חאשה קבלה התקפת לב אחרי חצות לילה, בנה מתקשר עם כל הרופאים שבסביבה אבל אף אחד איננו נענה לו ורק מכוונים אותו לפנות לעזרה לרופא התורני.
הלה מתווכח חצי שעה עם משטרה אם תורן הוא אותו לילה ואחרי שהשוטר משכנע אותו למלא חובתו הוא מסרב לבוא לחולה עד שישלחו מכונית לקחתו. עד שנתמלא בקשתו זו כבר אחר את המועד.
אפוא קרו הדברים. באיזה כפר מודח שעל הרופא לעבור שדות ויערות עד שמגיע לבית החולה. מתי קרו הדברים? בליל גשם ושלג שקשה לעזוב את הבית החם כדי למהר למקום שם דרושה העזרה?
בתוככי ירושלים היה הדבר, בליל אביב רגיל.
***
לא נבוא לדון פה על אדישות הרופאים אליהם פנה בן החולה בראשונה. אף לא נבוא לדון כאן איך קרה הדבר שהרופא התורני לא ידע על תורנותו, כי כבר מסרה התאגדות הרופאים שהיא תחקור בדבר.
גם לא נדון למה נמסרה החקירה בדבר בו תלויים חיי תושבי הבירה להתאגדות הרופאים ולא למשטרה – כי כבר התרגלנו במדינתנו לתופעה שיש רשויות נפרדות שלכל אחת הסמכות לשפוט את חבריה או אלו העומדים תחת פיקוחה ויד היועץ המשפטי, בית המשפט והמשטרה לא תשיגם.
כך הדבר במנגנון המדינה, פקיד גבוה שמעל או זייף דינו לא יובא בפני שופט המדינה כי אם לפני ועדה פנימית שתברר מה שתברר. יש בית דין משמעתי לסוכנות הדן פקידים שסרחו ויש בית דין התסדרותי הדן קבוצים העוסקים בשוק שחור.
על כן לא נדון בזה כי אין ברצוננו להעלות גרה ולחזור על דברים שכבר אמרו אחרים.
אך נדון בבעיה שנדונה כבר מזמן במדינות אחרות אך אנו לא פללנו שנצטרך להזדקק לה: רמתם המוסרית של הרופאים בדור זה ויחסם לחיי אדם.
כבר ידוע שחלק גדול של הסטודנטים לרפואה לומד היום מקצוע זה כמו שסנדלר לומד מקצועו – בלי זיקה נפשית לקדושת חיי אדם, בלי רגש האחריות שמקצוע זה דורש ממי שעובד בו. ורק בזה ההבדל. בעוד שסנדלר שלא מתמסר לעבודתו, במקרה הגרוע ביותר, מקלקל נעלים, רופא שאינו מרגיש החובה של הגשת עזרה לנצרכים לה וכל עבודתו רק לשם פרנסתו – מאבד נפשות.
וכבר כתבו רבות על יחס הזלזול של חלק גדול של הרופאים בדורנו כלפי חיי אדם. א.י. קרונין רופא וסופר אנגלי שראה בסביבתו את הנוון והרקבון שבחברת הרופאים הרעיש עולמות בספרו "המצודה" בה תאר רובם הגדול של הרופאים, והוא לא חס על גדולים והציג בספרו גם מנהלי בתי חולים ויושבי ראש אגודות רופאים כשואפי בצע וכבוד שאין לבם נתון למדוי האנושיות.
ידענו כל הדברים האלו. ידענו גם סבותיה. אבדן האמונה התגברות החמרנות והמלחמות הבלתי פוסקות בדור האחרון הפכו חיי אדם הפקר, מצד אחד ומאידך סיבות הטבועות בהתפתחות למודי הרפואה. כמו בכל יתר המדעים חלה גם בשטח הרפואה עם התרחבותה והסתנפותה התפצלות למקצועות שונים והיא שגרמה שהרופא של היום איננו כמו בעבר הקרוב בן אדם מלומד ובן תרבות מכל הבחינות כי אם "איש מקצוע" שלא תמיד גודל ורוחב לב והבנה עמוקה ודאגה לחולה מזדווגים למומחיותו במקצוע.
