו".
2
הארצפלד הוא ממייסדי ההסתדרות וקופת החולים הכללית, הוא מראשי מפא"י, אותה ייצג בכנסת במשך שמונה עשרה שנה – ברם איננו איש-מפלגה במוכן המצומצם של מושג זה. יכול הוא לומר על עצמו: "חבר ואח אני לכל המתיישבים". זה למעלה מארבעים שנה, שמפעל ההתיישבות הוא ראש דאגתו ועיסוקו. בתפקידים שהוא ממלא בצמרת הקק"ל ובמרכז החקלאי סייע למתיישבים מכל השכבות והמפלגות להיאחז בקרקע המולדת, וליווה אותם בנאמנות בצעדיהם הראשונים.
זקן הוא האיש, שערותיו הלבינו – אבל התלהבות הנעורים שלו בעינה עומדת. משוטט הוא ברחבי הארץ, שכל שביליה נהירים לו כקמטי כפות ידיו, ולמראה כל דחפור מנפץ טרשי-סלעים ופועל כובש השממה, ירחב לבו וצהלה עינו.
זמן-מה קודם בואו לביקורו זה בארצות-הברית, סייר בעבודות הכשרת הקרקע בצפון, וכשהוא מספר על כך נדמה ניחוח הטללים של הרי הגליל העליון עולים משיחתו.
רב חלקו של הארצפלד במפעל גאולת הקרקע. יד לו במתכנני יישובי "חומה ומגדל" בשנות המאורעות של תרצ"ו-תרצ"ט. הוא היה ביוזמי המיבצע הנועז של מוצאי יום כיפור תש"ז, בו הוקמו בבת אחת אחת-עשרה נקודות בנגב. אף היה בהוגי התוכנית של יישובי הספר ונקודות ההיאחזות של נח"ל.
בגאווה בלתי-מסותרת הוא מראה לך את השי שקיבל לאחרונה מפיקוד הנח"ל: מפת-הארץ מעשה מתכת מוכספת, בה מצויינות כל נקודות ההיאחזות של נח"ל.
בדברי ההקדשה נאמר: לחבר אברהם הארצפלד, היוקד והמלהיב, הנאחז עם הנאחזים, נאמן המלווים בהיאחזויות נח"ל ויישוביו – ממפקדת פיקוד הנח"ל. שבט תשכ"ז.
3
הארצפלד ידוע כ"מקים היישובים", ברם לא רבים הם היודעים, שגם קודם שהתמכר למפעלי ההתיישבות היו חייו מלאי סערה והרפתקאות. על כן טוב עשה שמעון קושניר שלפני כמה שנים כתב את תולדותיו של הארצפלד על-פי רשימות שרשם בעצמו ועל-פי דברים ששמע מפיו. עתה הגישה הוצאת הספרים שעל-שם הרצל בניו-יורק את הספר הזה לציבור קוראי-אנגלית בתרגומם של אברהם רגלסון וגרטרוד הרשלר.
הארצפלד נולד בסטאווישץ' הסמוכה לאומן. למד בישיבה בברדיצ'ב ואחר-כך נסע לטלז. למעלה מארבע שנים למד בישיבה זו. מן המתמידים והתלמידים החביבים של ר' אלעזר גורדון היה. אבל לבסוף נאלץ לצאת את העיירה בשל השתתפותו הפעילה בהתמרדות התלמידים נגד משטר המוסר שביקשו משגיחי הישיבה להנהיג בה. תחנתו הבאה היתה וילנה, שם הצטרף לפועלי-ציון. בעקבות גילוי חומר-תעמולה מהפכני בחדרו נאסר על-ידי השלטונות הצאריים. ישב במאסר ב"לוקישקי" הידועה, ואחר-מכן הוגלה לסיביר.
בסיביר התגורר במקומות שונים ושלח ידו במלאכות שונות, אבל בעיקר עסק בהוראת עברית ולימודי היהדות לילדי יהודים מקומיים אמידים, גולים לשעבר. הוא גם עסק בתעמולה ציונית.
בשנת 1914 ברח ממקום גלותו ועשה את דרכו לארץ-ישראל. בתחילה עבד כפועל חקלאי בפתח-תקוה, שם התבלט במהרה כמארגן ומדריך בקרב ציבור הפועלים.
בימי מלחמת-העולם הראשונה יצא לדמשק, שם התמסר לטיפול במאות יהודי ארץ-ישראל שגלו לשם על ידי השלטונות התורכיים והוחזקו בבתי-הסוהר שבעיר. גדול היה סבלם של האסירים, וסכנה היתה צפויה להם להישלח לאזורים הנידחים שבתורכיה. הארצפלד וחבריו השקיעו מאמצים רבים, ואף העמידו עצמם בסכנה, כדי לעזור לאחיהם הנענים. הארצפלד מחשיב את התקופה בה עשה בדמשק – כאחת התקופות הגדולות בחייו. אוהב הוא לספר במיוחד על אותו ערב פסח תרע"ח, בו השיג את שחרורם של מספר גדול של אסירים (מתחילה שוחררו רק לימי החג, ולאחר-מכן הורשו להישאר חופשים בתנאי שיתייצבו מפקידה לפקידה לפני השלטונות).
דווקא על פעולותיו ההתיישבותיות לא סופר בפרוטרוט בספר. ואולי הדין עם המחבר שנהג כן – הרי פעולות אלה אינן לגבי הארצפלד רק פרקי זכרונות, אלא גם הווה חי ורענן. עדיין הוא מסור ראשו ורובו להקמת יישובים חדשים. ומי יתן, שיזכה להמשיך בפעולות אלו עוד רבות בשנים. כה לחי!
הדואר