הדברים אינם חדשים. דברו וכתבו על זה בזמן האחרון במדינות רבות. מקצוע הרפואה איננו היחידי בו דרוש אמון מקסימלי של הצבור כלפי העובדים בו ובו חלה ירידה בדור האחרון. נציין פה רק מעמד עורכי הדין.
ובכן ידענו כל הדברים האלו אך לא פללנו שגם אצלנו יגיעו הדברים לידי כך.
הלא לרופאי ישראל מדור דור מסורת של רגש אחריות לתפקידם, נאמנות ומסירות. מלכי הגויים, במזרח ומערב, בגלות אדום וישמעאל שבזו ליהודים והכבידו ידיהם על עמנו לא פחדו והפקירו גופיהם לטפולם של רופאי חצר יהודיים באשר הכירו לא רק בכושרם כי אם בנאמנותם ומסירותם.
תולדות הרופאים היהודים במאה השנים האחרונות מספרות על קשייהם המרובים של הסטודנטים היהודים לרפואה באוניברסיטאות אירופה המרכזית. הם התגברו על רעה ואפליה כי רק השאיפה להביא מזור לאנושיות החולה ולא בצע חמרי היו לנגד עיניהם. מהם יצאו גדולי הרופאים בדורות האחרונים.
לא עלתה על דעתנו שגם רופאי ישראל ינגעו בנגע רופאי הגויים: אדישות כלפי החולים והנצרכים לעזרה ושאיפה לבצע וכבוד.
מקרה ירושלים איננו בודד. קרו מקרים כאלו גם בערים אחרות במדינה. מתרבות התלונות על רופאים המבקרים במשכנות העוני ודורשים שכר טרחתם מחירים מופרזים, הפרוטות האחרונות של החולים.
אם כן, גם במדינתנו יש מקום וצורך לדיון בבעיה איך להעלות רמת הרופאים, איך לטעת מחדש בתוכם אותו רגש של אחריות שאבד מרבים מביניהם.
דחופה בעיה זו באשר בה תלויים חיי אוכלוסית המדינה. צריכים לטפל בה מנהלי ומרצי בתי ספר לרפואה, שר הבריאות ומנהלי משרדו והתאגדויות הרופאים.
אך במקום לדון בבעיה זו לסייג סייגים ולגדור גדרים, רואים אנו שהשלטונות והמוסדות הנוגעים בדבר מרחיבים את הפרצה הקיימת.
רבים יש בינינו שעזבו את דרך ישראל סבא. יש רבים שבועטים בערכי המוסר המקובלים אצלנו מדור דור – אך נדמה שמה שנוגע לקדושת חיי האדם, רגש שנסעו בקרבנו דורות שומרי מסורת עוד פועם היא בלבות רובו המכריע של הישוב. רגש זה שהוא ציר תורת ישראל בא לבטויו בכמעט כל מצותיה. מסמל אותו ביחוד המצוה להביא לקבורה כל מת, לא רק את גופו כי אם גם אבר בודד שנתגלגל לאיזה מקום. לא רק אבר בודד כי אם גם הבגד הרטוב דם של ההרוג או הנפטר. מצוה תורת ישראל לא רק על רגש כבוד ויחס קודשה לאדם החי כי אם גם למת. בשם רגש זה ומצוה זו התקוממנו נגד נוהג הגויים לשרוף את המתים. בשם רגש זה ומצוה זו התקוממנו נגד נתוח המתים.
יותר מכל אדם יש להזכיר לרופא הרואה יום יום את האדם בסבלו ומאבקו עם המות את קדושת חיי אדם. יבוא אסור נתוח המתים להזכיר לו מלוא אחריות תפקידו.
לא בשעה זו שהאדישות של אדם כלפי חברו אוכלת בנו בכל קצה וגם נגע ברופאים אל לנו לדון בחוק שיעקור מתוכנו המצוה המסמלת רגש הכבוד ויחס הקדושה שיש לנהוג לכל נברא בצלם אלוקים.
ואם כבר התרגלנו לרקבון ונוון – יבוא מקרה ירושלים האחרון ויעמידנו על השפל אליו הגענו.
ט. פרשל מתוך "המודיע" כ"ה אדר ב' תשי"ד.